לעינת - שהסכימה לשמוע, ראשונה.

לפני לא הרבה שנים, אולי אפילו בזמן שכבר נולדתם, בעיר אחת,
שיכולה להיות כלמקום או שומקום, הייתה חנות קטנה. ומעל לחנות,
שלט פלסטיק לבן, שבור בקצה, וארבע אותיות, בצבע כחול דהוי
אומרות: "א" "ו" "ש" "ר".

בחנות הקטנה עמד איש, לא צעיר אך גם לא זקן. לפניו דלפק עץ
ישן. אחריו - מדפים. ועל המדפים מסודרות קופסאות. בצבעים
ובגדלים. קטנות באדום. גדולות יותר בירוק ובצהוב ובכתום ובחום
ואפילו בשחור. ממש גדולות בכחול וענקיות בורוד. ועל מדף מעל
הקופה הרושמת קופסאות זעירות במיני צבעים. וסדר בחנות. כל מדף
והצבע שלו. כל גודל והמדף שלו.

אף אחד לא ידע את שמו של האיש. משכך, פנו האנשים אליו בתואר
"מר אושר", בדיוק כמו בשלט והאיש, ענה לקריאתם. לפיכך, הניחו
כולם, כי שמו הוא "מר אושר" ואיש לא חקר או בדק או הרהר מה שמו
האמיתי.

ובקופסאות היה אושר. לא משהו וירטואלי או רוחני. אושר ממש.
אושר פיזי. מין נוזל, שהיה גורם לך להרגיש מאושר. אם למשל
הזמינו אותך למסיבה אבל לא היית ממש מאושר. מכיוון שלא היית
ממש מאושר לא התחשק לך ללכת למסיבה. אבל נניח שהיית חייב, כי
חברה שלך ביקשה. אז היית עובר בחנות, ערב לפני, ואומר למר אושר
שיש לך מסיבה, שאתה לא מאושר ושחברה שלך מכריחה אותך ללכת. מר
אושר היה מסתכל עליך במין מבט כזה, כאילו היה מודד אותך מכף
רגל ועד ראש, עוצם עין אחת, מצקצק בלשונו ואומר "נו, נראה לי
שאתה צריך קופסא אדומה". וכשנתן לך את הקופסא האדומה הוסיף
"לקחת כפית אחת לפני שינה ואחת בבוקר, עם קפה של בוקר" ואתה
היית משלם ולוקח. אחר כך בבית היית לוקח כפית אחת לפני שינה
וכפית אחת בבוקר עם קפה של בוקר, בדיוק כמו שמר אושר אמר ועד
שהגעת למסיבה, שבכלל לא התחשק לך ללכת, היית מאושר עד הגג.
היית כל כך מאושר, עד שהחבר הכי טוב שלך היה בא לך בסוף הערב
ואומר לך, "אחי, איך טוב לך בחיים, הלוואי עלי" ואתה היית
מחייך בתוך עצמך, מדליק עוד סיגריה ושותק.

