1.

עדנה פטרולובסקי הסתובבה כאחוזת אמוק ברחבי הקניון.
 "תום!", קראה האם המודאגת לכל עבר בגרון ניחר,"תום
פטרולובסקי!!"
הבן הצעיר יותר שלה, אדיש לחלוטין לתעלומת היעלמותו של אחיו
הגדול, המשיך לשחק בכדור הגומי המקפץ שאמו קנתה עבורו כשעה קלה
קודם לכן.  בייחוד הדהימה אותו העובדה שהכדור מסוגל לנתר
מהמזרקה בקומה הראשונה לקולנוע בקומה השנייה ובחזרה.  הכול היה
תלוי בעוצמה שבה הוא זורק אותו על הרצפה.  

העוברים ושבים השונים בקניון השיבו את פניה של עדנה ריקם.
הכול נראו אדישים למצוקתה האדירה, ואיש לא הביע חרדה או בהלה
נוכח החסרון הפתאומי.  
 "הוא בטח פגש חברים והלך לשחק איתם", הימר המוכר בחנות
הצעצועים בה אמור היה להימצא הילד.
 "אבל אני לא מבינה...", אמרה האם, פורשת ידיה באין אונים
לצדדים, "הוא הרי ילד כל כך אחראי.  כל הקיץ הוא עבד עם חברים
וחסך כסף.  כזה גאון, כזה נחת...  איך הוא נעלם לי ככה?  הרי
אמרתי לו שאני לוקחת את אחיו הקטן לקנות ציוד לכיתה א' אחרי
שאכלנו בפיצריה, והוא הבטיח שהוא יחכה פה בשעה שבע בדיוק."
 "תראי, תום היה פה קודם", אמר המוכר,"הוא כל כמה זמן בא לפה,
שואל שאלות, מתעניין מה חדש וכאלה.  אפילו סיפר לי על היומן
החדש של הפאוור נינג'ה שקנית לו פעם שעברה שהיית איתו בקניון,
ועל התיק של השורדים עם התמונות של אנריקה ובוניטה."
 "נו, ומה קרה?"
 "לא יודע, באיזשהו שלב הוא אמר שהוא חייב לסדר כמה דברים
חשובים והלך.  אני מניח שהוא ראה מישהו שהוא מכיר או משהו."

כדור הגומי של נוי, אחיו הקטן של תום, הרקיע שחקים.  אחרי
שסיים לקנות עם אמו את כל המחברות והספרים שהיה צריך לשנה
הקרובה, היא עשתה לו הפתעה וקנתה לו כמתנה את הגוש הסינתטי
המקפץ, מאחר שהיה ילד טוב ולא עשה לה בעיות מיוחדות כל זמן
שערכו את הקניות.  נוי, מרוצה מהרכש החדש, שכח באחת את כל
ההשקעה והמאמץ שעשה בעת ששקד בקדחתנות אם יהיה כדאי יותר לקנות
עטיפות לספרים עם תמונות של תום אבני או שמא סופי צדקה הייתה
הפתרון הנכון ללבטיו.  עכשיו כל מה שעניין אותו היה כמה פעמים
יוכל הכדור לזנק מהרצפה לתקרה במסדרון הצר שהוביל לכיוון
שירותי הקניון ולפינת ההחתלה בקומה הראשונה.  דאגתה של אמו
והיעדרותו של אחיו, תלמיד חטיבה סקרן וחובב אופנות, היו בכלל
ממנו והלאה; בדיוק כפי שהיה הגומי האדום, שבמקום לבצע פעלולים
אקרובטיים מרהיבים איבד את תאוצתו והתגלגל בעקשנות במורד
מדרגות תחובות ומלאות אבק שהיו ממוקמות בקצה מסדרון השירותים
וההחתלה.  

נוי לא תכנן לתת לכדור להיעלם לו.  מתנה כזו מלהיבה לא קיבל
זמן רב, והוא לא התכוון לוותר עליה בקלות.  חיש קל החל לדדות
בעקבותיה ומצא עצמו יורד במורד המדרגות האפורות.  נראה היה כי
אזור זה של הקניון היה מוזנח בהרבה משאר חלקיו הנוצצים
והקוסמים, וכי איש לא טרח להסתיר את עליבותו הבולטת.  בחלקו
האחד של אזור זה התייצב לו הכדור בקצה גרם המדרגות, במה שנראה
היה כפתח דלת מקלט גדולה.  בהתנשפות קלה התכופף נוי לעבר
הכדור, רק בשביל להיתקל ביד גדולה ושעירה לופתת את הגומי קודם
לכן.

