הכל שקט ודומם, כלום אינו זז,
האוויר עומד, ללא תנועה בבוקר קר.
אני מתעוררת מתוך מחשבה של פחד ופרידה,
בלי לתפוס באמת את משמעות המילה.
פוסעת אט-אט במדרגות לעבר הדלת, לתוך הבוקר הסגרירי והקר.
מחכה בפינה אפורה, מכוסה במעיל, חושבת עליו שהוא יבוא.
אני מעבירה את ידי בשערי ומסדרת את שרשרתי,
ברגע זה הנני שומעת את פסיעות רגליו הכבדות מעבר לפינה
והוא מגיע לכאן, הוא בא.
אני מביטה בו, בעיניו החומות ובשערו השחור,
הוא מתקרב; מבטו מופנה אליי וחיוכו נתון רק לי,
הוא עצוב כי הוא עוזב, כי הוא נפרד.
ואני מחייכת לעברו, שמחה לראותו ואולי,
זו הפעם האחרונה שנהיה יחד.
אך אף אחד מאיתנו לא באמת מאמין שזו תהיה.
הוא גורר אחריו את מזוודתו האפורה ועל כתפו מונך תיקו הכחול.
הוא עוזב אבל אני נשארת, אך אינני עדין רואה זאת,
אני רק חושבת על השמחה שהוא כאן לידי.
היום הוא נורא שקט, אפילו יותר מתמיד.
ואני בוחנת אותו, מנסה לשמור אותו בתוך ליבי,
אני מסתכלת על כל תנועה שלו מקשיבה לכל מילה שהוא אומר,
אני מסתכלת עליו בפרטי פרטים כדי שלא אשכח אותו,
כדי שזכרונו יחמם את ליבי כל פעם מחדש.
האוויר הקר נושב על שנינו והרגשת העזיבה באוויר.
ידעתי שבמוקדם או במאוחר היום הזה, בו אצטרך להיפרד ממנו,
יגיע
אך בינתיים אינני מרגישה כאב,
כי עכשיו הוא איתי, לצידי, מה כבר יכול להפריד בינינו?
במשך הבוקר הרחוב מתמלא, אנשים ממהרים, כאלה שעוזבים,
וכאלה שנפרדים ונשארים. רוב האנשים מביטים לרצפה הרטובה,
מהגשם של אתמול בלילה, קר ורואים שלכולם קר,
רואים שאף אחד לא רוצה לעזוב.
אבל הזמן עובר והוא צריך ללכת, הוא צריך לעזוב אותי כאן.
הוא מתקדם לעברי ולוקח אותי בזרעותיו, בלי שום כוונה לעזוב,
הוא מעלה חיוך על פניו ועיניו החומות מבריקות,
הוא מנשק אותי, נשיקה עדינה ומתוקה שכזו,
נשיקה שאנני רוצה שתיגמר.
הוא נכנס למונית ואומר להתראות,
סוגר את הדלת ונוסע.
הלב שלי מחסיר פעימה, ומה עכשיו?
פתאום הכאב הנורא, הרגשת הבדידות הקרה והפרידה מכים בי,
הכל נראה כל כך מוחשי, מסביבי, בתוכי ובכל מקום.
הרחוב ממשיך לנוע והאנשים אינם עוצרים,
הרוח ממשיכה לנשוב על העיר האפורה,
רק דמעה קטנה נוזלת על לחיי. אני רחוקה ממנו אך ליבי עדין
איתו.