או אם למשל, את צריכה ללכת לארוחת חג משפחתית, אבל אין לך
עצבים בשביל כל ההערות של אמא שלך "חבל שעברת לעיר הגדולה, פה
לפחות היית מאושרת" או לשמוע את אבא שלך מתלונן על זה שאין לך
בעל ואולי ילד או שניים ושבטח, אם היה לך, היית מאושרת וגם לא
לאח שלך, שקטן ממך בשנתיים, אבל כבר עובד בחברת היי- טק, עם
משכורת שמנה וחבילה יפה של אופציות וכשהוא מחבק את אשתו
ההריונית, או משחק עם הילד הקטן שלו הוא אומר לך, בהתנשאות
גלויה: "עד שלא תהיה לך משפחה לא תדעי מה זה להיות מאושרת
באמת". אבל מכיוון שאת לא מאושרת באמת, ואולי אפילו מבואסת, אז
בדרך לעבודה, את קופצת לחנות ואיך שאת פותחת את הדלת, מר אושר
בדיוק באמצע העיתון של הבוקר, שותה את התה עם הבוטנים וקצת
שומשום למעלה. הוא ירים את הראש מעל העיתון, יסתכל מעבר
למשקפיו, ויהמהם בקול מלא אמפתיה "הו, שלום גיברת גליה. שוב
נוסעת להורים לחג?" ואת רק תהנהני במבוכה והוא יסתכל עליך,
באותו מבט מודד, יעצום עין אחת יצקצק בלשונו, אולי גם ישתעל,
ויגיד "אני חושב שהפעם כדאי שננסה קופסא צהובה  - מה את
אומרת?" ואת, מה יש לך כבר להגיד? הרי אם היית מבינה באושר לא
היית צריכה לקנות אצלו, אז רק תשאלי בקול חרישי "כמה זה?" והוא
יגיד ואת תשלמי ושיחזיר לך את העודף הוא יוסיף "כתוב על התווית
להשאיר על הראש שתי דקות אחרי חפיפה, אבל בשבילך אני ממליץ על
שלוש". את תחזרי הביתה, תוציאי את הקופסא הצהובה ותיכנסי
להתקלח. אחרי שתקללי את עצמך ששכחת להדליק את הדוד, תשפכי,
בזהירות, על היד את הנוזל, תמרחי אותו על הראש והשיער בתנועות
חפיפה ותחכי. אחרי שיעברו שתי דקות, תתלבטי עם עצמך אם כדאי
להשאיר עוד דקה וממילא תעבור עוד דקה ואת תשטפי, ותתייבשי
במגבת, תתלבשי ותצאי. וכשתבואי להורים, וקצת תאחרי, כי היו
פקקים בדרך, וכולם יישבו כבר בשולחן ויסתכלו עליך, בהשתאות,
אמא שלך תגיד "זה מה שאני חושבת? - את יכולה להביא אותו פעם
הבאה גם בלי הודעה, יש מספיק אוכל לכולם" או אבא שלך יאמר "אז
החיים בכל זאת מאירים לך פנים - יפה יפה" ואת רק תבקשי מאשתו
של אחיך שתעביר את הדגים, תתני בעיטה מתחת לשולחן לאח שבוהה בך
מאז שנכנסת ותחייכי לעצמך.  

יום אחד, הרגיש מר אושר שלא רק שהוא לא אדם צעיר אלא אפילו
מתקרב להיות איש זקן, ולמרות שהוא עדין ממשיך להעיף את אותו
מבט, לעצום עין אחת, לצקצק בלשון, להשתעל ואולי גם להחליק יד
על הקרחת ולמכור קופסאות של אושר, אולי כדאי להביא בחור, שיוכל
לעזור לו בחנות עם הלקוחות ועם סידור הקופסאות ויהיה לו יותר
זמן לקרוא עיתון ולשתות תה עם בוטנים עם קצת שומשום ומי יודע,
אולי הבחור יהיה מוצלח ויוכל להחליף אותו והוא יוכל לצאת
לפנסיה ויהיה לו יותר זמן לנכדים. אחרי שפרסם מודעה ובחן מספר
מועמדים, בחר מר אושר באיתמר.

ביום הראשון לעבודתו, כשהגיע איתמר בשמונה וחצי, היה מר אושר
כבר בפנים, קורא עיתון ושותה תה עם בוטנים וקצת שומשום. על
הדלפק היה מונח ספלון תה נוסף. איתמר נכנס והסתכל על החנות.
מבפנים. איתמר הביט בסקרנות ראשונית בקופסאות הצבעוניות
המסודרות בקפידה על המדפים. שורות שורות. לפי גודל וצבע. הוא
ניסה להבין אם יש סדר בצבעים ובקופסאות אבל בטרם הגיע למסקנה
כלשהי שמע את מר אושר שואל אותו -"מעניין, הא?" -"מה?" אמר
איתמר אך מר אושר לא התייחס לשאלה והוסיף "שב, שתה את התה ואני
אסביר לך על החנות, הרי אתה לא ממהר לאנשהו". את המילה
"לאנשהו" הטעים מר אושר בניגון כזה, שהצחיק את איתמר.