עדנה פטרולובסקי, אישה אינטואיטיבית בעלת חושים מפותחים,
הבחינה בהיבלעותו של בנה אל החלקה שמעבר לפינת השירותים
ההיגייניים מזווית עיניה בעודה בחנות הצעצועים.  מאחר ורצתה
למקד את חיפושיה בבנה הבכור ולא להניח גם לצעיר הבנים לחמוק
ממנה, היא רצה בכל כוחה לתוך המסדרון ובמורד המדרגות, שם גילתה
את הילד משוחח עם מאבטח גברתן שהושיט לו באדיבות את הכדור מבעד
לדלת המקלט.
 "אני מצטערת אם הוא גרם לבעיות כלשהן", שלחה חיוך מתנצל לעבר
האיש.
בידה האחת תפסה את בנה והכדור, בשנייה המשיכה להחזיק בשלל
מצרכי בית-הספר שרכשה.  המאבטח הניד בראשו, משגר לעברה מבט
מתחשב ואוהד.  כשעזבה את האזור, נכנס חזרה למקלט האפלולי
והחשוך, וסגר מאחוריו את הדלת בנחרצות.  בראש הדלת, היה רשום
שחור על גבי לבן במה שנראה היה כספריי צבע סטנדרטי "הנהלת
הקניון".  מתחת לזה היה מודבק פתק עם סלוטייפ עליו נרשם בכתב
יד:
בישיבה, נא לא להיכנס.          



2.

 "חברים וחברות נכבדים", סרק מנכ"ל הקניון את חמשת היושבים
סביבו בשולחן הארוך,"אני גאה לפתוח את ישיבת ההנהלה האחרונה
לפני תחילת שנת הלימודים הקרובה."
אליהו פינקל, סגנו של המנכ"ל, הדליק סיגר עבה, שעשנו מילא
במהרה את החדר.  המנכ"ל התרווח בכיסא המנהלים המרופד בנינוחות
מופגנת.  
 "אנחנו עומדים בסופה של תקופת רווחים נאה, שבה העשרנו את
קופתנו... סליחה, קופת הקניון בכמות נאה של כספים.  ציון, תן
לנו בבקשה את הנתונים הסטטיסטיים."

ציון ברטי, האיש השני שישב בשולחן, היה גזבר הקניון מזה שלוש
וחצי שנים.  בין יתר תפקידיו, היה אמון על הפקדת נתחים שמנים
מהכנסות המקום לחשבונות בנק פרטיים של חברי ההנהלה בדנמרק
ובשוויץ.  כמו כן, ניהל ביד רמה את כל תחום העלמות המס וטשטוש
עקבות הסכומים האמיתיים שעברו בידיו במרוצת השנים.  עד כדי כך
היה עיקרון המידור והדיסקרטיות חזק אצלו, שאפילו לחמשת חבריו
להנהלה הקפיד שלא להדליף מספרים ממשיים.  היחיד שהיה מעורה
בעניינים מאלף ועד תו היה המנכ"ל, שאחת לכמה חודשים נהג להתחלף
בתפקידו לטובת אדם צעיר ורענן יותר בתפקיד.  
 "ובכן", נבר ברטי במסמכיו אגב יישור משקפי הראייה שלו על
חוטמו הבולט, "ממה שאפשר להתרשם פה בגרפים שהכינו עבורי טובי
האנליסטים במחלקת הכספים, ניתן להבחין בעלייה תלולה של מאה
חמישים ושישה נקודה שמונה אחוזים בהכנסות הנומינליות שלנו
השנה, לעומת התקופה הזהה אשתקד.  את הסיבה העיקרית לגידול ניתן
לנעוץ במספר פקטורים שונים, ביניהם האבטחה הגבוהה שיש במקום,
שמשכה את הציבור לבצע בו את רכישותיו לאור תחושת הביטחון
שנסכנו בו פה בקניון."
 "כמו כן, אני סבור שהמבצעים השונים שערכו בעלי החנויות
בהנחייתנו, ובהסתמך על חוזי ההעסקה שלנו איתם שאפשרו לנו לאיים
עליהם בהפסקת השכירות שלהם במקום אם לא ייענו לבקשותינו לעריכת
מבצעים אלו, תרמו גם הם תרומה ניכרת להאצה בזרימת הכספים על
גבם של הסוחרים."

