תמונה 7
(התאורה מתחלפת לאחר כמה שניות וחוזרת להיות תאורת החלום שהיתה
קודם)
ווינסטון: תראי לאיפה אנחנו צריכים להרחיק בשביל להיפגש, מגדל
כנסיה מסריח מחרא, דם וגופות.
ג'וליה: מה זה חשוב, אנחנו ביחד, אין טלסקרין, אין מפלגה, אין
נשים מזוינות כמו באכסניה שלי.
ווינסטון: את גרה באכסניה?
ג'וליה: עם עוד שלוש נשים חסודות, טיפשות ו"מוסריות", תמיד
בתוך סירחון של נשים! (צועקת בעצבים)כמה שאני שונאת נשים!
ווינסטון: ששש...
ג'וליה: תירגע, המקום הזה רחוק כל כך, נראה לך שיטרחו בכלל
להביא לפה מכשירי האזנה?
ווינסטון: (חצי בצחוק) כזאת צעקה שמעו עד לונדון.
(שתי שניות של שתיקה)
ג'וליה: תגיד, איזו אישה היא היתה?
ווינסטון: אשתי? אורתודוכסית מעצם טבעה.
(ג'וליה עושה פרצוף כאילו אומרת "מה?!")
ווינסטון: לא מסגולת לחשוב מחשבה אחת לא טובה...
ג'וליה: מכירה את האנשים...
ווינסטון: עוד הייתי יכול לסבול אותה איכשהו אם לא דבר אחד. כל
שבוע היא קיימה איתי יחסים.  היא הייתה קופאת בכל פעם שנגעתי
בה, היא סלדה מזה, אבל שום דבר לא היה מונע ממנה לעשות זאת. את
לא תאמיני איך היא קראה לזה.
ג'וליה: (בביטחון) חובתנו למפלגה.
ווינסטון: איך ידעת?
ג'וליה: גם אני למדתי בבית ספר, יקירי. שיחות על עניני מין פעם
בחודש לבני שש עשרה ומעלה, וזה גם פועל בהמון מקרים.(מחכה שתי
שניות) בעצם מי יודע, אנשים הם מן צבועים שכאלה.
ווינסטון: (בתסכול, לא מצפה לתשובה) מה זה נותן להם?
ג'וליה: (בביטחון) כעושים אהבה מוציאים מרץ, ואחר כך מרגישים
טוב ולא אכפת משום דבר. (בכעס) הם לא יכולים לסבול שבני אדם
ירגישו כך, הם רוצים שתתפוצץ מרוב מרץ, כל הזמן. כל הצעדות, כל
התרועות, כל נפנופי הדגלים-כל זה הוא רק יצר מין שנתחמץ. מי
שמרוצה בתוכו, למה לא להתרגש מהאח הגדול או תוכנית שלוש השנים,
או שתי דקות השנאה או שאר השטויות המזוינות שלהם?
ווינסטון: (המום מהידע של ג'וליה) כשזה קשור לענייני מין את
פשוט מבינה הכל. (פאוזה) ג'וליה, במשחק הזה אין סיכוי שננצח.
צריך רק לדחות את המוות לכמה שיותר רחוק. אנחנו המתים.
ג'וליה: עדיין לא מתנו!
ווינסטון: עדיין לא. עוד שישה חודשים, עוד שנה, עוד חמש שנים,
אולי. ברור שנדחה את המוות כמה שיותר, אבל זה משנה מעט מאוד,
כל עוד בני האדם הם אנושיים, המוות והחיים הם אותו דבר בדיוק.
ג'וליה: שטויות! עם מי אתה מעדיף לשכב, איתי או עם שלד? אתה לא
נהנה מעצם החיים שלך? אתה לא אוהב להרגיש(לוקחת את היד שלו
ומעבירה אותה על גופה ומתריסה לעברו) אתה לא אוהב את זה?
(ווינסטון מאוד אוהב את זה)
ווינסטון: (נכנע)כן, אני אוהב את זה.
ג'וליה: אז תפסיק לדבר על המוות. עכשיו שמע, יקירי, צריך לתכנן
את הפגישה הבאה. אולי נלך שוב למקום ההוא ביער, הפסקנו לבוא
אליו הרבה זמן. אבל תצטרך להגיע בדרך אחרת לגמרי. תכננתי הכל.
תסתכל(והיא משרטטת לו על הרצפה מפה דמיונית)
(קולו של אובראין נכנס ברמקולים ואומר: "ניפגש במקום בו אין
חשכה.")
תמונה 8
(אור חזק מאוד על הבמה, פעם ראשונה במהלך המחזה שמופיעה אור
מלא, ווינסטון שוכב כבול על הגב, ראשו מורם במקצת כדי שהקהל
יוכל לקלוט את המימיקות שלו, ליד ווינסטון הרבה חוטי חשמל,
ומכשיר שמסומן במספרים מ0 עד 100, אובראין רוכן מעל ווינסטון,
הלן מחזיקה את ידית המכשיר ונראה שהיא כל רגע הולכת להשתמש
בה)
אובראין: אמרתי לך שנפגש במקום בו אין חשכה.
ווינסטון: (סוף סוף מבין) כן
(אובראין מסמן להלן, והיא מעבירה את הידית ל- 40, ווינסטון
נאנק וממש מתעוות לכאב עד דמעות, ווינסטון מהדק את שיניו, נושם
נשימות עמוקות דרך האף ומתאמץ שלו לצעוק)
הל: (תוך כדי שכאבו של ווינסטון ממשיך) אתה פוחד,(עוצרת לשניה)
שבעוד רגע ישבר משהו. בעיקר אתה פוחד שמה שישבר זה עמוד השדרה
שלך. אתה מדמיין לעצמך בבהירות את החוליות מתפוקקות ואת עמוד
השדרה ניגר מתוכן, על זה אתה חושב ווינסטון, נכון?
