תמונה 1
(במה שחורה לחלוטין. על הקיר שלט בגודל עצום בו מצוירת עין
וכתוב מתחתיה "האח הגדול עינו פקוחה", על רקע השלט במה בה עומד
לו הטלסקרין, יצור חסר פנים, השומע את הכל. בקצה הבמה שלשלאות
הסוגרות על יצור עלוב ששוכב כבול וחסר כל. אור אדיר מואר על
השלט העצום , וחושך יחסי עוטה על הבמה שכלולה תאי אסירים וספסל
קטן מחוצה להם)
טלסקרין: (בסלידה) היצור העלוב ששוכב שם, 6709 סמית ו',
משוגע... הוא מתכחש למציאות. מאמין באהבה, בדמוקרטיה, שונא את
האח הגדול. אני הטלסקרין, המכשיר המתקדם בעולם, תפסתי אותו.
אני נמצא בכל מקום, וקולט כפירה. ככה הביאו את המשוגע הזה לפה,
ככה הביאו את כל שאר המשוגעים, כדי שהמפלגה תתקן אותם.
(פאוזה)
ווינסטון: (חלש מאוד) אוכל...(מנסה להגיע עם היד לכיסו)
טלסקרין: סמית! 6709 סמית ו'! אסור להכניס יד לכיס בתוך
התאים!
ווינסטון: (מוציא את ידו מכיסו וממלמל לעצמו)הבוז לאח הגדול!
טלסקרין: על חוצפה זו תיענש...
הל: אני רואה שמישהו העז לעבור פה פשע מחשבתי שני...
ווינסטון: (במרירות) למה את קוראת פשע מחשבתי?
הל: אתה שואל? אתה העזת להעמיד את שמו של האח הגדול בבוז...
ווינסטון: (חלש) האח הגדול? הוא אינו קיים!
הל: אתה מעז לערער על קיומו של האח הגדול? הרי הקיום שלך תלוי
בו. אם האח הגדול והמפלגה ירצו תהיה קיים, אם לא ירצו תעלם. מה
שאתה קורא לו קיום כפי שאתה רואה הוא דבר נזיל ביותר...  
ווינסטון: אתם לא שפויים...
הל: לא שפויים?(צוחקת) כולם חושבים את הדעה הנכונה, החכמה. איש
אחד חושב בצורה מוזרה ולא הגיונית והוא קורה לכל האחרים לא
שפויים, ייקח הרבה מאוד זמן לתקן אותך.
תמונה 2
(הל יוצאת וווינסטון עוצם את עיניו, התאורה נעשית תאורה אדומה,
תאורה של חלום, של זיכרון, התמונה עוברת אל ג'וליה וווינסטון
אחר, זה שעוד לא נתפס ע"י משטרת המחשבות)
ווינסטון: אני לא יודע ג'וליה, אבל אני מרגיש שהיום קרב, הם
יתפסו אותנו. אמנם הבקתה ששכרנו היא מקום נדיר בו אין טלסקרין
ואף אחד לא מקשיב. אבל בכל רגע אחר יכולים לתפוס אותנו, אי
אפשר להתחמק מהם.
ג'וליה: אל תחשוב אל זה, ווינסטון! יבוא יום ושנינו נתפס ויהיה
לך מספיק זמן לחשוב מחשבות אובדניות. אבל בינתיים ווינסטון נצל
את הרגעים המעטים שיש לך בתור אדם...
ווינסטון: (מעביר נושא) ג'וליה, את זוכרת את הקיכלי ששר לנו
ביום הראשון שהיינו אחת עם השני, בקצה היער.
ג'וליה: הוא לא שר לנו, הוא שר להנאתו, אפילו לא זה. סתם שר.
ווינסטון: הציפורים שרות, פשוטי העם שרים, המפלגה לא שרה. בכל
העולם, בלונדון ובניו יורק, באפריקה, בברזיל ובארצות
המסתוריות, האסורות שמעבר לגבולות, ברחובות פריס וברלין, בכל
מקום עומדת דמות חסרת צורה מרוב עבודה קשה ולידת ילדים, עובדת
וטורחת מיום היוולדה ועד מותה ולמרות זאת שרה.(בתקווה
גדולה)יום יבוא ומאנשים מופלאים אלו יצא גזע אנשים בעלי הכרה.
אנחנו מתים, העתיד שלהם. אבל נוכל לקחת חלק באותו עתיד אם
נקיים את המוח כמו שהם מקיימים את הגוף. אם נעביר מפה לאוזן את
התורה החשאית שמאמינה בנכון, באמיתי, בשתיים ועוד שתיים שבע
ארבע. אנחנו המתים.
ג'וליה: (נסחפת כמוהו)אנחנו המתים.
טלסקרין: אתם המתים.
(ג'וליה ווינסטון מנתרים ממקומותיהם)
ג'וליה: (היסטרית)טלסקרין, גם פה...
טלסקרין: הטלסקרין, גם פה... הישארו במקומותיכם עד שתקבלו
הוראה.
ג'וליה: עכשיו הם יכולים לראות אותנו.
