אם אני לא מבינה את עצמי,
אף אחד לא יבין.
אם אני לא אוהבת את עצמי,
אף אחד לא יאהב.
אז למה כשמדובר בהבנה,
אני שמחה שלא מבינים
ובאהבה, אני עדיין מצפה שיאהבו אותי.
וכשלא אוהבים אני מבינה את ההבנה.
אופי אי אפשר לשנות.
התרגלתי אליו,
אני די שלמה איתו,
תכונות מסויימות אפילו התחלתי לחבב.
אבל ההתנהגות... מוטב לא להיראות.
קשה לי להודות שטעיתי.
אני מעדיפה לברוח, להיעלם.
קשה לי לקבל את זה כשאני טועה.
קשה לי לקבל את זה כשאני צודקת.
אם אני צודקת זה כי הם אומרים,
לא אחשוב כך בעצמי.
אני לא מסוגלת להגיד שאני אוהבת את עצמי.
שנאה זה גם לרצות שיהיה רע לאחר,
ואם כבר רע לי, אז גם אין טעם לשנוא את עצמי.
ללא רגש. כלפיי.
הרבה לאחרים... במיוחד אליך.
אך זה לא הדדי.
מסתכלת על עצמי מהצד
ולא יודעת למה כותבת את הדברים,
בשם האהבה המזדיינת הזאת,
לא רציתי לחוות אותה,
היא כ"כ מכאיבה,
הרגש העצום הזה מכאיב,
גם כשהצד השני מאיר פנים,
זה מכאיב.
הרגש נוצר ממזמן.
זרמתי עם זה.
אין בי חרטות.
רק געגועים.
לדבר שרציתי, ולא רציתי.
כ"כ הרבה מילים שונות,
המכוונות לדבר אחד,
לרגש אחד,
לא רגש, תחושה -
רצון.
בדיוק. רצון.
להיות עם אותו אחד
שמשחק את הדמות הראשית בחלומות.
עד שנמאס.
לו יהיה נמאס.
ואני אבכה על הריחוק שנוצר.
מאותו מקום בא הרגש,
סליחה, הרצון.
מילים של אנשים אחרים,
זוממות להכניע אותי.
אין טעם,
כבר נכנעתי, אני חושבת.
זה רק הפחד מדבר עכשיו.


כתבתי עליה שירים,
על האהבה,
מבלי לדעת אותה,
וכשהעניקו לי טיפה ממנה,
השוותי אותה לטיפת הדמעה,
ולא יכלתי לכתוב.
כי היה לי טוב.
כמו טיפה מלוחה,
כך ירדה טיפת האהבה.
היא שמה על רגליה
נעלי עקבים
כדי שיכאב לי יותר
כשהיא תדרוך עליי.
הייתי בתוכה,
הצצתי לעולמה,
והיא ראתה שלא הערכתי שומדבר,
וגירשה אותי.
ואני מתגעגעת.
לא! אני לא!
אבל אני כן...
אהבה, למה גרמת לי?
איבדתי את עצמי מחדש.
מנוחה, עכשיו, רוגע.