זה כ"כ פתאטי. להשאיר הודעות התאבדות שאנשים כבר לא מתייחסים
אליהם ברצינות.
ומי שכן. מתקשר. ואני בוכה בטלפון.
זה כ"כ פתאטי לבכות בטלפון.
לכתוב שחורות על דף לבן, עם פסים אולי,
לכתוב את מה שיש להגיד באותו הרגע,
אבל לא לעשות עם זה כלום.
להצטמרר מהסימנים הכחולים שעל הגוף, החדשים.
אבל ששש... שאף אחד לא ידע,
זה לא יוסיף לכבוד המשפחה.
לבכות, לכתוב, אותה משמעות.
רק האותיות מסודרות בסדר אחר.
אני בוהה בחלון. רוצה לצאת ולא רוצה.
אני רואה אור שמש, עלים נעים קלות.
כנראה שחם בחוץ ומזג אוויר נעים היום.
אבל קר לי. עדיין קר לי. כ"כ קר לי.
הלב קפא ממזמן.
שהאצבעות לא יקפאו.
כי אז לא אוכל לכתוב. הנחמה היחידה שלי בחיים.
הכיצד אוכל לכתוב על הפתאטיות שאני כותבת?
הדמעות, מסכנות, נופלות על הלחיים.
בטח גם הן בוכות כשהן נופלות.
והלחיים קופאות בקצב הדמעות.
עכשיו קשה לחייך.
מוטב שכך.
הסימנים משמשים כאזהרה. אבל הם לא מכוונים אותי.
אין לי לאן ללכת.
סימנים, אתם נהנים להופיע על גופי?
אני לא ביקשתי אתכם לבוא.
אני לא יכולה יותר.
אל תרביצי לי, אל תרביצי לי...
הסימנים שאת משאירה לי הם האותות בשבילי.
ואם ברגע זה את קוראת את מה שנכתב, כנראה זה הסימן בשבילך.
תעזבי אותי.

למה אני לא מקבלת אותך?
אין התאמה בנתונים.
גם את לא מקבלת אותי.
אני לא רוצה שתקבלי אותי.
לא רוצה שתביני, לא רוצה שתעזרי.
לא רוצה לשתף אותך.
אל תרביצי לי.
תמונה זה דבר יפה. אך התמונה שלנו כואבת.
אל תרביצי לי.
תפסיקי לנסות לשנות אותי. כולכם. תפסיקו.
גם אתה. וגם את.
הסימנים הכחולים חדרו מתחת לעור.
עכשיו כואב בנשמה. היא מחוררת. תמיד כאב בנשמה.
מיום ליום יותר כואב.
אין איזון בין העצב לשימחה.

הקשר לא תלותי. הוא עומד על שתי רגליים.
אבל הן לא שלך.
רגל אחת שלך, ורגל אחת שלי.
אל תרביצי לי.

אני נוטה להאמין למיעוט.
לא משנה מה השאר יגידו, אני אתעניין ברע מכל.
כך שאם אמרת שאני משוגעת. אז אני באמת כזו.
אבל אנשים לא מתחברים עם משוגעים.
אז איך זה שיש לי חברים?
אל תגרמי לי להגיד שונאת.
אישה, אני מאד קרובה לזה.
את גורמת לי להיות אדישה לסביבה.
את היחידה שגורמת לי לשנוא את עצמי.
אני כבר לא שונאת.
גם לא אוהבת.
אם לא היו בי רגשות זה היה הרבה יותר קל.
הכל היה קל.
הסימנים מוסיפים רוע לתמונה.
הסימנים ייעלמו עוד כמה ימים, (עד שיחזרו שוב),
והזיכרון כ"כ כואב, כאילו הוא מכה בי עצמו.

אני כבר עזבתי. תעזבי גם את.
אבל באמת תעזבי.
ושהידיים לא יתרוממו שוב.