טלסקרין: עכשיו אנחנו יכולים לראות אתכם, עמדו באמצע החדר.
עמדו גב אל גב, שלבו ידיים מעל הראש. אל תגעו זה בזה.
(ג'וליה וווינסטון עושים כנדרש מהם, גופם רועד)
ווינסטון: הבית מוקף.
טלסקרין: הבית מוקף.
ג'וליה: נדמה לי שכדאי להיפרד...
ווינסטון: שלום אהובתי!
ג'וליה: שלום אהובי!
ווינסטון: הדבר היחיד הכי חשוב הוא שלא נבגוד זה בזה.
ג'וליה: אם אתה מתכוון להודאה, אתה צריך להבין ששנינו נודה, מה
לעשות, מענים.
ווינסטון: אני לא מתכוון להודאה. אם אני אצליח להביא את עצמי
למצב שאני אפסיק לאהוב אותך, זו תהיה בגידה אמיתית.
ג'וליה: (מחייכת בעצב)את זה הם לא יוכלו לעשות! זה הדבר היחיד
שהם לא יוכלו לעשות. הם יוכלו לגרום לך להגיד כל דבר שירצו ,
אבל הם לא יוכלו לגרום לך להאמין במה שתאמר. הם לא יוכלו
להיכנס לתוכך.
(ג'וליה וווינסטון מתחבקים, שניה אחרי מספר בריונים פורצים אל
הבית, מנפצים את החפצים שבתוכו. ווינסטון וג'וליה לא זזים, אחד
מהבריונים נותן אגרוף לבטנה של ג'וליה, היא מתפתלת על הרצפה
צורחת ונאנקת מכאבים, ווינסטון נמצא שם, לא זז. הבריון עולה על
ג'וליה חסרת האונים. ווינסטון נמצא שם, לא זז. לאחר מכן שניים
מהם לוקחים אותה, הבריון הראשון אוחז בברכיה, השני בכתפיה.
ווינסטון מגניב מבט, ורואה את ג'וליה בפעם האחרונה בחייו. עניה
עצומות, הסומק מרוח על לחייה באופן גס ופניה מלאים חבלות.
צעדים נשמעים ומר צ'רינגטון מגיע אל הבמה. התנהגותן של
הבריונים מייד נעשית מאופקת יותר.)
צ'רינגטון: (בקול חד ותקיף)הרימו את השברים(הבריונים עושים
זאת)קחו אותו(הבריונים לוקחים גם את ווינסטון...)
(קולו של אובראין נכנס ברמקולים ואומר: "ניפגש במקום בו אין
חשכה.")
תמונה 3
(התאורה והתפאורה משתנות וחוזרות להיות באותו מצב כמו שהיה
בתמונה 1, מחוץ לתאו של ווינסטון מתחננת אסירה אחרת מתחת לרגלי
קצין)
אסירה פוליטית: חבר! קצין! אין צורך לקחת אותי אל המקום ההוא!
לא סיפרתי לכם הכל? מה אתם עוד רוצים לדעת? אין דבר שאני לא
מוכנה להודות בו. רק אל תקחו אותי לחדר אחד אפס אחד!!!
קצין: (באדישות)חדר אחד אפס אחד.
אסירה פוליטית: עשו בי מה שאתם רוצים! שבועות הרעבתם אותי.
סיימו את המלאכה. תנו לי למות. תהרגו אותי ביריה! תלו אותי! יש
עוד מישהו שאתם רוצים שאסגיר? יש לי בעל ושלושה ילדים. הגדול
עוד לא בן שש. קחו אותם ושחטו אותם מול העיניים שלי, רק לא חדר
אחד אפס אחד.
קצין: חדר אחד אפס אחד...
אסירה פוליטית: (מצביעה על ווינסטון)אותו הייתם צריכים לקחת,
לא אותי! לא שמעתם מה אמר! אספר לכם הכל, מילה במילה. הוא נגד
המפלגה! לא אני!!!(השומרים מתקרבים אל האיש, קולה של האישה
הופך צווחה)לא שמעתם מה הוא אמר??? הטלסקרין היה מקולקל, הוא
האיש שאתם מחפשים. קחו אותו! לא אותי...
(נופלת ארצה, מחזיקה ברגל של ספסל שנמצא שם, השומרים מנסים
להתיר אותה מהספסל, היא פותחת בבכי חסר מעצורים בלי מילים
ונראית כבעל חיים עלוב הנתלה בכל כוחותיו האחרונים. לאחר עשר
שניות היללה נדמה. השומרים מתירים אותה מן הספסל, בעיטה של אחד
השומרים גורמת לה להשמיעה צעקה מסוג אחר. השומרים דוחפים אותה
ומעמידים אותה על הרגליים. הם מוליכים אותה, ראשה שמוט לצד,
הולכת מרוקנת מרוח לחימה כאשר היא מצמידה את ידה השבורה מעצמת
הבעיטה לחזה שלה, ווינסטון מביט בכל זה ולא יכול לעשות כלום
בנידון, הוא עוצם את עיניו).