הכול התחיל באותו אחר צוהריים. קבעתי איתו שנלך ונדבר. שום דבר
חריג לא היה בכך, בסה"כ הוא החבר הכי טוב שלי, ואנחנו הרי
נוהגים לדבר לעיתים קרובות האמת היא, שכול יום ולפעמים אף
פעמיים ביום. אני אוהבת לדבר איתו. הוא יודע כול כך הרבה, על
כול כך הרבה. אבל מה, אי אפשר לנצח אותו בויכוחים. הוא פשוט
מומחה, או אולי אני פשוט בורה? זה לא ממש משנה, לדבר איתו זה
הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. אנחנו מסוגלים לדבר להתווכח על כול
נושא בעולם. מפוליטיקה ופילוסופיה ועד לחברה החדשה שלו, שהייתה
מתחלפת כול שבועיים, בערך.

הוא בא לאסוף מהבית והתחלנו ללכת, סתם ככה ברחוב, ולדבר, סתם,
על הא ועל דא. שום דבר רציני. לפתע אמר "אני צריך לדבר איתך על
משהו חשוב מאוד." הופתעתי, אבל חשבתי שהוא מתלוצץ ואמרתי "חברה
חדשה הא?". הוא לא הגיב. רק הציע שנלך לאיזה בית קפה באיזור.
הסכמתי.

שום דבר לא הכין אותי, ושום דבר לא היה יכול להכין אותי למה
שהוא עמד לספר לי.
"אין שום דרך קלה להגיד את אשר יש לי להגיד". עכשיו נבהלתי.
בחיים לא ראיתי אותו כול כך רציני ומפוחד. "מה קרה? אתה יכול
לספר" אמרתי. ואז, הוא סיפר: "יש לי סרטן". קפאתי. הפכתי לבנה
ולא הצלחתי להוציא אפילו מילה אחת מפי. לא הצלחתי לחשוב, לא
הצלחתי לקלוט את שאמר. אחרי דקות ארוכות שאלתי "סרטן? אבל איך?
למה? מתי?". הוא ראה שאני לחוצה וניסה להסביר, אבל אני כבר לא
שמעתי כלום. רק המילה 'סרטן' הידהדה בראשי.
הוא ליווה אותי הביתה. בדרך לא אמרנו אף מילה אחד לשניה. רק
בשניה האחרונה, שכבר הגענו לפתח ביתי שאלתי "אתה תהיה בסדר
נכון?". הוא לא ענה רק חייך. שוב החוורתי.

נכנסתי הביתה כולי רועדת. לא אמרתי להורי אפילו שלום רק הלכתי
לחדרי וסגרתי את הדלת. ניסיתי לחשוב, להבין את מה שאמר:
'סרטן'. מילה כול כך מפחידה. לא הצלחתי להבין איך יכול להיות
שחברי הטוב ביותר בעולם עם סרטן. הרי זה לא יכול להיות שבן אדם
כול כך טוב יפגע כול כך קשה. פתאום קלטתי. הבנתי. החבר הטוב
ביותר בעולם, הבן אדם הטוב ביותר בעולם עשוי לעזוב אותי.
ניסיתי לנער את המחשבה ולא הצלחתי. ואז חשבתי, החבר שלך חולה
וכול מה שאת יכולה לחשוב עליו זה על עצמך? על זה שאת עלולה
לאבד אותו? איזה בן אדם אנוכי את!
לא יכולתי לעמוד בזה. הרמתי את השפורפרת והתקשרתי אליו. הוא
ענה כאילו שום דבר לא קרה והכול בסדר. ניתן היה לשמוע בקולו
שצחק לפני כמה דקות. לא הבנתי. איך הוא יכול לצחוק במצבו? בסתר
ליבי בתעצבנתי שאני יושבת ומודאגת כל כך ממנו, כול כך פוחדת,
והוא צוחק. סיפרתי לו שאני מאוד פוחדת ודיברתי איתו על כול מה
שאני מרגישה. הוא ניסה להרגיע אותי, ולהגיד שהכול יהיה בסדר
ובקרוב זה יעבור, ושזה נורמלי שאני מפחדת, ואני לא אנוכית.
הרגשתי את הבכי עולה. לא רציתי שישמע, ומיהרתי לנתק. ברגע
שניתקתי כבר לא יכולתי להתאפק יותר ופרצתי בבכי. בכיתי כול
הלילה, ורק בבוקר נרגעתי.

מאז אותו יום כבר לא יכולנו לדבר כמו פעם. לא יכולתי להסתכל
עליו. רציתי לברוח מזה, מה'סרטן'. אני יודעת שזה נורא פגע בו,
ושהוא היה צריך אותי מאוד, אבל אני גם יודעת שהוא הבין אותי.
מדי פעם כשהיינו נפגשים ברחוב היינו שואלים אחד את השניה מה
נשמע? אבל כול אחד היה בורח מיד.


יום אחד, כחצי שנה מאז שסיפר לי, נשמעה סירנה ברחוב. אני לא
יודעת איך, אבל ידעתי. ידעתי שמדובר בו, ומיהרתי לבית החולים.
עד שהגעתי המשפחה שלו כבר הייתה שם מפוחדים ומבוהלים. הם סיפרו
לי שהסרטן התפרץ, ושהוא מחוסר הכרה. התחלתי לבכות. כעסתי על
עצמי. שוב אני אנוכית בוכה ליד המשפחה שלו שזקוקה לתמיכה שלי,
ומה קורה? הם מנחמים אותי.
הרופא יצא ואמר שהמצב לא טוב ושאין הרבה מה לעשות כרגע. הוא
הציעה שנלך הביתה. הלכתי הביתה, ורק ההורים שלו נשארו שם. במשך
הלילה הוא נפטר.
בלוויה היו הרבה מאוד אנשים. ככה זה כשבן אדם צעיר נפטר. נחמתי
ובכיתי, ובכיתי ונחמתי. בכו איתי וניחמו אותי.

עכשיו אני יושבת בחדר וחושבת אילו רק הייתי מנצלת את הרגעים
הללו שפיספסתי איתו. כול אותם הרגעים שבוזבזו כי לא יכולתי
להתמודד. אני כועסת על עצמי שלא אמרתי לו שלום. שלא ראיתי אותו
לפני שמת. אילו רק הייתי יוכלה לחזור בזמן רק בשביל להגיד לו
שלום ולהתראות. אני מתגעגעת כול כך. בכול יום אני נזכרת בשיחה
אחרת שלנו. איזה בן אדם מדהים היית. איזה בן אדם. לפעמים אני
חולמת עליך בלילה שאתה בא לבקר ולוקח אותי לבית קפה ומספר לי
על חברה חדשה, ואנחנו מדברים על כול מיני דברים. אני אוהבת
אותך ידיד יקר שלי ומתגעגת כול כך. להתראות...