איתמר התיישב על הכיסא הנוסף שהיה בחנות, לקח את ספל התה, שעמד
על דלפק העץ, ושתה את התה, שהספיק להתקרר, בלגימה אחת. התה היה
מר והשומשום גרד לו בלשון -"עוד תלמד לשתות את התה" אמר מר
אושר מבלי שהרים את עיניו מן העיתון. אחר כך, שסיים לקרוא את
העיתון וקיפל אותו לקפליו בדקדקנות, התחיל מר אושר להסביר
לאיתמר על החנות. הוא התחיל בקופה הרושמת ובספר הקבלות, ומתי
מנקים ומסדרים ואיפה המטאטא והסולם והקומקום החשמלי, שמר אושר
כבר לא משתמש בו והפינג'אן והכיריים במטבחון מאחור והסוכר והתה
והבוטנים והשומשום והמפתח לדואר והמפתח לחנות והאזעקה. בסוף,
אחרי חמש שעות של הסברים ומכירת מספר קופסאות אושר ללקוחות,
אמר מר אושר לאיתמר "זהו, אני חושב שהסברתי על הכל, אולי מחר
או מחרתיים יהיו לך שאלות נוספות אז אל תתבייש לשאול" ואיתמר
הביט במר אושר ושאל, בתמימות "זהו? זה הכל? ומה עם הקופסאות
הצבעוניות? מה עם קופסאות האושר?" ומר אושר חייך אל איתמר,
הניח את ידו הגדולה והמחוספסת על כף ידו של איתמר שהייתה מונחת
על הדלפק ואמר, ספק נוזף ספק מתלוצץ "הרי סיכמנו שאתה לא ממהר
לאנשהו". את המילה "לאנשהו" הטעים מר אושר בניגון כזה, שהצחיק
את איתמר.

ואיתמר עבד בחנות יום יום. לאט לאט למד את סידור הקופסאות על
המדפים, איך שמים תוויות, איך מניחים את הקופסאות, מתי קופסא
פגומה שניתן לתקן ומתי פשוט זורקים לפח. עדיין, איתמר לא הצליח
כל כך בהתאמת הקופסא ללקוח. לפעמים הוא הצליח, וזה די שימח
אותו, אבל שחשב על כך מאוחר יותר, הבין שהיה זה רק מקרה ושהוא
לא הצליח באמת להבין את השיטה למי ומתי נותנים איזה קופסא.
בלילות, בבית, הוא היה מנסה לחקות את התנועות של מר אושר,
המבט, עצימת העין, צקצוק הלשון, השיעול, החלקת יד על הקרחת
ואולי גירוד מאחרי האוזן. אבל כשניסה לעשות זאת בחנות לא הצליח
ומר אושר היה מחייך אליו, ואומר לקונה "אני חושב שלאיתמר יש
עוד מה ללמוד כאן" ומציע ללקוח קופסא אחרת. לפעמים, היה מר
אושר נותן ללקוח גם קופסת אושר זעירה, מאלה שהיו מונחות במדף
מעל לקופה, במתנה. זה לא היה תלוי בסכום שהלקוח שילם, גם לא
בסוג האושר שהוא קנה. מבחינת איתמר הדבר נעשה בלי סדר מובן או
מחשבה מאורגנת.

איתמר נהנה מהעבודה בחנות, שהייתה די קלה ודי נוחה ואפילו
משתלמת כלכלית. גם בתור בוס מר אושר היה בסדר גמור. הוא אף פעם
לא צעק על איתמר, ותמיד הסביר לאיתמר כשטעה. שאיתמר שבר משהו
בלי כוונה הוא אף פעם לא כעס והוא תמיד שילם את המשכורת בזמן
ונתן מתנות בחגים. בפעמים שאיתמר היה מאחר לעבודה, בגלל שהלך
לישון מאוחר, או שסתם התעכב בבוקר בבית, מר אושר לא היה כועס.
הוא היה מביט בחיוך שובב באיתמר ואומר לו "אני בטוח שהיו לך
דברים חשובים יותר לעשות". ובכל בוקר היה מחכה לאיתמר ספלון
תה, על הדלפק, עם בוטנים וקצת שומשום. בהתחלה איתמר לא אהב את
התה - הבוטנים עשו טעם מר והשומשום עיצבן בלשון, אבל עם הזמן
למד איתמר לאהוב את התה עד שמר אושר היה אומר "נו, ולחשוב
שבהתחלה אפילו לשתות לא ידעת".

דבר אחד איתמר לא הצליח לפענח - מאיפה מגיעות קופסאות האושר.
כמה ששאל את מר אושר ככה לא הצליח לקבל תשובה. בהתחלה שאל
בצורה עקיפה, כאילו הוא לא מבין וכאילו זה חלק מהתפקיד שלו.
אחר כך, שהעניין נעשה מציק עוד יותר, הוא כבר שאל בצורה ישירה.
מר אושר היה מביט בו, במבט כזה, עם עיניים מצומצמות, כמי
שמסתכל אל האופק והשמש מסנוורת אותו ישר בעיניים, מחייך וממשיך
בענייניו. מה שעוד יותר הגביר את הסקרנות אצל איתמר היה
שקופסאות האושר היו מגיעות תמיד ביום רביעי בבוקר. איך הם
הגיעו איתמר לא ידע. הוא פשוט ידע, שביום שלישי שסגרו את החנות
בצהרים הן לא היו. איתמר היה שותה את התה של הבוקר עם הבוטנים
והשומשום למעלה ואחר כך ניגש למלאכת הסידור לפי הצבעים
והגדלים.