(אובראין מסמן לה להפסיק, היא מחזירה את הידית ל0, ווינסטון
נרגע)
הל: זה היה ארבעים, אתה יכול לראות שהמספרים על החוגה מגיעים
עד 100, כדאי שתזכור בכל השיחה שלנו שיש בכוחנו לגרום לך להגיע
לכאב בכל רגע ובכל דרגה שנרצה. אם תגיד לנו שקרים, או תנסה
לסטות בדרך כלשהי מהאמת, או סתם לא תגיע לדרגת התבונה הרגילה
שלך, תצעק מיד מכאב. ברור?
ווינסטון: (פוחד מכאב נוסף) כן.
אובראין: (ברכות, קולו ככל מורה המנסה להסביר ולשכנע ולאו
דווקא להעניש) ווינסטון, אנחנו טורחים לתקן אותך בגלל שאתה
שווה את זה. ווינסטון, אתה מטורף. אתה סובל מזיכרון לקוי. אתה
לא מסוגל לזכור אירועים אמיתיים, ואתה משכנע את עצמך שאתה זוכר
אירועים אחרים, שלא קראו אף פעם. למזלך, אפשר לרפא אותך, אף
פעם לא נרפאת בגלל שלא רצית להירפא. פשוט סירבת לעשות את אותו
מאמץ קטן של כוח רצון שצריך לעשות. אפילו עכשיו אתה נצמד
למחלתך, בגלל שאתה חושב שהיא דבר טוב. לדוגמא, עם איזה מעצמה
אנחנו כרגע במלחמה?
ווינסטון: כאשר נאסרתי היתה אוקיאניה במצב מלחמה עם איסטאסיה.
הל: (בהתרסה) היינו תמיד במלחמה עם איסטאסיה, לא כך,
ווינסטון?
(ווינסטון רוצה לדבר, אבל אז הוא נזכר במכשיר ועוצר את עצמו)
אובראין: את האמת ווינסטון, האמת שלך, תגיד לי מה אתה זוכר
לדעתך?
ווינסטון: אני זוכר ששבוע לפני שנאסרתי, ארצנו, אוקיאניה, לא
היתה במלחמה עם איסטאסיה, איסטאסיה היתה בשלום איתנו. המלחמה
היתה נגד איראסיה. ככה זה היה 4 שנים, לפני זה...
אובראין: ישנה סיסמה מפלגתית המדברת על שליטה על העבר, חזור
עליה.
ווינסטון: מי שבידיו השליטה על העבר, בידיו השליטה על ההווה,
מי שבידיו השליטה על ההווה בידיו השליטה על העתיד.
אובראין: ווינסטון, האם יש מקום כלשהו, בו העבר ממשיך להתרחש.
ווינסטון: (לא יודע מה התשובה שתציל אותו מכאב) לא.
הל: אם כך איפה קיים העבר?
ווינסטון: במסמכים, העבר רשום.
הל: במסמכים ו...?
ווינסטון: במוח, בזיכרונם של בני האדם.
הל: לנו יש שליטה על המסמכים, ועל זיכרונם של בני האדם, אם כך
יש לנו שליטה על העבר.
ווינסטון: אתם לא תוכלו לאסור על בני אדם לזכור דברים, עובדה,
אני זוכר. לא השתלטתם על הזיכרון שלי!
(הל מניחה יד על הידית, אובראין מסמן לה לא לעשות זאת.)
אובראין: לך לא היתה שליטה על הזיכרון שלך, בגלל זה אתה פה.
העדפת להיות מטורף, מיעוט של אדם אחד. (משתתק לרגע, ומניף כמה
אצבעות)ווינסטון, כמה אצבעות אני מניף לך?
ווינסטון: ארבע.
אובראין: ואם המפלגה תגיד שאני מניף חמש אצבעות, כמה אז?
ווינסטון: ארבע (המילה מסתיימת באנקת כאב, הלן מעבירה את הידית
ל55 בהוראתו של אובראין)
אובראין: כמה אצבעות, ווינסטון?
ווינסטון: ארבע. (הידית עולה ל60, כאבו של ווינסטון מתחזק
בהתאם)
אובראין: כמה אצבעות, ווינסטון?
ווינסטון: (תחת כאב נוראי) ארבע! ארבע! תפסיק, איך אתה יכול
להמשיך? ארבע! ארבע!
אובראין: כמה אצבעות, ווינסטון?
ווינסטון: חמש! חמש! חמש!
אובראין: לא, ווינסטון זה לא יעזור. אתה משקר. אתה עדיין חושב
שיש פה ארבע אצבעות. כמה אצבעות יש פה ווינסטון?
ווינסטון: (בוכה מרוב כאב) ארבע! חמש! ארבע! כמה שאתה רוצה. רק
תפסיק כבר את הכאב הזה.
(אובראין מסמן להל להפסיק, והיא עושה כן אף שהיא נראית שבשמחה
היתה מסכימה להמשיך ויותר, אובראין מתיישב, ווינסטון, רועד,
הוא נצמד אל אובראין כמו תינוק חסר אונים)
אובראין: אתה לומד לאט ווינסטון...
ווינסטון: מה אני יכול לעשות, שתיים ועוד שתיים הן ארבע.
אובראין: לפעמים, ווינסטון. לפעמים הן חמש, לפעמים הן שלוש.
לפעמים הם גם זה וגם זה. עליך להשתדל יותר, לא קל לאדם להפוך
להיות שפוי.
(ווינסטון מהנהן בהבנה)