יום חמישי, 14:20. איזה כיף לצאת מוקדם לחמשושים. ברגע שיצאתי
מהבניין, הבנתי שזה לא. לא בסוף דצמבר לפחות, כשיש לך קיטבג
מלא בכל טוב ואמצעי ההגנה היחיד שעומד לרשותך הוא מטריה מתקופת
האבן, ושלא נדבר על חצי הקילומטר שהיה לי ללכת עד התחנה. הרוח
המקפיאה כמעט העיפה אותי והגשם הרטיב אותי עד לשד עצמותי. ואת
הקיטבג שלי. בחיים לא חשבתי שיכול להיות לי כל כך קר. הגעתי
לתחנה כשכפות ידיי ואפי קפואים (איפה הכפפות כשצריך אותן?)
והקיטבג שלי ספוג כהלכה בגשם. לפחות יש גג בתחנה. על הספסל
ישבו עוד כמה חבר'ה, קפואים לא פחות ממני. את חלקם הכרתי,
אפילו שאני החדשה (מאוד) בבסיס. אבל לא היה לי כוח לפצוח בשיחת
חולין. רק שהאוטובוס כבר יגיע והישבן שלי יהיה מקובע במושב.

לבסוף הוא הגיע, באיחור קל, והתמלא תוך שניות בחיילים רועדים
מקור, עטופים במעילים וכמה שיותר שכבות בד. חמישים דקות נסיעה
עד לתחנה המרכזית בירושלים. לישון כבר לא יצא לי, כי לידי
התיישבה אישה קטנה דתיה שהחלה לנהל שיחות ארוכות בפלאפון, חצי
בעברית וחצי בצרפתית. הקשבתי לה בחצי אוזן, ובאותו הזמן
הסתכלתי על הנוף הסוער. משעמם. האוטובוס נכנס לשכונה חרדית
ששמה לא ידוע לי. אני אוהבת להסתכל על חרדים. זה כמו לטוס
לגלקסיה אחרת, לכוכב לא ידוע ולבחון שם צורות חיים לא מוכרות.
כל כך שונה וכל כך זר לי. על כל החנויות כתוב "בס"ד" או דברים
אחרים שמבטאים הערצה עיוורת לאלוהים או מה קוראים לו. זה כל כך
מוזר לראות נערות בגילי או צעירות ממני עטופות מכף רגל עד ראש
בשחור. הן בטח יגידו שה' רוצה. אני לא אמרתי שאני רוצה דבר
כזה...

ירדתי מהאוטובוס בתחנה הסופית. הלכתי להוציא את הקיטבג מהמטען,
ובנוסף לשמחת בית השואבה שהשתוללה בחוץ שלא בדיוק עשתה לי את
היום, גיליתי ממבט חטוף שהקיטבג נקרע לי מעט בתחתית. איזה כיף.
חבל שלא רציתי לחתום על נשק, כי הייתי מרוקנת מחסנית על הקיטבג
החמוד. רצתי אל תוך המבנה הענק שבו שכנה התחנה המרכזית, ואיזה
כיף זה להתקל בתור ענק לבדיקה הביטחונית בכניסה, כשאני והחוגר
המסכן שלי (והקיטבג...) מתנפנפים ברוח הירושלמית. טוב שאחד
הבודקים קרא לכל החיילים לתור נפרד. מהר מאוד נכנסתי לקניון
החמים (פחות או יותר) וכל מה שעניין אותי זה אם לא איחרתי לקו
405 לתחנה המרכזית בתל אביב. אחרי שכל העולם ואישתו נדחפו לפני
בתור למודיעין, הודיעה לי הפקידה בשמחה ובששון שהקו יוצא כל
רבע שעה. חיש קל הטסתי את עצמי לצמרת הקניון, להיכן שהרציפים
נמצאים. רצתי (תוך כדי שהקיטבג נסחב בחן מאחור) לרציף שבו אמור
להיות קו 405, וראיתי שהאוטובוס כבר מבצבץ מבעד לזכוכית. ישר
יצאתי אל האוטובוס הנכסף, העפתי (במלוא מובן המילה) את הקיטבג
למטען ומיקמתי את עצמי על מושב קרוב לדלת היציאה האוטובוסית,
שכשאצטרך, אוכל לצאת במהירות (עצלנות זה דבר נפלא לפעמים...).
אחרי עשר דקות, האוטובוס הועיל בטובו לצאת מהרציף ובצאתו אל
אוויר העולם, נקלע למטח ברד (ירושלמי, איך לא). בזמן שהאוטובוס
נתקע בפקק הירושלמי במשך עשרים דקות, פחות או יותר, ניסיתי
להרדם והשענתי את ראשי על החלון. אני מתפלאת שהלחי שלי לא
נדבקה אליו. הוא היה כך כל קר. באותו הזמן הרדיו הועיל בטובו
לדווח לי שבירושלים עכשיו 5 מעלות. לא מעודד במיוחד, אם תשאלו
אותי.

בנסיעה הזאת כבר לא היו לי חרדים להסתכל עליהם מהחלון. רק
עננים ענקיים ושחורים שבישרו לי "ברוכים הבאים לגיהנום". לפחות
הם היו יפים, ככה שתעסוקה הייתה לי. אחרי שעה ומשהו של קירטוע
על הכביש, האוטובוס הגיע לתחנה המרכזית של תל אביב. עכשיו כל
מה שהייתי צריכה לעשות זה לקפוץ על קו 90 ולטוס הבייתה. טסתי
למעלה והערסאוות במודיעין שלח אותי למטה. ליתר דיוק, החוצה,
לתחנה הנכספת, שהייתה ממוקמת בצד השני של העולם. כאן חוש
הכיוון המחודד שלי התחיל לפעול (כל כך מחודד, שבעזרתו הלכתי
לאיבוד פעמיים בתוך השכונה שלי). אחרי עשרים דקות של סריקת
האיזור וחיפוש אינטנסיבי מייאש תוך כדי חציית כבישים (כבר
הזכרתי שהיה כבר 18:00 בערב?), מצאתי את התחנה הנכספת, בדיוק
איפה שהערסאוות אמר לי שהיא, ליד כניסת הקניון של התחנה
המרכזית... אני צריכה להתחיל להאמין למה שאומרים לי...

אחרי עשר דקות הגיע הקו הנכסף, ובשמחה ובששון עליתי לאוטובוס.
מהר מאוד הוא הגיע לחולון. ירדתי בתחנה הקרובה לבית כשרוח עזה
בגב מקבלת אותי בברכה. אבל שם היה כבר 15 מעלות, מה שנראה לי
כמו אחר צהריים שטוף שמש במדבר סהרה, לעומת ירושלים.
הלכתי במהירות כשהקיטבג גוסס לי על הכתף, בחושך אל הבית. לא
היה כבר אף אחד בחוץ. אף אחד לא מפגר מספיק בשביל זה.

הו פלדלת אהובה שלי, כמה שהתגעגעתי אליך.