ועוד דבר שיגע את איתמר. הקופסאות שהגיעו, לא תמיד התאימו למה
שחסר בחנות. לפעמים דווקא שחסרות היו קופסאות ירוקות והיו
מספיק קופסאות כחולות, הוא היה מוצא, ביום רביעי בבוקר, ארגז
עם קופסאות כחולות וצהובות ואדומות אבל אף לא קופסא ירוקה אחת.
בהתחלה, איתמר חשב שמר אושר לא זוכר או לא מסודר או שפשוט
הבעיה אצל הספק. פעם אחת, ששאל את מר אושר על מקור הקופסאות
ומר אושר רק חייך אליו הוא אמר למר אושר :"אז לפחות תגיד לי
למה אתה לא מזמין קופסאות שחסרות? למה אתה מזמין קופסאות שכבר
יש לנו?". מר אושר חייך אל איתמר ואמר לו ברוך: "מזמין? אני לא
מזמין שום דבר. אני מביא מה שנותנים ואם אין אז אין". והמשפט
הסתום הזה גירה עוד יותר את הסקרנות של איתמר.

איתמר ניסה כל מיני שיטות לגלות איך ומאיפה מגיעות הקופסאות
לחנות. הוא התקשר למודיעין בזק וביקש את כל מספרי הטלפון של
חברות הקופסאות אבל באף חברה לא ידעו על מה הוא מדבר. אחר כך,
הוא עשה מארב ליד חנות כל הלילה ולא ראה מכונית או משאית שבאות
בלילה לפרוק קופסאות. כשהעניין נהפך מציק ומציק יותר ויותר הוא
החליט לא להרפות. הוא יבצע מעקב אחרי מר אושר עד שיבין מאיפה
מגיעות קופסאות האושר.

ביום שלישי אחד, הוא ביטל את כל התוכניות שלו, הביא איתו תיק
עם שתייה, אוכל וספר למקרה שהמעקב ימשך זמן רב, יצא מהחנות,
קצת לפני שמר אושר סגר והמתין מאחורי משאית שחנתה ברחוב. בשעה
הרגילה, כשיצא מר אושר מהחנות והלך לכיוון ביתו הלך איתמר
אחריו עד שראה את מר אושר נכנס לביתו. הוא התמקם על ספסל בגינה
הציבורית במקום שהשקיף על הכניסה לביתו של מר אושר והמתין.
אחרי שעברו שעתיים בהמתנה על הספסל, כולל אכילה, שתייה וקצת
ילדים רעשניים שחזרו מבית הספר, הוא ראה את מר אושר יוצא
מביתו. בהתחלה הוא לא שם לב שהיה זה מר אושר, כי מר אושר לא
נראה בדיוק כמו מר אושר שאיתמר הכיר - הוא היה לבוש בחליפה
משובצת, עם עניבה פרחונית לא תואמת, חבוש בפיאה ובכובע. רק
בגלל המוזרות של הלבוש, הוא שם לב אליו. אחר כך הוא כבר הכיר
בהליכה ובתנועות של הראש. הוא עקב אחרי מר אושר, תוך שהוא מנסה
לא להתבלט יתר על המידה, נבלע בין האנשים שהלכו ברחוב, אחרי
עצים ומכוניות חונות.

