המריבות האלו שיש לי בראש
כל העת. מריבות עם כולם.
עם כל מי שנדמה לי והינו
מאיים עלי. עלי ישירות או על
קרום הבועה בה התעטפתי.
ככל שאהיה מאוים יותר
ושחוח גו כך הן מגיעות.
המריבות ההן. עולם שלם
מתרוצץ לו בתוך ראשי
ומאיים לרוצץ, כאילו בחוץ
לא מתחוללת שום סערה וכל
שמתרחש שם הינו חיזור ענוג
של פרפר אחר צופו של פרח
המשחק כקשה להשגה.
כביכול העולם אשר בחוץ
מצוי באיזושהי הפסקה.
בעולם ההוא אשר בחוץ
מתחוללת מלחמה של ממש,
מלחמת עולם. אנשים מתים
על אידיאלים, בניינים שלקח
עשר שנים לבנות, קורסים
תוך שמונה דקות ארוכות.
הנהגת המאופרת בקפידה
רבה כעת עם נהג בן
התשחורת על מקום חניה
צפוף מול בית הקפה שלה.
והיא חייבת לחנות מולו,
לרדת בחוסר אכפתיות
מופגנת מהאוטו החדש
שההוא שנקרא בעלה קנה לה
כדי שתתן לו מנוח ולא תפריע
לו לחנות בחושך מתחת
לביתה של זו שמזה תקופה
לא קצרה הוא בוחן בקפידה
את הטכניקה המיוחדת שלה
בעשיית ילדים בלונדינים.
ודאי בלונדינים. במקרה
הגרוע הם יהיו ילדים רגילים
ומנוזלים כפי אלו שיש לו כבר
בביתו.
והיא, לאחר המלחמה על
בועת החניה שלה, מול בועת
בית הקפה שלה, ולאחר
שהצליחה לבחור נכונה את
הכפתור הנועל את מכוניתה
והעדיפה אותו על פני זה
המפוצץ אותה, אז היא כבר
נפנית בחוסר אכפתיות מובלט
לבית הקפה. שום דבר כבר
אינו באמת משנה לה או
מדריך אותה, מאז שזה
המצולם לידה בתמונת אושר
לפני 10 שנים גזר את דמותה
והדביק בלי אומר את
תמונתה חסרת הפנים של
מישהי אחרת. כל חודש
מישהי אחרת. כל חודש גזירה
והדבקה.
וחנייתה היתה בדיוק במקום
שמול מעבר החצייה של גן
הילדים העומד ממול
למכוניתה העומדת נקיה
ומהודרת ממול. אירונית
משהו התמונה, הלא כך? מצד
אחד איפור כבד המכסה על
בהלת ההפסד ומן העבר
האחר אוסף של שלושים
ילדים מנוזלים וגננת אחת
המסבירה להם איך לנצח.
וילדה שלה ושל הדמות
מתמונת האושר אשר צולמה
לפני עשר שנים בדיוק יושב
מנוזל מול הגננת, המספרת לו
ולחבריו עד כמה ישיבה
בשילוב ידיים והקשבה
דידקטית תביא אותם הישר
אל תמונת אושר.
עשרים מטר האחד מן השניה.
עשרים וחמשה לכל היותר.
משעמומי באותו הבוקר,
מדדתי. אלו כל המטרים
שהפרידו באותה העת בין
האיפור המושלם של האם
לבין ילדה המנוזל. בין
התמונה הגזורה זה מכבר
לבין ילדה המנוזל, היושב
שלוב ידיים ושקט ושמח לצד
שלושים מחבריו ושומע על
תמונה אחרת. או אותה
האחת.
והיא מהדסת מעדנות לכיוון
הריק הזה של בית הקפה. אני
מתבונן בה, והמריבות מגיעות
לי לראש, כאילו תיקון העולם
מונח על כתפי הגרמיות,
וכביכול אין לי עיסוק משלי
לאותו הבוקר, כגון חיפוש
חניה משל עצמי אל מול בית
קפה שם יושבות מאופרות
ושמחות מתמונות אחרות,
זהות בתכלית.
הכיצד זו מעיזה להחנות את
רכבה כך שאינה נותנת בידי
אחרים את הזכות למקומם
שלהם?