המנכ"ל הניד בראשו בשביעות רצון.  יתר הנוכחים בחדר החליפו
בינם לבין עצמם מבטי השתאות לנוכח שפתו המליצית של הגזבר,
וניסו לתרגם לעצמם בראש את דבריו לעברית מדוברת.
 "תאמר לי רק, ציון ידידי, לפני שנמשיך", פנה אליו המנכ"ל,
בעוד האחרון מחלק בין חבריו לשולחן העתקים מודפסים של הגרפים
הסתומים שהביא איתו לישיבה, "האם וידאת שהסוחרים ובעלי החנויות
לא יתקוממו נגד מבצעי ההוזלות האלו שלנו, שלא משתלמים עבורם
במיוחד?"
 "בוודאי, איזו שאלה!", שלף ברטי את תשובתו המוכנה מבעוד
מועד, "אני מניח שאתה מתכוון ליום העובד שערכנו באמצע החודש
בקאנטרי של רעננה.  אין לך מה לדאוג, דאגנו להם למופע חשפנות
מלבב שישבה את תשומת ליבם, נתנו להם כניסה חופשית לבריכה ולחדר
כושר באתר; וכמובן שכל בעלי העסק הממורמרים...  כלומר,
המצטיינים, קיבלו בונוסים נדיבים בתצורת תוספת מקום ופרסום
לעסקים שלהם, תמריץ להמשך שהייתם במקום."
 "ומה עם יעקוב מחנות הצילו?  וז'ילבר מהמספרה?"
 "קיבלו גם קיבלו", מיהרה התשובה לבוא, "מה גם שהם לא טפשים.
הם רואים את המצב במשק היום.  הם יודעים שבשום מקום אחר לא
יאפשרו להם להשכיר חנויות בכזה מחיר זול - ועוד לקבל על זה
כסף!"
המנכ"ל נקש על השולחן בשמחה.

פינקל כיבה את הסיגר הקובני שלו על שולחן העץ הכהה סביבו ישבו.
הוא פלט שובל עשן אחרון מבין ריאותיו, מותיר לו להתפזר
ולהתמזג בין יתר גרורות האדים שטרם שקעו באוויר.  המנורה
הכתומה שהאירה את הבאים כבתה לרגע ושבה תכף לפעילותה התקינה.
 "יפה מאוד.  אני שמח שיש לנו התקדמות", אמר הסגן בארשת פנים
רצינית.
 "לנושא הבא והחשוב ביותר שלשמו התכנסנו כאן היום, אבקש מגפן
להציג את נתוניו שלו", המשיך המנכ"ל.
גפן רוזנטל, איש יחסי הציבור של הקניון והאדם השלישי בשורת
האנשים שפקדו את הישיבה, סידר את חליפת המעצבים המצועצעת שלבש
והעביר יד נרגשת בשיער הקוצני וצבוע הפלטינה שלו.
 "טוב, אז ככה", הוא התחיל, והוציא את המסטיק מהפה, שיוכלו
להבין ולא רק לשמוע את דבריו, "כמו שאתם יודעים, אנחנו נמצאים
כאילו לפני תקופה של חגים כזה, והמטרה שלנו עכשיו זה לשמור על
קהל הלקוחות שלנו; יו נואו, שלא יברחו למתחרים שלנו.  עשיתי
קצת מרקט ריוויו בשביל לראות מה חושבים עלינו כזה, והגעתי
למסקנה שהקטע עם המבצעים פשוט ל-ה-י-ט.  אני חייב להגיד לך,
ציון בייבי, שיחקת אותה הפעם עם כל הסוף עונה ומבצעי אחד פלוס
אחד שלך."
באותה נשימה צבט גפן את לחייו של ציון בחברות, והאחרון נרתע
באלגנטיות לאחור.
 "אז מה אתם מציעים לעשות בשביל להמשיך את הקו הזה?", התערב
עמוס, אחראי האבטחה בקניון והאדם הרביעי, בזורקו שאלה מכשילה
לנוכחים, "להתמיד במבצעים?  נשארו עוד רעיונות בשבילם?"  
 "למה לא?  אפשר לעשות סוף עונה על בגדי חורף!", אמר פינקל
בפסקנות.
 "אבל עכשיו אמצע הקיץ", הזכיר לו איש הביטחון.
 "בדיוק!", קבע הסגן, "ככה שאף אחד לא חשב על זה עדיין, ולא
יכול לגנוב לנו את הבכורה לנושא."
 "ציון, מה אתה אומר?", התעניין המנכ"ל.
 "לעניות דעתי המלומדת צריך ללכת על מותגים ואופנות", אמר
הגזבר.
 "וואי, זה ממש יכול להיות פיצוץ", התלהב גפן, "נעשה כזה ערב
של הקרנת טלנובלות מהלווין על מסך ענק בראש-השנה.  אחר כך
בסוכות אפשר ללכת יותר על הסטייל של זמרים וזמרות מהאם.טי.וי
שאפשר יהיה גם למכור את המרצ'נדייז שלהם וגם לתלות פוסטרים
וכאלה שהם מופיעים בהם בסוכה."