אחרי כרבע שעה הם הגיעו לשוק. מה שהפתיע את איתמר יותר
מהתחפושת של מר אושר, הייתה העובדה, כי האנשים בשוק זיהו אותו.
הוא לא ידע אם כמר אושר או כמישהו אחר אבל ללא ספק זיהו אותו.
ומר אושר עצמו כלל לא ניסה להסתיר את העובדה שזיהו אותו. להפך.
הוא הושיט ידו לשלום לאנשים, נעצר ושוחח עם מספר בעלי דוכנים
בשוק, כאילו הם חבריו הטובים משכבר הימים. איתמר רצה לשאול את
האנשים אם הם יודעים שהאיש הזה הוא מר אושר המחופש, אך כיוון
שמר אושר המשיך להתקדם ויתר איתמר על הרעיון. מר אושר הגיע
לבוטקה קטן, צבוע בצבע צהוב מתקלף, שעמד בין שני דוכנים לממכר
ירקות, שלף צרור מפתחות, הביט בצרור עד שמצא את המפתח הנכון
ופתח את הבוטקה. כשתי דקות מאוחר יותר, נפתח החלון שפנה לרחוב
השוק, עוד דקה עברה ומר אושר הוציא מהבוטקה שלט פח והשעינו לצד
הבוטקה אבל איתמר לא היה יכול לקרוא את השלט, כי אישה מבוגרת
ושפופה נושאת שני סלים, אשר חיכתה כנראה בצד, ניגשה לחלון. הסל
האחד היה מלא בשקיות ניילון מלאות, שניכר כי הכילו ירקות
ופירות שנקנו בשוק. הסל השני, היה מלא בחבילות עגולות עטופות
נייר עיתון, כאילו נשא בתוכו דברים שבירים. האישה הגיעה אל
חלון הבוטקה הניחה את הסל הראשון על הרצפה ואת השני השעינה
מתחת לחלון. אט אט היא הוציאה את החבילות העטופות בנייר עיתון
והחלה פורמת אותן מאריזתן. על אדן החלון סודרו בשורה צנצנות
זכוכית מלאות נוזל. איתמר לא יכל לשמוע את השיחה של מר אושר
ושל האישה אבל הבין לפי תנועות הידיים שהאישה מסבירה למר אושר
על תכולת הצנצנות. אחר כך הם כנראה התווכחו על המחיר ובסוף מר
אושר הכניס את הראש פנימה וכשהוציא את ראשו שוב, הוא מסר שטרות
כסף לאישה. האישה ספרה את השטרות, הנהנה בראשה, לקחה את הסלים
והלכה. עכשיו, משעזבה האישה את החלון היה יכול איתמר לקרוא את
השלט. הוא קרא אותו פעם אחת, פעם שניה ורק בפעם השלישית יכול
היה להגיד משהו. זה הסתכם ב"בן זונה" ארוך ומסתלסל.

עד שהחשיך איתמר הספיק לספור עוד ארבעה אנשים שהגיעו לבוטקה של
מר אושר: איש כסוף שיער בחליפה, שנתן למר אושר צנצנת קטנה
שהחזיק בתוך תיק עור שנשא בידו, שתי נערות צעירות שהביאו נוזל
ירקרק בארבעה בקבוקי פלסטיק ואחרונה, ממש שמר אושר התכוון
לסגור את הבוטקה, הייתה אישה צעירה שהגיע עם תינוק בעגלה ומסרה
למר אושר שתי קופסאות. כולם, מסרו את הצנצנות למר אושר תמורת
שטרות.

מיד אחרי שהאישה עם העגלה הלכה לדרכה, סגר מר אושר את החלון
בחזית הבוטקה הכניס את השלט ונכנס פנימה לתוך הבוטקה. איתמר
כבר הסתדר כדי להמשיך במעקב, אבל אחרי שעברו כמה דקות, הוא
הבין שמשהו מתרחש בפנים. השוק שהחל להתרוקן והחשיכה שירדה הקלו
על איתמר להגיע לבוטקה מבלי שמישהו יבחין בו. הוא הגיע עד מספר
מטרים לפני הבוטקה, נעצר, התבונן והקשיב. קולות עמומים עלו
באוזניו. הוא התקרב באיטיות אל מאחורי הבוטקה, פוסע בדריכות,
נזהר שלא להקים קול רעש מיותר. הוא הצמיד את אוזנו לקיר.
הרעשים העמומים היו חזקים יותר, אך עדיין נשמעו עמומים. הוא
הבחין בסדק בקיר דרכו היה יכול להתבונן פנימה. הוא הצמיד את
עינו אל הסדק ולאחר מספר ניסיונות הצליח לראות את מר אושר ואת
מעשיו. אחרי כעשרים דקות נוספות, כשניסה איתמר למתוח את איבריו
המכווצים הוא איבד את שווי משקלו ונפל בקול רועש על הכביש.
איתמר ניער את עצמו, קם והסתלק מהמקום במהירות, לא מסתכל לרגע
לאחור, שמא יתקל בעיניו של מר אושר.