ולא שהדברים עלו בראשי
באותה העת. לא היתה בי
חמלה כלפי מצבה הכל כך
ברור. כל שנוצר בי באותו
הרגע בו חצתה את הכביש
בינות מכוניות צופרות בחוסר
סבלנות תהומי היה זעם על כי
תפסה מקום חניה של רכב
נוסף, של מישהי נוספת
מתמונה גזורה אחרת עם
אותו הבעל בדיוק המחפש
חניה מתחת דירה מעומעמת
אורות, שני רחובות בלבד
הרחק משם. הייתכן וזו שלא
תחנה יותר בחנייה שנתפסה
על ידי האחת היא השניה
שנגזרה מאותה התמונה
בדיוק וגם היא אינה יודעת
על האחד שהיה פעם שלה
וכעת הוא של החנייה אליה
הינו כמה שני רחובות משם,
מתחת דירה מעומעמת אורות
בתורו אחר דמות פנים
להדביקה במקומה בתמונה
שנגזרה?
ואני, שמצאתי לי כבר את
חנייתי לאותו הבוקר, זועם.
כועס על העוולה הזו. מאוכזב
ממנהגיהם של בני האדם
ומתחיל להיות מפוחד. עוד
רגע אהיה אף מבוהל.
ומה יקרה באם מחר אני
אהיה זה, הגזור מתמונה
אחרת, המחפש חניה מול בית
קפה, מאופר בזיפי חוסר
האכפתיות המוקפדים שלי?
ומה יהא עלי, ועל מהלך ענייני
באם הגזורה עטוית האיפור
המושלם והלא אכפתי תתפוס
לי את החנייה? מציאת החניה
והיכולת להפקיד את האוטו
שלי בידי אבני שפה מאדימים
ומלבינים חליפות הופכת
להיות כעת משהו קריטי.
משהו שאין בלתו. הדבר
שייקבע את יומי. מה אעשה
מחר אם הדבר הזה יימנע
ממני, משום שמישהי שיודעת
כי גזרו אותה מתמונת האושר
תשיב לעולם כגמולו ותגזור
ממני את תמונת החניה,
שבלעדיה לא אוכל להיכנס
לבית הקפה ההוא ולהפגין
את מידת חוסר האכפתיות
שלי מתמונתי שלי הגזורה?
ומשום שההיא כבר ישובה
בבית הקפה ושותה קפה אנין
ונחשב תוך הקפדה שלא
לסדוק את איפורה הלא
אכפתי משום קימוץ
השפתיים ההכרחי לשתיית
הקפה, אזי לא נותרה בידי כל
ברירה אלא לסדר את שיחתנו
זו של מחר בעניין החניה
וחוסר הצדק בראשי בלבד.
מריבה עם תמונה גזורה
ובלתי קיימת, ביום שעדיין
אינו קיים משום שהיום טרם
התחיל והמחר אפילו אינו
יודע על קיומו הממשמש.
מריבות שכאלו, שאין בהן
תכלית אולם הן עולות מעצמן
מתוך הבטן ומתנסחות לעצמן
בראשי. לעולם בשקט. תמיד
ברעש מפוצץ. זו מין תכונה
שלי. לריב בראש. לנסות
ולארגן לעצמי את בועת
הקיום מול ספק איומים
מבחוץ. טקסטים שלמים
סדורים על מדפים, לאורך
שורות ארוכות ובלתי נגמרות
של מצבים. הכל מתוכנן כבר.
לכל שאלה פתרון, לכל מצב -
כסא מפלט.
מה לא יעשו אנשים למען
השקט שלהם. והכל, כמובן,
מתוך קנאה בלתי מוסברת
בילדים הללו, הישובים 20
מטר ממני ושומעים לראשונה
בחייהם על תמונות מחויכות
של אושר ושל זכות.
הנה, אני הולך ללמד את האם
של הילד המנוזל שיעור.
כלומר, אני מתכנן את
השיעור של מחר, כי היום
כבר מצאתי חניה.
האם באמת זוהי מריבה עם
האם סדורת האיפור או שמא
חוסר האונים שלי מול עוצמת
חלומו של בנה המנוזל,
עשרים מטרים בלבד לידי?
וזה הולך כך:
"למה"? אני מתריס
"למה מה?" ההיא נדרכת. אף
פס בשערה הפרוע בסדר
מופתי לא זז. לא זה הכהה
ולא זה הסמוך לו, הבהיר.
"למה שתי חניות, אה?"
