תפנית קצרה בחיים - והכל משתנה...
עוד לא הגעתי לסוף אבל... השינויים רק ימשיכו... אני בטוחה...
אז ככה: חמישי בבוקר, פיגוע בקרית מנחם, אוטובוס, פצועים,
הרוגים, שערי צדק והדסה מלאים בפצועים. ואת אחותי מוציאים
אחרונה מבין החיים מהאוטובוס. משערי צדק להדסה. כי בהדסה
מטפלים בפגיעות ראש חמורות יותר מאשר בשערי צדק...
רסיס בראש. נכנס למוח. נכנס מהצד השמאלי, הגיע לצד הימני של
המוח ועכשיו בדרך חזרה לשמאל... איכשהו...
הייתה בטיפול נמרץ שבועיים כמעט.
היא בהכרה מעורפלת מה שנקרא... היא עם עיניים פתוחות, היא
מזיזה קצת את הגוף (את הצד הימני לא...) היא מחייכת (אתמול פעם
ראשונה כשהייתי לידה...) והיא מודעת לסביבה. אבל לא לחלוטין...
היא לא יכולה לדבר והיא לא מזהה כל כך... לפחות לא נראה לנו...
בערך...
כשהייתי שם פעם ראשונה ושנייה, בכיתי. כ"כ הרבה... אלו היו
הימים הראשונים. היא ראתה את הדמעות בעיניים שלי. היא הסתכלה,
מנסה להגיד לי שזה לא נורא, להקל על הכאב, היא פתחה את הפה,
אבל צליל? צליל לא יצא... וזה העציב אותי יותר... היא הרגישה
רע מאוד כשהיא ראתה אותי בוכה. אני יודעת, הרגשתי... לכן יצאתי
מהחדר כל חמש דקות עם כל דמעה קטנה... אסור לבכות לידה, אני
חושבת... זה לא טוב לה... היא מרגישה אשמה...
אמא שלי חושבת שלה מותר לסבול יותר מכולם. היא חושבת שהיא
באמת סובלת יותר מכולם.
היא מרגישה שאין לאחרים זכות להיות עצובים יותר ממנה. היא
מחליטה הכל. גם אם היא יודעת שלאחותי זה טוב, אם לה זה לא, אז
לא...
אבא שלי באמת מקבל את זה יפה. הוא עוזר, הוא רוצה לצלם, להביא
אנשים כי אחותי אוהבת את זה שיש הרבה אנשים סביבה. אבל אמא שלי
שונאת כשמכרכרים סביבה אנשים... (כן, סביבה... בדיוק..)
בנות דודות שלי ראו אותה אתמול פעם ראשונה. אחת מהן בכתה.
הזהרתי אותה שלא לבכות ליד אחותי. כי אם אחותי תראה את זה...
אז היא יצאה מהחדר, חיבקתי אותה, אמרתי לה שזה בסדר לבכות (רק
לא לידה.) ושתוציא הכל. היא נגבה את הדמעות ונכנסנו פנימה שוב.
הפעם היא הייתה בסדר.
המצב שלה כ"כ השתפר... אם רק יכולתי להסביר עד כמה... כבר אין
כמעט פצעים, ותאמינו או לא גם צלקות!
אנחנו מבקרים כל יום וההורים ישנים שם...
והבת דודה הכי קטנה? בכיתה א'? היא הייתה נהדרת... היא ליטפה
את היד של אחותי, את השמאלית שאותה היא מרגישה. היא חייכה, היא
צחקה בתקווה שגם אחותי...
היא הייתה נפלאה. כמו שאמא שלי וכמו שאבא שלי וכמו שכל
'המבוגרים' התנהגו...
תמיד האמנתי שהיא ילדת פלא... אבל זו הייתה הוכחה...
החיים של כולם השתנו, נהיינו בוגרים יותר, חכמים יותר, רציניים
יותר... ואני למדתי לארח הרבה אורחים כשההורים בבית חולים
ואחותי הגדולה לומדת או עובדת. עכשיו היא עושה קניות של יום
שישי והיא המבוגרת כשסבתא לא באה לעזור לפעמים... אבל כמה
אחריות אפשר לשים על "נערה" בת 24? היא מנסה כמה שיותר... אבל
זה יכול לשגע...
בקיצור... אחותי נפצעה בפיגוע. שבוע הבא כניראה שמוציאים לה את
הרסיס מהמוח.
והאמת?
זהו....
סיפור אמיתי. |