למחרת, הגיע איתמר לחנות בשעה הרגילה. איתמר לא ידע אם מר אושר
הבחין בו אתמול בלילה ולפיכך לא ידע לומר לעצמו אם ההתנהגות
הרגילה של מר אושר באותו בוקר, הייתה התנהגות רגילה באמת, או
שמא הייתה רק העמדת פנים. מר אושר היה ישוב כהרגלו, קורא
עיתון, שותה תה עם בוטנים וקצת שומשום ועל הדלפק עמד ספלון התה
של איתמר. איתמר, שנכנס בכעס לחנות, התעלם בהפגנתיות מספלון
התה שעל הדלפק וניגש היישר למר אושר.
- "אני מתפטר" אמר איתמר למר אושר.
- "בסדר" אמר מר אושר מבלי להרים את עיניו מהעיתון.
ההתנהגות האדישה של מר אושר עצבנה את איתמר.
- "אתה לא רוצה לדעת למה".
- "מה ישנה לי הלמה? אני מניח שיש לך מספיק סיבות חשובות
להתפטר. אני מאחל לך הצלחה בהמשך חייך". את החלק האחרון של
המשפט אמר מר אושר ללא כל התנשאות.
איתמר, עמד עוד שניה מול מר אושר ואז פנה לאחור ועשה דרכו אל
עבר דלת החנות. הוא פתח את הדלת, ואז הוסיף, שניה לפני שעמד
לצאת מהחנות:
-  "אני יודע הכל. על כל הרמאות שלך פה בחנות ואתה יודע מה?
אתה כזה מלוכלך...."
בפעם הראשונה מאז שאיתמר החל לעבוד בחנות, הוא ראה את מר אושר
מפסיק מקריאת העיתון בגלל משהו שאיננו לקוח. מר אושר הניח את
העיתון על ברכיו והביט במשך מספר שניות באיתמר. איתמר ניסה
לנחש אם מר אושר כועס או מופתע אבל לא הצליח לנחש את תחושותיו
והרגשותיו של מר אושר באותו רגע ורק שמע את מר אושר בקול ספק
נוזף ספק מחייך:
- "רמאות? רמאי קראת לי? מה אתה כבר יודע על רמאות, אבל בטח
אתה חותר לאנשהו?".
הפעם אמר מר אושר את המילה "לאנשהו" ללא כל הטעמה או ניגון.
איתמר הסתכל על מר אושר, כאילו מדד את הזמן שעבר בין כל מילה
ואמר:
- "חותר? בוודאי שאני חותר, חתיכת רמאי, ואני גם יגיד לך לאן
אני בדיוק חותר. אני חותר לכך שאתה, בלי בושה, מוכר לאנשים
מסכנים אשליות. אנשים שאין להם אושר בחיים, שצריכים באופן נואש
קצת אושר ומוכנים להוציא ממיטב כספם ואתה מנצל אותם. פשוט כך.
מנצל את העובדה הפשוטה שכולם רוצים אושר. למשטרה צריך ללכת.
לבית סוהר צריך להשליך אותך על הרמאות הזאת. אתה חושב שעם קצת
צבע וקצת עטיפה זה באמת יהיה אושר?"
איתמר לקח נשימה עמוקה והביט על מר אושר, מחפש סדק דרכו יוכל
לראות את רגשותיו. אבל מלבד העובדה שמר אושר הקשיב לו תוך שהוא
מביט בו במבט מדוד, לא הצליח איתמר לחדור פנימה. מר אושר קם
ממקומו ניגש אל עבר איתמר חייך חיוך גדול, הניח יד מחוספסת על
כתפו, ואמר:
- "אני חושב שאני חייב לך הסבר, אולי לא חייב, אבל מה זה משנה,
בוא שתה את התה, הוא כבר מתקרר".
ואיתמר, למרות שאמר לעצמו בלילה, כשלא הצליח להירדם, שהוא לא
ייתן לזקן הזה, למרוח אותו עם הנחמדות, הרגיש שהוא פשוט לא
יכול להתנגד והוא ניגש בשקט לדלפק לקח את ספלון התה והתיישב
בכיסאו. מר אושר נעל את דלת החנות, סובב את השלט שהיה תלוי על
הכניסה מ"פתוח" ל- "תכף אשוב" הסתובב וחזר לשבת. הוא הביט
באיתמר מספר שניות ואז החזיר מבטו לנקודה דמיונית בחדר, נאנח
והתחיל לדבר.
