פעם, לפני שנים מעטות, חייתה נערה בגיל ההתבגרות. הילדה הזו,
מאיה נקרא לה, קראה המון ספרים, אולי יותר מידי.. והייתה שקועה
לה במן עולם משלה- עולם הבנוי מקריאה ומשמיעת מוזיקה. היא
הייתה ערנית למתרחש מסביבה ויצאה עם חברים והכל, אבל עדיין,
האידיאל היה בחיים שבספר. יום אחד, הגיע גם תורה של אותה נערה
לזכות בנסיך יפה תואר והנערה התחברה לנער מהשכבה. הם היו זוג
מקסים, יפה, כזה שגם אם רק יעמדו ויחזיקו ידיים, יגרמו לאנשים
לקנא. מאיה אהבה מאוד את הנסיך שלה. היא הרגישה שסוף סוף, אחרי
כמה שנים של חוסר התחברות, מצאה לה את האחד. ב-ה' הידיעה. אבל
זה לא היה ככה. כאלו דברים קורים רק באגדות.
מאיה קמה בוקר והרגישה שדי, זה לא זה. היחסים האלו הם לא האהבה
הגדולה והמדוברת, ושזה פשוט לוקה בחסר. היא לא ידעה להסביר מה
חסר או מה יכול לשפר את המצב. כל מה שהיא ידעה זה שזה נגמר.
היא הרגישה שהיא התאהבה ברעיון האהבה ולא בבחור, שהיא מאוהבת
באשליית הסיפורים. היא פעלה לפי מה שחשבה לנכון- לסיים את הקשר
נכון ובכך לא לשקר לנסיך שלה. הקשר נסתיים וברע. היחסים לא
נשארו טובים והקלישאה של "נישאר ידידים" לא הצליח. מאיה נשארה
לבד, לבד עוד יותר מקודם והיא הייתה עצובה. עצובה, ולא מרוצה.
היא ידעה שזו בדידות נעורים והיא ידעה שזה קורה לכולם אבל היא
הרגישה לבד. הכי לבד בעולם. ואז היא הבינה שהיא עשתה טעות.
לחפש את הגיבור מהאגדות זה לא זה..