תאמינו או לא, פעם לא היו חדשות כדי לכתוב בעיתונים, ובמקום
חדשות היו סיפורים. רק סיפורים ושירים. כשהיה מגיע עיתון הבוקר
לביתי, הייתי פותחת את העמוד הראשון, וקוראת את היצירות כולן.
היו סיפורים לילדים, סיפורים על אהבה, סיפורים מצחיקים, סיפורי
הרפתקות, סיפורים בהמשכים, סיפורים נוגעים ללב, ואפילו סיפורים
על ספורט!
כולם היו שונים, אך הדבר היחיד שחיבר אותם יחדיו היה האושר.
אלה היו הסיפורים הכי מאושרים שראיתי. אם היית קוראת אחד
בבוקר, זה היה עושה לי את היום. אם הייתי קוראת אחד לפני
השינה, הייתי חולמת את החלומות הכי מתוקים. ובתוך העיתון
הגדול, היה רק מוסף קטן-קטן (בקושי חצי עמוד) של החדשות
העצובות. זה היה בעמוד האחורי, בסוף. זה היה מוסף כה קטן
שהייתי מפספסת אותו בקלות.
זה היה כל כך כיף לקרוא את הסיפורים! היה כיף ללכת לישון
ובקושי להירדם, משום שכל-כך ציפיתי לסיפור שיופיע מחר בבוקר.
הייתי קמה כל יום מוקדם ומחכה לנער העיתונים שיבוא ויזרוק על
סף הדלת את העיתון. היו ימים שהעיתון היה הדבר אליו ציפיתי
יותר מכל דבר בעולם, וכל סיפור מאושר בעיתון נשאר איתי לנצח.
וכך, המשכתי לקרוא מדי בוקר את העיתון. דמעתי עם הסיפורים
המרגשים, צחקתי עם המשעשעים, טיילתי עם גיבורי סיפורי ההרפתקות
לארצות רחוקות ונגעתי בכוכבים בסיפורי הפנטזיה...
הייתי כל-כך שקועה בסיפורים, מבלי לשים לב, שחצי עמוד החדשות,
זה שבסוף, הפך לעמוד שלם. וכעבור כמה שנים העמוד האחורי היה
כבר לשניים, ואחר כך לשלושה, ואז יום הגיע, בו גיליתי שאותו
מוסף אחורי הוא כבר כל העיתון. ורק בסוף בסוף, ליד מודעות
האבל, אפשר למצוא איזה חמשיר קטן שכתב איש אנונימי. והגיע יום,
שגם זה לא הגיע.
כל התמונות הצבעוניות של הדובונים ושל בעלי החיים הוחלפו
בתמונות שחור-לבן של פושעים, הרוגים, אסונות ותאונות דרכים. כל
הטקסט הצבעוני שהיה פעם הוחלף לאותיות גדולות, שחורות, אותן
אותיות כמו באותן מודעות האבל, בסוף.
יחד עם העיתון, ככה גם אני השתניתי. כבר לא קמתי כל בוקר
בציפייה לקרוא יצירה חדשה בעיתון. בשביל מה לי - לקרוא על
תאונת דרכים, על רצח, אונס, על טרור הולך ומתפשט? לא מספיק
זאת, החלומות המתוקים הפכו לסיוטים, וכך גם הפכו לכך הימים,
כבר לא הייתה כזו תשוקה וציפייה למחר.
חיי, שהיו לסיפור משל עצמו, נהיו ריקניים ומשעממים כמו סיפור
שלא גמר, אך מזמן איבד את הקסם שלו.
לפעמים בלילות הייתי מבקשת מאלוהים, שבעיתון מחר אני אמצא
סיפור, ואילו רק אחד! התפללתי לחרוז אחד, למשהו קטן לאחוז בו,
שיראה לי שהסיפורים היפים לא נכחדו. כל כך ציפיתי, אך יום המחר
הזה לא הגיע. ובתור אדם מאמין, קראתי לאלוהים בבקשה לתשובות.
- "אלוהים שלי, בבקשה עזור לי! אמור לי איפה אני יכולה למצוא
סיפור קצרצר, שיר או אפילו חמשיר קטן, צבעוני, ושמח? איפה אני
יכולה למצוא את כל הדברים עליהם פעם היו נכתבים סיפורים?".
ובתוך תוכי ידעתי, כי אני לא אנוח עד שלא אמצא סיפור אחד לכתוב
עליו. החלטתי לצאת למסע בעקבות סיפור מאושר. סיפור מאושר אחד.
לאן שלבי יוביל אותי, לשם אלך, עד שאמצא דבר אחד לכתוב עליו
סיפור. את הסיפור הזה אני אכתוב, אשמור לצדי תמיד, ואקרא כל
בוקר לצד החדשות.
כך התארך לו המסע, ועברו ימים ארוכים, שבועות. כולי מיואשת
ישבתי על ספסל, חושבת: לאן עכשיו? אלוהים אדירים, לאן עכשיו?
לידי ישבה אישה צעירה, עם בנה, כבן ארבע. שניהם ישבו יחד,
ואוזניי שמעו שיר שהאם הצעירה שרה לבנה. הסתכלתי על שניהם. זה
היה שיר מתוק, מאותם השירים שהיו כתובים בעיתון של פעם.
האם שרה לבנה, מלטפת אותו. ואז עיניי חזו במחזה מופלא. העיניים
של הילד היו קורנות מאושר. באושר זה, הילד חייך לאמו, והיא
חייכה אליו בחזרה, שרה את השיר לבנה, וכאשר הוא נגמר, הילד
ביקש: "עוד, אימא, עוד!" והיא שר שוב ושוב, נדמה היה להם שהם
לבד בעולם, מחובקים זה בזרועות זה, ופשוט... מאושרים.
כך ישבתי ורק הסתכלתי על עיניו של הילד. הוא היה כל כך מאושר,
כפי שכל הסיפורים בעולם לא יכלו לתאר.

ובכך המסע שלי הסתיים. מצאתי את הרגע, את המקום שכל כך רציתי
להעלות בכתב. כל כך מאושרת ממה שחזיתי במו עיניי, לא הצלחתי
להעלות אפילו מילה אחת בכתב. וזאת לא בגלל סערת הרגשות שבה
הייתי נתונה.
הגעתי למסקנה, שהסיפורים הכי יפים הם לא על גיבורים שמנצחים
דרקונים ולא על אנשים מצחיקים. הסיפורים הכי יפים הם ברגעים
הקטנים, שגורמים לך לחייך, שמשאירים בפיך אפילו לא מילה אחת
להגיד, שנשארים בליבך לנצח, ואף פעם לא עוזבים אותך. אלו אותם
הרגעים הקסומים באהבת אם לבנה, חברות נפש, איחוד לאחר
פרידה...
ולמרבה הצער, את אותם הרגעים הקסומים כל המילים בעולם לא יוכלו
לתאר. כי על סיפורים מאושרים לא קוראים, סיפורים מאושרים יש
לחוות! אף פעם לא לוותר על חיוך, על צחוק ועל אהבה, משום שסוג
זה של הרגעים הוא שעושה את היום לאנשים, שנותן לסיפור החיים
צבעים מרהיבים, לא פנטזיות דמיוניות. זכרו, שגם כאשר הכל כתוב
באותיות שחורות ומפחידות בחיים, תמיד, אבל תמיד, אל תרימו
ידיים ותמצאו את הסיפור שיגרום לכם לחייך, למרות הכל.