- "אז קודם כל אני מניח שזה היית אתה אתמול שעשה רעש ליד
הבוטקה".
איתמר חייך אבל לא אמר מילה ומר אושר המשיך.
- "טוב, אולי באמת הייתי צריך להבין לבד שעם כל השאלות שלך
והסקרנות, אתה לא תוותר ותרצה להבין ויכול להיות שהייתי צריך
לספר לך כבר מזמן, אבל מה זה חשוב. את הנעשה אין להשיב".
מר אושר לקח הפסקה קלה, לגם את שאריות התה שבכוסו, המתין עוד
מספר שניות, לפני שחזר לדבריו, כאילו מודד את המילים לפני
שיסדר אותם:
-  "כן, כמו שכתוב בשלט ליד הבוטקה אני אכן קונה צרות של
אחרים. במזומן. וכן, אני שם את הצרות בקופסאות צבעוניות. אושר
עושים מצרות. אני מופתע שלא ידעת את זה קודם, או אולי בעצם לא
מופתע, כי מה כבר אפשר לצפות מדור שמתעניין רק באינסטנט,
בתוצאה הסופית, שהדרך לא מעניינת אותו, שהנוף כבר לא חלק
מהמסע. עולים למטוס, שמים כיסוי עיניים והופ, מתעוררים במקום
אחר ותודה שטסתם אלעל. בלי שמיים, עננים ואוקיינוס למטה והרים
ואולי, אם רק מתאמצים קצת, אפשר לראות גם מלאך קטן. אתם דור
שבוחר את הדרך לא לפי הנוף אלא לפי האורך ומה יצא לי שם בסוף.
בעצם מה זה מעניין אותך כל ההרצאה הזו? אותך מעניין רק התשובה
למה אני מוכר צרות של אנשים בתור אושר? אז הנה אני אגיד לך.
אני קונה אושר ומוכר אושר. רק שהם, האנשים שמוכרים לי, לא
יודעים שזה אושר. הם קוראים לזה צרות. אז מה? זה משנה ממה שזה
באמת? נניח הייתי קורא לעיתון 'בטטה' או 'מכונית' או כל דבר
אחר האם זה היה משנה מהמהות שלו. מה משנה התווית? משנה מה זה
באמת. וכל מה שהאנשים מוכרים לי זה אושר. כן אושר. אז נכון,
הוא קצת מלוכלך וצריך אולי לסנן ולערבב קצת צבע ואולי אפילו
לזקק לפני שמערבבים, אבל במהות זה אושר. ואושר תמיד נשאר אושר
גם אם תערבב אותו עם דברים אחרים. גם אם תפיל אותו בבוץ ותצפה
אותו בשמן שחור. בפנים הוא יישאר אושר. צריך רק להסתכל. להריח.
להביט פנימה, להרגיש אותו...".
ואחרי שמר אושר ראה את סימני השאלה בעיניו של איתמר הוא
המשיך:
- "קח לדוגמא את שתי הבנות שבאו אתמול לשוק. הם מכרו לי את
הצרות שלהן בבית ספר. לא אוהבים אותן, אין להן חברות והם לא
מקובלות. אבל הם שכחו להסתכל אחת על השניה. שיש להן עם מי לדבר
ועם מי לעשות דברים ביחד. אז מה זה משנה אם שלושים או ארבעים
תלמידים לא מכירים בערכן. או האיש בחליפה שבא אתמול, הוא אמנם
תפס את אשתו בוגדת בו, אבל הוא לא שם לב שיש אושר בעובדה שגילה
את הזיוף, שאשתו רק ניצלה אותו, שעכשיו הוא יכול להתחיל
מהתחלה, גם אם זה קשה, גם אם האמת כואבת או האישה עם הסלים
שבאה עם הצרות שהילדים שלה עושים לה, אבל היא לא מבינה שהעובדה
שיש לה ילדים זה האושר. שיש מיליוני נשים בעולם שהיו מוכנות
להתחלף איתה בשביל לקבל חיבוק מילד, בשביל לשמוע את המילים,
התמימות, חפות מכל אינטרס "אני אוהב אותך אמא".
- "והאנשים שמוכרים לך, מה, הם לא יודעים? הם לא רואים?".
- "לא. הם עסוקים יותר מידי בלחפש את האושר במקום אחר. מחפשים
את האושר אצל אחרים במקום בתוכם, הם מסתכלים כל הזמן לצדדים
