בתחנת הרכבת חיכו הרבה אנשים. מדי פעם הודיעו הרמקולים: "הרכבת
מחיפה תיכנס בעוד חמש דקות לתחנה!" .
איש זקן, עם מקל, שוטט בתוך הקהל כשהוא קורא בקול צרוד: "טלכרט
לטלפון!"
צפירת הרכבת הנכנסת עוררה את הקהל להזדרז אל שולי הרציף. היה
בה, בצפירה, מין חיקוי של הקטרים השחורים הנראים בסרטי
האינדיאנים.
צפירה נוספת - והתחנה נתרוקנה מאדם.
על הרציף הריק נותרה אישה צעירה בשמלה שחורה, עליה התנוצץ
מדליון מוזהב בתבנית טיפה או אולי דימעה. ליד האישה עמד ילד
קטן שקוע במשחק אלקטרוני מצייץ.
האישה התבוננה בשעונה, נטלה את ידו של הילד ויחד פסעו אל אחד
הספסלים. עיתון שהיה מונח על הרצפה משך את עיניה. היא הרימה
אותו, קראה מעט, הניחה אותו בצד והתבוננה סביב. עתה נפנו עיניה
לשלט פרסומת מהבהב. ממנו שוטטו עיניה אל שלט סמוך. אחר כך
הוציאה מתיקה מראה מתקפלת ושפתון, וצבעה לאט לאט את שפתיה תוך
העוויות. משסיימה, סגרה בנקישה את המראה והחזירה אותה לכיס
הפנימי של התיק. ואז קמה ופסעה אל הקופה הסגורה. היא עיינה
בלוח-הזמנים והשוותה אותו לשעונה.
שוב החלו אנשים למלא את הרציף. חלקם לנסיעה לחיפה וחלקם
בהמתנה לבאים מחיפה.
הרמקולים התעוררו לחיים והכריזו: "הרכבת-מחיפה
תיכנס-עוד-חמש-דקות-לתחנה!".
האישה משכה את הילד והחישה צעדיה אל תוך הקהל הצפוף. הרכבת
הגיעה והאנשים נראו כנשפכים מתוך עשרות דלתות. האישה התבוננה
ביוצאים מן הרכבת, עיניה משוטטות בפראות ובוחנות את מאות
הפנים.
הקהל התמעט. איש איש הלך לדרכו.
הרציף נותר ריק.
האישה התבוננה בשעונה, אחר כך פסעה עם הילד לאיטה אל הספסל,
עיינה בעיתון הישן שאת כותרתו כבר הכירה. היא פתחה את תיקה.
הוציאה את המראה המתקפלת ואת השפתון, תיקנה ללא צורך את אודם
שפתיה והתבוננה סביב ברציף הריק.
לאחר זמן מה קמה, פסעה אל הקופה הסגורה, התבוננה בעיון
בלוח-הזמנים והשוותה אותו לשעונה ולשעון הגדול הקבוע במרומי
הקיר מעל לקופה.
קבוצת תלמידים, עמוסים בתרמילים ומימיות פרצה בקולי קולות אל
הרציף. מדריכה צנומה בחולצה סגולה עליה מודפס בשחור: "אני חובב
טבע", ניסתה לדקלם הוראות לתלמידים, אך איש לא שם לב אליה.
חלקם ניהל ויכוח רעשני, ואחרים היו שקועים בעולם אחר עם
אוזניות ה'ווקמן'.
אנשים נוספים התאספו בתחנה. הרציף נמלא במהרה קהל צפוף ומיוזע
מחמת שמש הצהרים. הרמקולים נדלקו בנקישה אלקטרונית והכריזו:
הרכבת-לחיפה -תצא -בעוד-חמש-דקות!" .
הרציף התרוקן.
רק האישה בשמלה שחורה, עם מדליון זהוב מתנוצץ, והילד לידה,
נותרו בתחנה. רכבות נכנסו, ושוב האנשים נראו כנשפכים מתוך
עשרות דלתות.      
בשעה שמונה בערב הכריזו הרמקולים בקול מתכתי:
"הרכבת-האחרונה-מחיפה-נכנסת-לתחנה!".
הרכבת נכנסה בצפירה. הדלתות נפתחו ופלטו את קהל הנוסעים.
הרציף התרוקן. יד נעלמה כיבתה שורות שורות של פנסים.
האישה הציצה בשעונה. השעה הייתה שמונה ורבע. היא פסעה בכבדות,
עם הילד, לעבר היציאה מן התחנה, בשמלה השחורה. ונצנוץ המדליון
מלווה בנצנוץ שתי דמעות על לחייה.