שיחה ערה פצחה בחדר האפרפר, שופכת מעט אווירת אור וחיות לאוויר
הדחוס.  הכול מיהרו למכור את מרכולתם המחשבתית, ולהתדיין לגבי
המשך הזרמת המזומנים, כלומר הקונים לקניון במהלך חגי תשרי.
 "למה שלא ניקח את הרעיון שלך צעד אחד קדימה, גפן?", שאל
פינקל בלהט, פניו המקומטות והמחמירות מתעקמות אך בקושי לכדי
מבע מזמין, "אפשר פשוט לשלב את כל הקונספציה של החגים
הישראליים עם המותגים השונים שאנחנו מוכרים פה ולעשות מזה סייל
ענק!"
 "זה אפשרי?", התעניין המנכ"ל בדאגה.
 "בוודאי!", הרגיעו הסגן, "ביום כיפור נציג לילדים את כוכבות
ערוצי הילדים, ונסביר להם למה כדאי בעצם לצום.  בסוכות נזכיר
להם שגם צבי הפוקימוני גדלו בעצם בשריונים שלהם לפני שמצא אותם
מאסטר ספלינטר ולימד אותם איך להיהפך למוטציות המשסות מפלצות
זו בזו."
 "ומה לגבי אוכלוסיית ההורים והמבוגרים?", התעניין ציון
בכנות.
 "אז ככה", המשיך והפליג פינקל בחזון הרווח הבטוח שלו,
"האוכלוסייה בישראל, כמה שהיא עושה כאילו היא מסכנה ואין לה מה
לאכול וכאלה, תוציא כל סכום על אוכל, כל זמן שהאריזה שלו תיראה
נוצצת במיוחד.  תשווק את זה יחד עם החגים והמותגים וכל ההייפ
הציוני-דתי שיש בעם, ו-וואלה - יש לך מבצע בדוק.  רק תחשבו על
זה: דוכנים ארוכים של דגים תוצרת מקדולארס; דבש מבית היוצר של
ין אנד ג'ריז באריזות גלידה מהודרות.  פרות יבשים?  אם יש
תמונה של יצפאן או טופז על העטיפה, הם ייחטפו מהמדף עוד לפני
שתספיק למצמץ!"      

עמוס המאבטח ראה בשלב זה צורך נוסף להתערב.  הוא הזכיר לכולם
כי האבטחה המתוגברת, בחסות חברת שמירה מקומית של חבורת עולים
מחבר העמים, היא אחת מהסיבות המרכזיות שהקניון זכה לפופולריות
סוחפת שכזו בחודשי הקיץ החמים.  מאחר ולא ניתן לייחצן את מרכז
הקניות באמצעות תערוכת אמצעי צבא ישראלית (החוק לא מאפשר זאת
וכיוצא באלו), למה לא לתת לחבר'ה של חברת האבטחה להתרברב קצת
אודות עיטוריהם מימי הצבא הרוסי העליזים?  כמי שאחראי על מחלקת
האבטחה, קרוב לוודאי שיוכל לגייס את העובדים הנאמנים עם שלל
ממצאיהם הארכיאולוגיים מהימים ההם להצגה בפני הציבור הישראלי
תאב הקרב.  מורשות קרב מאפגניסטן וחבל הצ'צ'נייים יגמדו כל
סיפור הלל על שריונר או טנקיסט זה או אחר במלחמת שבעים ושלוש.
מעבר לכך, חשב לערוך תערוכת אמצעים מבית היוצר של חנויות
המטיילים והציוד הצבאי ("למשלם" ו"ריקוצ'ק"), שעובדים ללא קשר
ישיר לצה"ל, ויוכלו ודאי להעשיר את שלל המבקרים במרכולתם (הכול
במבצע, כמובן), תמורת מחיר הולם (ושוחד בצד למוכרים).