"מה הבעיה שלך?", כאילו
בעיותיי הן אלו המעניינות
אותה כעת וכאילו מהותה
אינה מכוונת רק לשרוד את
הבוקר הזה ותו לא.
"למה את תופסת שתיים? לא
מספיקה לך אחת? באיזו
זכות את חונה כך? הכביש של
אבא שלך?". ככה מפעילים
סמכות. בקולי הנמוך על גבול
הרעד הנושק לחוסר האונים
שלי.
עכשיו היא בבעיית החלטה.
קשה קשה קשה.
מצד אחד, ברור לה שאני
צודק.
מצד שני אני גבר. אני עבורה
ההוא שגזר אותה מתמונתם
ומחפש כעת חניה מתחת
לביתה של זו עם האורות
העמומים. ברור לה, איפשהו,
שאם היא לא תיתן לי לחנות
כעת, כאילו מנעה מהגוזר
שהיה שייך לה פעם להחליק
מכוניתו לחניה ברחוב
הסמוך, לעלות בקפיצות
עליזות, שתי מדרגות שמחות
בכל קפיצה, לקומה השניה,
שם תמתין לו בחיוך של
תמונה מישהי עם פחות איפור
ועם הרבה סיכוי להיכנס
לתמונתו.
ואז היא מפנה את גבה. זיע
קטן שממוטט את עולמי. היא
ערערה על סמכותי, על הצדק
הבולט כל כך. היא תופסת
שתי חניות ומותירה אותי
ללא כל סיכוי ללבוש את זיפיי
המוקפדים, להיכנס לאותו
בית הקפה ולנסות להתחיל
ולחפש תחליף לתמונה
הגזורה משלי. מישהי כזו
שהיה לה את העוז לתפוס
שתי חניות, ללבוש איפור
סדור ולקרוע בעיניה כסורק
אלקטרוני את סביבתה מתוך
הרעב לכל סיכוי חולף
להשלמת גזיר תמונתה.
תחושת חוסר האונים הזו,
המותירה אותי עם צדק שלא
מומש, עם עליבותי הרבה ועם
תחושת זעם בלתי מוסברת.
והרבה יותר חשוב - עם חוסר
בכלי אחד, קטן ככל שיהיה,
להרים ראשי, להתריסו כלפי
השמש ולומר ברון, כי סופסוף
הצלחתי לעגל לעצמי את
שהצליח חוני המעגל. זה
תחומי, אלו הם חוקיי וכולכם
מוזמנים להיכנס בתוכו, לו
אך שמרתם על מידת פשטותו
של הצדק.
ומתוך זעם מעוור, של מפסידן
נצחי אני גולש לרחוב הסמוך.
למצוא חניה חלופית. והנה
היא, עשרים מטר לערך
מלפני. ושוב נדרך אני לקרב.
חניה! התכוננות נפשית
להעברה להילוך הנכון,
להטיות ההגה העדינות כדי
להתמזג כזכר תל אביבי
טיפוסי עם אבני השפה
ולהקביל אליהן במדויק,
לשליפת המפתח, ליציאה
מהרכב ולעיגול נול אכפתיות
של הצרור על גבי אצבעי.
אבל. אבל פתע מופיע
משומקום מתחרה נוסף. שוב
המריבה מתגלגלת במעלה
בטני.
"הייתי כאן לפניך. עוף מכאן"
"זבל. אני בניתי על החניה הזו
עוד לפני ששני הקופים חשבו
לעשות אותך"
"קופים, אמרת?", אולי הוא
באמת צודק, אך אני רב כעת.
לא להפריע לי עם עובדות,
שכן הדיון במשפחתי וחיותיי
האחרות הוא לסיפור אחר,
בצבעים אחרים.
"טוב, טוב. אל תפריע לי
לחנות. זוז. אידיוט", כך הוא
ממשיך להשחיז את שוליו
המפוררים של בטחוני העצמי
ואת דימוי הסמכות השברירי
שלי.
ומשום שהוא מצוי בעמדה
אסטרטגית עדיפה עלי, מתוך
שאחורי מכוניתו מבהיקים
כבר אל תוך המקום הפנוי
וכאילו מתריסים לקדמת
מכוניתי, בבחינת "אבק
אתה", לא נותרה לי הברירה
אלא להצר בשנית בתוך עשר
דקות על כי אלוהים לא חנן
אותו בכוחותיו המופלאים.
