אני לא אוהב לשקר.
אני לא בן אדם שמשקר.
אבל שיקרתי.
רק רציתי ללבוש את המסיכה שלך, ולראות לרגע את העולם מנקודת
המבט שלך.
אני לא חושב שהחיים שלך זה דבר כל כך נורא.
אני כל הזמן שומע רק כמה שזה קשה, אבל זה לא.
הייתי שם, במקומך.
אני במקומך הייתי משנה הרבה דברים, וזה אפשרי.
אני יודע שזה היה לא בסדר ללבוש מסיכה שלא שלי, להיכנס לחיים
שלא שלי, ואני מצטער ששיקרתי, ואין "אבל..." שיכול להפוך את
השקר למשהו טוב.
אבל כשלבשתי את המסיכה, וראיתי הכל, הבנתי משהו.
לך יש מבט שונה כלפי העולם.
הכל שונה שם אצלך.
גם אני שונה שם אצלך.
המעמד שלי אצלך שונה מאשר המעמד שלך אצלי.
זה בהתחלה כואב, אבל אני יכול להבין.
ושם, בתוך המסיכה, סוף כל סוף הבנתי כל כך הרבה דברים שהיו
נפלאים מבינתי קודם לכן, דברים שלא יכולתי להבין כלל וכלל.
כנראה לכל אחד יש מסיכה ייחודית, שגורמת לו להיות מיוחד.
וכנראה המסיכה שלך ושלי לא ממש מתאימים. אין את הכימיה, אין את
החיבור, או איך שאומרים, אין את הקליק.
אז אני אלך לחפש לי מסיכה אחרת, שתסתדר עם המסיכה שלי.
לא התעייפת מללבוש את המסיכה שלך כל יום? אני כן.
אני רוצה להלביש קצת מסיכות אחרות, שהחיים יהיו מעניינים
יותר.
אבל המסיכות כבדות כל כך.
לפעמים אני רוצה להוריד את המסיכה שלי, ולהפסיק להעמיד פנים,
אבל זה אסור.
לכל אחד חייבת להיות מסיכה!
ואני הנחתי את שלי לכמה רגעים, ולבשתי את שלך.
זה דבר רע?
כנראה שכן.
איך הרגשת באותם רגעים בלי המסיכה שלך?
בטח היית מבולבלת ומפוחדת, לא ידעת מה מתרחש מסביבך, כי התרגלת
למסיכה ולנקודת המבט מתוכה, וכששמת לב שהמסיבה שלך לא בהישג
ידך, ואינך יכולה ללבוש אותה באותו רגע, הייתי מבועתת מפחד.
אבל זה היה כל כך נורא?
זה נורא לראות דברים קצת אחרת?
כנראה שכן.
אז הנה אני מחזיר לך את המסיכה שלך.
ואני עכשיו אלך לחפש לי מסיכה אחרת, שתתאים למסיכה שלי.