במקום פנימה. הם לא משקיעים מספיק זמן בלהריח ולמשש את מה שיש
להם".
- "אז למה אתה לא אומר להם"? למה אתה קונה מהם את האושר שלהם
בלי להגיד להם? זה לא רמאות?"
מר אושר חייך חיוך רחב והשיב לאיתמר:
- "אני אומר להם. רק שאני לא אומר את באופן ישיר. אני רומז,
מכוון, מלמד אותם לשאול את השאלות, אחר כך הם כבר מוצאים לבד
את התשובות".
- "ו" שאל איתמר.
- "ו" ענה מר אושר, "בסוף הם תמיד מגיעים לזה, גם אם זה לוקח
להם, חודש, או שנה או לפעמים תקופת חיים שלמה, בסוף הם מבינים
שבצרות שלהם גלום גם אושר. אז הם מפסיקים לבוא ואני יודע שהם
הצליחו"
- "אבל אני עדיין לא מבין משהו" אמר איתמר בקול מהרהר "איך זה
שבצרות יש אושר - אם למישהו יש קרוב שחולה או שהוא מת איך יכול
להיות בזה אושר?"
מר אושר הביט באיתמר ושתק. שתק כמי שנתגלה בתרמיתו. עכשיו היה
תורו של איתמר לחייך. אבל מר אושר רק השתעל קצת, החליק ידו על
הקרחת והמשיך, מתעלם מחיוכו של איתמר.
- "ומה עם כל הזמן שאותו אדם קרוב אליך היה בחיים. זה לא שווה
משהו? אתה חושב שאין בזה אושר. לפעמים זה אפילו לא שבוע או יום
או שעה מחייו של אותו אדם. לפעמים זה הרבה פחות מזה. לפעמים
צריך לזקק ולזקק ושוב לזקק עד שמגיעים לטיפה אחת של אושר. אושר
טהור שנוצר מחיוך אחד, מחיבוק, מלחיצת יד, ממילה, מליטוף,
משתיקה, מרפרוף שפתיים, ממבט, ואפילו מדמעה. וכשיודעים להתבונן
מבינים. אני לא יודע מה איתך" פנה מר אושר אל איתמר, "אבל אני
חושב שזה שווה הרבה. והנה, אם תסתכל מעל הקופה" הצביע מר אושר
על המדף עם הקופסאות הזעירות שמעל הקופה "תוכל לראות אותם. את
כל הרגעים הקטנים של האושר הטהור שאספתי מכל הצרות שקניתי.
שזיקקתי לילות ארוכים, שלפעמים הייתי צריך להתחיל הכל מהתחלה
עד שמצאתי את אותו רגע מיוחד".
איתמר הסתכל על מר אושר במבט מבולבל ואמר:
-  "אז אם זה כל כך קשה למצוא את הרגעים הללו, וצריך לזקק
ולזקק כמו שאמרת, ואם זה שווה כל כך הרבה, למה אנחנו מחלקים את
זה בחינם, למה לא למכור את זה בהרבה מאד כסף?".
מר אושר קם ופנה אל הדלת פתח אותה והפך את השלט:
- "כי זה בחינם. זה לא עולה לנו כסף. חיוך, ליטוף, חיבוק או
דמעה. אבל בכל זאת זה נדיר, כי כנראה אנחנו לא מבינים את ערכם
של רגעים אלה".

מר אושר אסף את כוסות התה ופנה למטבחון, משאיר את איתמר לבדו,
עם המחשבות ששוטטו במוחו.

בסוף היום, אחרי שסגרו את החנות, הלך איתמר הביתה, ובדרך חשב
על השיחה עם מר אושר. מה שהיה נראה לו מובן כשמר אושר דיבר
נראה לו עכשיו מסובך מאד. התרוצצו במוחו המון שאלות והרהורים
ביחס למצבים של עצב, שנאה, קושי, אכזבה שהוא עצמו עבר או חבריו
או אנשים אחרים שהכיר. הוא לא ידע איך וכיצד ניתן למצוא אושר
במצבים כאלה. אחרי שניסה למצוא את האושר ונכשל, הוא התחיל כבר
לחשוב שדבריו של מר אושר אינם נכונים, אבל אז הוא עצר רגע,
חייך ואמר לעצמו: "הרי אני לא ממהר לאנשהו". את המילה "לאנשהו"
הוא כבר אמר בקול, תוך שהטעים אותה בניגון כזה, שהצחיק אותו.