ושוב ירדה המריבה המופסדת
אל תוך בטני חזרה והתכדרה
שם שוב לחומר נפץ, אשר
יחפש לו מן הסתם מוצא אחר
בחניה אחרת במריבה אחרת.
והאיש ההוא עם האחוריים
המבהיקים, יוצא ממכוניתו,
אוחז בידו תמונה של זוג
מאושר, אשר תמונת האשה
בו גזורה.
הוא נבלע אל תוך חדר
המדרגות ומקפץ בעליזות
מוכפלת לקומה השניה, שתי
מדרגות שמחות בכל פעם,
ועוד רגע ייבלע בדירתה של זו
שתיכנס, ולו לרגע אל תמונתו
הגזורה.
נמאס לי. הכדור הדחוס
שבתוך בטני שולח שגרירי
דמעות אל גרוני כדי שלא
אחשוב ולו לרגע אחד
שתחושת חוסר האונים נטשה
אותי. לא היא זו אשר תעמת
אותי עם חרדות הנטישה
הרבות שלי. חוסר האונים זה
הדבר הישנו ביותר שיש, ככל
שיהיה חוסר כך יהיה יותר
יש. החוסר שישנו. וככל
שיחסר, כך יהיה.
תבוניים למדי חיי, הלא כך?
שבתי על הסיבוב השגור
בתורי אחר חניה, או מריבה.
המוקדם מבין השניים. והנה,
אני מוצא עצמי שוב מול בית
הקפה בו יושבת סדורת
האיפור ומעוטרת הבלונד
המגוון והמוקפד.
לפתע אני מרגיש מטופש.
היא כאן, הוא שם, ושניהם
שייכים לאותה התמונה
המרוטשת שלפני עשר שנים
לערך נראתה כהבטחה גדולה.
וכעת, מישהו זר לחלוטין,
הוא ולא אחר הינו החוט
היחיד המקשר ביניהם וזה
הוא מלאכו השומר של ילדם
המנוזל, היושב עשרים
מטרים משם ומאמין בכל לב,
כי תמונת חייו שלמה היא
וסדורה כאיפורה של אמו,
היושבת שם לידו, הרחק
ופוחדת לשתות את הקפה
הנחשב אותו הזמינה, שמא
ייסדקו פניה ותתגלה ערוותה.
ואני הוא אותו הזר, אשר בשל
מריבותיו בראשו, מוצא עצמו
נבלע בחייהם של אנשים.
ומי זה הזר הנבלע בחיי
ומשקף אותם כשם שאני
לעולם לא אאזור אומץ
לעשות כן?
האם זה השליח על הקטנוע
שהחליט בזה הרגע להתאבד
על המראה הימנית של רכבי,
משל היה יתוש שאינו חפץ
חיים?
האם בתיבתו של השליח
מונחות תמונותיי שלי,
חלקים חלקים, ומשימתו היא
להרכיבם יחדיו לכדי משהו
נסבל פחות או יותר.
אז גם איתו אני רב כעת.
"מניאק, איך אתה נוסע?"
"סתום ת'פה, יאפי"
"אחר כך אתם מתפלאים
למה אתם מתים כמו יתושים
שנדבקים למראה, אה?"
הוא לא מגיב.
"ולי יקחו את הרשיון בגלל
כאלו כמוך שרוצים למות
מרצונם החופשי ולהימרח
עלי...", עולה בי התסכול על
חוסר הצדק. פעם שלישית
באותו היום.
ופתאום ההכרה, שאולי בעצם
אני חושש מגזירי תמונותיי
המצויות בארגז שבאחורי
הקטנוע שלו.
לא ניתן לברר זאת. הוא פשוט
הפטיר תנועת נימוס ונעלם
אל תוך הרמזור האדום,
להראות למישהו אחר שצפר
לו שם, כי גם גזירי חייו
מצויים ברשותו. בארגז
שבאחורי אופנוע החבוט ושבע
התמרחויות יתושיות על
מראות של מכוניות זרות.
מצאתי חניה. פתאום זה היה
פשוט למדי.
מכאן הכל היה פשוט יותר
עבורי.
סיימתי את סדרת מריבות
הראשונות שלי לאותו הבוקר.
שמחתי על כי לא נתקלתי
בנהג מונית שהחליט לעצור
את רכבו בדיוק באמצע
הכביש, בינות פסים לבנים,
כאילו עולמי וזמני מצוי כולו
ברשותו.
