הביט בהם מלמעלה, מזהה את טיפות הזיעה המבצבצות על מצחו של ד"ר
רהט. לא חבל על המאמץ דוקטור? רצה ללחוש, אך מיתרי קולו לא
נשמעו לו. שיט, הוא דווקא בחור נחמד. לא מגיעה לו תחושת כשלון
בשעה שתיים לפנות בוקר. בעצם מה הוא עושה פה בשעה כזו? הציץ
שוב בשעון הגדול הפועם על גבי הקיר הימני, עוקב אחרי מחוג
השניות. השעה שתיים וחמש שניות. הוא אפילו לא זוכר כיצד הגיע
לכאן.
אה כן, היה איזה לילה מקסים והוא לא רצה ללכת הביתה ,לאשתו.
במקום זה הרים טלפון לרננה וקפץ אליה לביקור. היה נהדר, כמו
תמיד עם רננה. ואחר כך, כן. מה קרה אחר כך? ומה הוא עושה פה?
שוב הביט בשעון. השעה שתיים וחמש שניות. מה זה, שום דבר לא זז?
ומדוע אינו חש את לבו הפועם. הוא כבר לא מבין כלום. מעליו נפתח
חלון מואר. סקרן הרים את ראשו מעלה לגלות מקור האור, אך מכה
חזקה בחזהו הכאיבה לו והוציאה מגרונו גניחה מתמשכת.
"אי, תפסיקו שם למטה. מה אתם עושים לי?"
על המיטה הבחין בגופת גבר מפרכסת פעם ועוד פעם. בסקרנות הציץ
במוניטור. הקו הישר הטרידו. למה לעזאזל יש שם קו ישר ולמה הם
לא עושים שום דבר, שיתנו לו תרופות שיזוזו שיעשו משהו. "הי
אתם שם," צעק. "למה אתם לא עושים כלום?"
ואז קלט שזה בעצם הוא.
"תתחיל לעבוד,"
"לא רוצה, עייפתי."
"בחיית אללה, תתחיל לעבוד. 'שמע אתה דופק את כולנו."
"לא אכפת לי. נשבר לי ודיי."
"מה זאת אומרת, לא רוצה? אם אתה מפסיק לעבוד, אתה חורץ גזר דין
כולנו אתה לא מבין, הדיוט."
"לא 'כפת לי, נשבר לי מכולכם, חריאטיים שכמותכם. הבטחתם נכון.
הבטחתכם שתתנהגו יפה ועכשיו תראו אותי ותראו אתכם. אני כבר
סמרטוט. אז לא רוצה. מה תעשו לי? לא רוצה ודי אני מכריז על
שביתה."
אספה דחופה, אספה דחופה, חייבים לעשות משהו.
האספה התקיימה בלשכה הכי עליונה ש
עלי יכול היה לחשוב עליה
בלשכה הקדמית. מולו דרך שני החלונות הקרועים לרווחה נשקף נוף
בוהק של צינורות ובלונים. רעש המוניטור המעצבן הזה, חשב אי
אפשר לחשוב ברעש הזה, צריך לבקש
מאוזי שיקטין קצת את
הווליום. אבל
אוזי מתנגד בכל תוקף. "אנחנו חייבים להיות
דרוכים. לשמוע כל מה שנאמר."
"אוקי או-קי," ויתר
עלי. "כולם כאן? אז מה אנחנו עושים?
ליבוש מסרב להמשיך לעבוד ולא מוכן להתפשר. אם זה ימשך כך עוד
קצת ואני לא יודע בדיוק כמה, הוא יהרוג את כולנו. מה עושים?
יש למישהו רעיון?"
"אבל הוא צודק," שועט
אורטי. מתנפח ונושף, אדום ותפוח מתנשף
ומתאמץ. "אנחנו לא פינקנו אותו בכלל, ובכלל ואין לו ברירה. גם
אם לא היה רוצה לשבות, אני חושב שהוא כבר לא יכול. תראו מה
קורה אצלי. גם אני, אצלי הכל סתום כמעט לגמרי. ואם הוא לא היה
כושל, אני הייתי נסתם. אני חושב שהוא צודק. הגיע הזמן להרים
ידיים ולסגור את הבאסטה."
"השתגעת? צודק שמודק, אתה לא מבין שזה יהיה באמת הסוף? תתאושש
מאן, אל תהייה תבוסתני," מזדעף
עלי "חברה מי מוכן לדבר על
לבו של
ליבוש שלא ייכנע. הרבה זמן לא נותר לנו," וממשיך,
"חבריה, זה הסוף או שזה הסוף."
"אני חושב שאם נבטיח לו להתנהג יפה," מצרצר עכשיו
זיגי
מלמטה, זה שקוראים לו לפעמים זרובבל, "אם באמת ובתמים נבטיח
לו שלא לפזול לאחרות, ולא להתעורר כשלא צריך, ולא להידחף לכל
חור חשוך ורטוב אולי יסכים. אני את הקורבן הזה מוכן להקריב כי
אחרת..."
זיגי מדובלל ושמוט. מעולם לא הרגיש כל כך רע עם
עצמו והפעם באמת הכל בגללו.
ההתרגשות מציפה את כולם. אם
זיגי מוכן להקריב את הקורבן הכי
גדול שאפשר, גם האחרים כבר מוכנים. "אנו מתחייבות בזאת לצעוד
כל יום חמישה קילומטר, לפחות." צועקות הרגלים, מקוות שאף אחד
לא ישמע את המספר האמיתי.
"ואני אסתום את הפה ולא אוכל שומנים ולא אנשק פיות לא מוכרים
ואני"...
"טוב, טוב," לוחש
ליבוש "אנסה למרות שאין לי באמת כבר כוח
להתכווץ, אפילו לא פעם אחת, אם אתם כל כך מבקשים, אני מוכן
לעשות ניסיון, ואתם אוי לכם אם תאכזבו אותי."
ובאותה שנייה ממש התכופפה צפרירה התקרבה אל אזנו של הגבר
השכוב על המיטה, שדיה הרכים נמעכים קלילות על זרועו, מפזרת ריח
אופיום עדין ולחשה משהו באוזנו.
כשהכל נגמר והקו חזר להיות קצב סינוס-סדיר, כשהחולה שכב נינוח
במיטתו, התפנה ד"ר רהט לברר
"תגידי, "שאל כשהוא מלטף במבטו את מחשוף לובן שמלתה, מטפס אל
עיניה מחפש אות.
"תגידי צפרירה , מה לחשת לו באוזנו?"
וצפרירה מחייכת את החיוך הכי מקסים שבעולם, מלקקת שפתה התחתונה
ועונה. "אמרתי לו שאם יתנהג יפה ויחזור אלינו, אתן לו ללטף
אותי, ואולי קצת יותר.."
