הכל התחיל ארבעה חודשים בערך לפני שירדנו למטה. היינו באיזה
מסיבה המונית, אני ואבא ואמא, כשלאבא התחיל פתאום כאב ראש.
חודשיים שלמים הוא סבל מכאבי תופת איומים ובלתי מוסברים ואז,
ביום שלישי אחד, הייתה רעידת אדמה איומה ואבא שלי החליט לאן
הכאב ראש שלו ורעידת האדמה הובילו אותו-הוא חוזה את סוף העולם.
הוא החליט שנבנה מקלט תת-קרקעי ונגור שם עד שהכל ייגמר. לאמא
שלי לא היה אכפת, היא רגילה לשטויות של אבא ואני... מי שואל
אותי בכלל?! חודשיים לקח לנו לבנות את המקלט הזה שיושקעו בו
שנות חיינו הרבות לפני שנעלה חזרה למעלה. אמא שלי התחילה לפחד
שאבא שלי באמת מתכוון שנגור שנים מתחת לאדמה אבל היא לא הצליחה
לשכנע אותו שיעזוב את זה. קנינו טונות על טונות של אוכל ושתייה
וניירות טואלט וירדנו למטה. השבועיים הראשונים היו בסדר גמור,
משעמם אבל בסדר. אחרי חודש וחצי אמא שלי כבר באמת התעצבנה
והחליטה לקחת אותי ולצאת לפני האדמה אבל אבא לא הסכים, "את
יכולה ללכת אם את באמת רוצה, אבל הבת שלי נשארת פה איתי". אמא
הביאה לי נשיקה ואמרה שמתיי שאבא יחזור לעצמו, שאני אבוא לבית
הישן שלנו כדיי לגור איתה. אבל השיגעון של אבא לא עבר, ולי כבר
ממש נמאס לגור למטה. אחרי שאמא הלכה, אבא נהיה מאוד חולה אבל
הוא לא הרשה לי לעלות לאדמה ולהביא לו רופא. אחרי שלושה חודשים
הוא מת ואני החלטתי שהגיע הזמן לצאת החוצה לאמא, חייתי מספיק
זמן במקלט. פתחתי את הדלת הכבדה בתקרה, יצאתי החוצה והדלקתי את
הפנס. הבטריות כמעט נגמרו והיה רק אור עמום, אבל מספיק כדיי
לקלוט מה קורה מסביב... חבל שהדלקתי אותו...