מוריה מאיר, מזכירת ההנהלה וכותבת הפרוטוקול, הייתה הנוכחת
החמישית סביב השולחן, והשישית בחדר (המנכ"ל היה בראש השולחן כך
שלא נספר ברשימת היושבים סביבו).  למעשה הייתה יותר בגדר
נוכחת-נפקדת, שכן משך כל הישיבה הייתה עסוקה בעיקר בלרשום
ולסגנן את דבריהם הרבים של חבריה לעבודה בעיניים, ולא ממש
הזדמן לה להשחיל מילה או להחוות דעה.  רק בשלב זה, כשכבר תמה
לה השעה המוקצבת לניהול הישיבה, פצתה לשנייה את פיה כאשר מיהרה
להזדרז וללחוש למנכ"ל שהגיע זמנו לסיים את הדיון.
 "טוב, חברים", דפק האחרון על השולחן, "היה מאוד נחמד ויעיל
לעבוד איתכם היום, ובכלל בתקופה האחרונה.  אני מוכרח רק לשוב
ולציין לטובה כל אחד ואחת מכם על הרעיונות והחשיבה הקבוצתית
שעשינו פה היום.  תמשיכו לחשוב ולכוון כמו שאתם יכולים על
המשפחה הישראלית, על הילדים.  אל תשכחו אותם: תנו להם את
הגימיקים שלהם, צרו להם פינות יצירה.  בנוסף לכל מה שאמרנו פה
עכשיו, מפה יצמח השוק האמיתי שלנו, מאחר ושום הורה לא ירשה
לעצמו בימינו להגיד 'לא' למחיר שהוא עצמו לא יוכל לסרב לו...
וזכרו תמיד שאתם הראש והלב שעומד מאחורי כל ההצגה הזו, וההצגה,
על פי כל הכללים, חייבת להימשך!"
שתיקה קלה ומביכה הציפה את החדר.  המנכ"ל לקח אוויר לריאות
והשתעל.
 "כמו שבטח כבר שיערתם, לאור תחילת שנת הלימודים, אני חייב
לשוב למקומי הטבעי ולהוריד קצת פרופיל.  אני שמח שבחרתם בי
לתפקיד הזה למשך החודשיים האחרונים, ושיצא לי לפגוש חבורה כל
כך מגוונת של אנשים מוכשרים."
 "תודה על המחמאות", אמר פינקל כאשר הצליח סוף סוף לחייך,
"אנחנו כמובן נדאג למנות כמנהגנו מנכ"ל צעיר חדש לתפקיד
במקומך.  אני רק מוכרח לציין שתפקודך בנושא היה יוצא מגדר
הרגיל ושעשית למעננו שירות נהדר."
 "אני רק רוצה כאילו להוסיף, איף איי מיי", התערב גפן, "שכל
הקטע הזה של לקחת מישהו כמוך לתפקיד המנכ"ל זה סבבה של גימיק
יחצני בפני עצמו.  רק מישהו שמכיר מקרוב וחי ונושם כזה את השוק
באמת יכול היה לכוון אותנו על מה בדיוק ימשוך את הקש הגדול."
 "אני שמח ששנים של צפייה בערוץ שש השתלמו לי בסוף", אמר
המנכ"ל, בעודו מקבל לידיו את ערמת השטרות הלא-מסומנים מידיו של
ציון, לשימושו העתידי.

את הישיבה סיכמה מוריה בכך שסיפרה לנוכחים שכצעד אחרון שלו
בתפקיד, הורה המנכ"ל לשפץ את חדר הישיבות.  כולם, כצפוי,
צחקקו.  אחר כך היא הקריאה את ההודעה המפוברקת בדבר הסיבה
האמיתית לחילופי הגברא בתפקיד המנכ"ל ואת זהותו הבדויה של
המנהל היוצא, וישבה עם גפן וציון לכתוב נוסח שקרי מוסכם שיופץ
למוספי העסקים לגבי רווחיהם הסופיים לתקופת הקיץ.



3.

המנכ"ל הצעיר ביותר בארץ טפח על גבה של עדנה פטרולובסקי
בעדינות, בעודה מדברת עם אחד מעובדיו של עמוס במחלקת האבטחה של
הקניון.
 "תום!", היא מיהרה לחבק את בנה, "איפה היית?  כל כך
דאגתי..."
 "אני יודע, אמא", הרכין המנכ"ל את ראשו, "מוריה אמרה לי
שחרגתי מהזמן שקבענו."
 "מי?!", שאלה האם.
 "סיפור ארוך".
עדנה צקצקה בלשונה, לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
 "תסדר את החולצה שלך, היא מלאה באבק", היא אמרה, מחפשת בכוח
את האנרגיות לכעוס על בנה, אך לשווא, "ומה זו המעטפה הזו שיש
לך ביד?"
תום שתק, ממתיק את סודו.  נוי מיהר להזדנב אחריו ולהראות לו את
הכדור שהוא קנה.  המנכ"ל הנהן, שמח על כך שעוד לקוח יצא מרוצה
מהקניון, וחש שאבן כבדה ביותר נגולה מלבו.