"זוז מהכביש, מניאק", אני
צורח
שום התייחסות
"טוס מכאן לפני שהרשיון
שלך יהיה בידיים שלי",
ניסיתי את הגישה המוסדית.
שום התייחסות מצידו. משהו
במונה שלו כנראה השתבש.
ושוב חוסר האונים הכל כך
ישנו מחלחל בי וצובר תאוצה
לכיוון פעימות לב מוגברות
שלי. המוסדות הרי לא
ציידונו בסמכות המתאימה
לעשיית צדק עם נהגי מוניות,
המחליטים באופן חד צדדי
כיצד עלי להתנהל ברכוש
הציבורי.
אני צופר. נדבק לאחורי רכבו.
וצופר.
סופסוף מתעורר הרחוב
המנומנם משנתו, ואולי
סופסוף ייסדק משהו
באיפורה של זו הגזורה
שחנתה בחנייתי והיושבת
כעת בבית הפה, מולה ניצב
הספל המסוגנן, מתחבטת בין
סדר לסדק.
הצפירה כנראה הוציאה אותו
מאדישותו, והוא פולט משהו
לגבי מוצאי. מעין טקסט שגור
בפיהם של אלו.
לזה חיכיתי.
חוסר האונים כבר אינו חוסר
אונים. היש הגדול הולך
ונעלם ומפנה מקומו ליש יש
יש.
"אז מה, זה מה שעושים
כאשר יש כזההה קטן?" אני
שואל ומסמן באצבעי את
המידה המוערכת על ידי של
מהות מפגש רגליו השמנות.
מבעד לשיזוף הטבוע בו מאז
ומתמיד אני רואה את העלבון
והזעם.
הצלחתי!
הוא מסמן לי משהו עם
אצבעותיו.
הצלחתי להנחיל לו את חוסר
האונים שלי.
אצבעותיו של הנהג.
משהו מושך את תשומת לבי
אליהן וגורם לי להבין כי כבר
ראיתי מיליוני אצבעות כאלו
מאז תחילת מריבותיי. בייחוד
עם נהגי מוניות וסתם כאלו
שדורכים לי את היש של אין
האונים.
אצבעות שמנמנות בדרך כלל,
נעדרות עדינות מינימלית.
מסוג האצבעות שסדורת
האיפור ידעה תמיד שלא
יציירו את גופה ופניה.
אצבעות שלעולם יחזיקו
בינות האצבע המורה והאמה
סיגריה חומת פילטר. ותמיד
תהיה מוחזקת הסיגריה הזו
בבסיסן של האצבעות. את
שלי, הן אומרות לסיגריה. אני
השולט בך ומכלה את אורכך.
לא אחזיק בך בקצותיי, כי
איני סומך על דבר. לא על
עצמי, לא על הלקוח הבא
שאולי לא יגיע לשכור שירותי
ולא עלייך, סיגרייתי החביבה.
על כן אלפות אותך
באצבעותיי השמנמנות
והסוגרות בתנועה נעדרת כל
חן. שהרי איהו החן
מלכתחילה?
אבל אני חניתי. זוכרים?
אני חוצה את הכביש. משקפי
השמש וז'קט הג'ינס הנצחי
מכסים על עיני הכחולות
והמבוהלות ועל רזוני ונוסכים
מעט תחושת ביטחון, לעמוד
שם ולבקש את המגיע לי.
"קפה"
"איזה קפה אדוני רוצה?"
שעה. שעה שאני מחפש חניה
ורב עם היש הגדול של חוסר
האונים, וכל זאת כדי שפקיד
סעד הקפה יקרא לי "אדוני".
"אדוני רוצה אספרסו כפול
עם חלב חם בצד. רצוי בצד
ימין", אני מנסה את ההומור
השגור שלי, כדי להתקבל
מעט על הסביבה שהתנכרה לי
עד אותו הרגע.
חיוך מקצועי קטן מצדו של
הפקיד.
"עשרה שקלים בבקשה"
שולמו לו עשרה שקלים.
בשטר מהוה של עשרים. זה
לא שלא היו לי מעות
מסתכמות בעשרה שקלים
פחות או יותר, אך אני איני
עלוב עד כדי כך, שאכנס לבית
קפה נחשב, לשתות קפה
נחשב ואאסוף מעותיי לשם
כך.
מקומי נחשב ויש ביכולתי
לרכוש את מקומי בו, ולא
משום איסוף מקרי של מעות.
מעות נועדו לתרומה
מתייהרת לקבצנים ואביונים.
לא לרכישת מקומי הברור בין
נחשבי העיר. חייבים לשמור
על הקו המבדיל שבין האביון
והנחשב, שאחרת קצרה הדרך
להפוך לאביון נחשב.
ושם, בודאי שלא רציתי
להיות.
יש. יש לי אפשרות להיות שם
פעמיים. יש לי עשרים
שקלים. לו רק יכולתי
להבטיח לעצמי חניה לפעם
הבאה.
רק חשבו עד כמה הדבר שונה
מאותה תחושת חוסר האונים
של חמש דקות לפני כן.
התיישבתי לי עם עיתון נחשב
לאנשים חושבים באחת מן
הפינות של בית הקפה. סדורת
האיפור ומהוקצעת השיער
ישבה מטר וחצי מולי. עדיין
חוככת בדעתה בנוגע לשאלה
הקיומית של טעם הקפה
שמחירו סדק במסכה
שעטתה.
עיניים תמיד נפגשות בבתי
קפה. בייחוד של אלו הבאים
מאותו המקום. של המקום בו
מתרוצצות מריבות בראש
והמתכדרות לאחר מכן לגוש
אפל בתחתית הבטן.
"איפה היית?", היא שואלת
את אביו של הילד המנוזל,
רבע שעה לערך לאחר שקיפץ
בעליזות מקומה שניה ברחוב
צדדי, לא הרחק משם.
קפיצות עליזות, אלא מה.
"פגישה", הוא עונה מוכנית.
"ומה עם התמונה?"
"גזורה. כמו מזה זמן רב".
"ומה יהיה, נדביק אותה
כקדם?" היא שואלת.
"לא", הוא עונה. "מצאתי לה
כבר פרצוף".
ואז הי מיבבת מעט. בשקט
בשקט. היא כבר רגילה
להדבקות שבעלה מדביק
לתמונתם מעת לעת מבלי
להיוועץ בה, מורידה באורח
טבעי את מסכת האיפור
ונותנת לו לגלוש בפסים
כעורים במורד פניה, עד
זוויות פיה, שם הוא הופך
לכתם כהה מגון פניה.
וזו אולי השיטה אותה היא
מצאה לסדוק את האיפור,
כדי להניח את המצע ליום
חדש, לאיפור חדש.
ואני רואה אותה שם. זוכר
עדיין את גבה המתרחק
מצעקותיי בעניין החניה, רבע
שעה קודם לכן.
וכפלא, אינני כועס עליה עוד.
הכל נראה חסר תכלית.
הגן שבו מתנזל בנה כעת מצוי
עשרים מטרים משם. שומעים
את הילדים האלו שרים כל
מיני שירים.
יום האם היום, או שכפי
שהוא נקרא על פי היום - יום
המשפחה.
והם, המשפחה הזו, כבשו את
כלל המתחם הנחשב
שנכלאתי בו באותו הבוקר.
מצד אחד חנייתה המתריסה
ובית הקפה, מן העבר האחר,
בעלה המחליק אחורי
מכוניתו ברחוב סמוך, וגם כן
בחניה שלי, כדי שיוכל לקפץ
במעלה הדמות הממתינה
להדבקתה שתי קומות ממעל
ובתווך, כנראה יושב לו בנם,
מאמין ומאמין ושר שירים
ליום האם. או יום המשפחה.
איך שתבחרו.
וחוסר האונים שלי מחליף
משמרת עם תחושת החמלה
הנטועה בי.
מלכתחילה לא היתה זו
סדורת איפור, כי אם סדוקה
עד לתחתית, ורצוני הכעוס,
חמש עשרה דקות קודם לכן
לחשוף את ערוותה ברבים,
מחליף כעת את רצוני הכן, כי
לא תשוב זו ותקפיד באיפורה.
ואז, אולי, לא תחנה יותר על
חשבון סביבתה, לא בסביבת
בעלה העולץ ולא בגינה.
ואז, אולי, תהווה חשיפת
ערוותה מעשה של עדנה שאין
לו שום קשר למריבות האלו
שיש לי כל העת בראש.
וחוסר האונים ימלא מקומו
לאונות מתפרצת.
"רוצה לשבת לידי?", היא
פונה אלי פתאום.
לחיות. לא לריב.
2625