עליסה מפלסת את דרכה ביער, מבוהלת. השעה הייתה מאוחרת והשמש
כבר מזמן שקעה. היא לא יכלה לראות מעבר לקצה אפה, היה לה קר
והרעב הציק לה. נמאס לה מארץ הפלאות, והבית נראה לה רחוק
במיוחד. או אולי רק זכרון של משהו שלא היה קיים כלל.

מימדי גופה הצטמקו כששתתה את השיקוי הארור ההוא. גופה החדש
השתרך בין העצים הענקיים, צללים בחשכה שמעליהם היו אולי
השמיים. היא זכרה את הכיוון הכללי שהלכה אליו כשעוד בצבצה השמש
מבין הצמרות. עכשיו היא כבר לא ידעה לאן היא הולכת. פרפר
שהתעופף מפרח סמוך, או אולי חרק אחר זה היה, הבהיל אותה. משק
כנפיו הענקיות נדמה לה כרוח, סופה שביקשה להפיל אותה אל האדמה.
היא נאחזה בגבעול סמוך והמתינה.

ארץ הפלאות לא היטיבה עימה, בינתיים. כשעקבה אחרי הארנב, זה
היה רק עוד משחק. אך מאז היא הלכה לאיבוד, טעמה שיקויים
ומאכלים ששינו את גופה פעם ופעמיים, שחתה בנהר של דמעות
מלוחות, וממש בקושי רב הצליחה להציל את עצמה מהזרם.
היא הייתה קרובה למוות בימים האחרונים יותר משהייתה בכל חייה
הקצרים. ילדה מבועתת בסביבה זרה. היא התכופפה מתחת לעלה והקיאה
את נשמתה.
כשניסתה לנגב את פניה נדמה היה לה שראתה ניצוץ. אמה תמיד אמרה
לה שהיער הוא מקום מסוכן להדליק בו מדורה. היא פחדה מאש. היא
פחדה להישרף יחד עם היער הנורא הזה וכל שוכניו המאיימים, אבל
אותו ההניצוץ הביא לה תקווה מסויימת. אולי יש לה סיכוי להינצל
מהיער הזה. או לפחות לישון במיטה חמה. בצעד אמיץ שהפתיע גם
אותה היא פנתה לעברו. אם נגזר עליי למות, חשבה לעצמה, לפחות
אמות בדרך למקום כל שהוא.
האור נצנץ מהמרחק, מאיר לרגע ונעלם. הוא היה אדמדם וקטן. עליסה
הבינה שכנראה שלא מדובר באש המכלה את היער. המחשבה עודדה אותה,
וגרמה לה להתקרב אל האור בצעדים מהירים יותר.
כשכבר הייתה קרובה אל מקור האור חשבה שראתה משהו תמוה אך האור
נכבה. היא עמדה בחשכה, נותנת לפחדיה להשתלט עליה שנית,
מבולבלת. היא רצה לצד ימין ואחר כך לצד שמאל. מנסה למצוא את
אותו האור, אך ללא הצלחה.

מולה ראתה צורה מטושטשת. משהו, שהיה בערך בגודלה עמד שם. היא
התקרבה אליו בחשש, מנסה להחליט מה היה הדבר למרות החשיכה.
פטרייה. כנראה שזו פטרייה. היא שלחה יד מגששת
נשמעה צווחה. הפטרייה קפצה בפחד, והביטה בה.

אז אולי זו לא פטריה. אולי זה יצור חי. ובעצם בארץ הפלאות, גם
פטריה בוודאי יכולה לקפוץ בבהלה.
מי את? שאל הדבר.
מי אתה? שאלה עליסה.
את לא רואה? אני זחל! ענה היצור שמולה.
זחל? שאלה עליסה. זחל? תמיד אהבתי זחלים!
לרגע חשבה לעצמה ושאלה בחשש - לא זחל טורף אני מקווה?
הו לא, ענה הזחל. אני מאוד ידידותי לילדות קטנות.
עליסה חייכה. היא היא האמינה לו, כמובן. בארץ הפלאות הכל נראה
מבטיח וטעים, אבל נסיונה לימד אותה שלכל דבר יש מחיר. ובכל זאת
היא קיוותה שאולי הפעם מצאה מי שיעזור לה. וגם אם לא, היא כבר
התעייפה.
אני מחפשת את דרכי הביתה. אמרה לזחל.
הביתה? הוא שאל. ואיפה בדיוק נמצא הבית הזה שלך?
עליסה מסרה לו את כתובתה המדוייקת, שהוריה לימדו אותה לשנן עוד
כשהייתה בגן.
אווו... זה רחוק... ענה לה הזחל. רחוק מאוד!
רחוק? שאלה עליסה. אתה מכיר את הדרך לשם?
לא. ענה לה הזחל. למען האמת, מעולם לא שמעתי כלל על המקום הזה.
אבל נדאג לזה מחר. בואי, שבי איתי.

עליסה התיישבה ליד הזחל. הוא החל מתעסק במשהו שהיה עימו,
ועליסה הצליחה לזהות שזה אותו הניצוץ שראתה קודם.
ריח סמיך אפף אותם.
העשן המתקתק, לחש הזחל.
עליסה הנהנה, למרות שסברה שהריח הזה לא היה מתוק אלא דווקא
צורב ושחור וסביך.

מה זה? שאלה עליסה.
ובכן, חכך בדעתו הזחל.  אני לא יכול לאמר לך מה זה. את ילדה
קטנה ולא תביני.
עליסה החמיצה פניה אל הזחל. אני אבין יפה מאוד, ואני רוצה לדעת
מה אתה עושה. ואם לא תסביר לי, אחטוף את זה ממך ואברח.
הזחל כנראה נבהל מאיומה. הוא משך בכתפיו והושיט לה את הסיגריה.
עליסה שילבה את זרועותיה ושמרה על ארשת פנים מאיימת.
הזחל שילב שתיים מידיו, ויצר מנהרה בין פיו לבין פניה של
עליסה. הוא לקח שאיפה עמוקה ונשף ענן אל פניה. היא השתעלה, אך
העשן התפזר במהירות. העשן נכנס אל גרונה, ירד אל בטנה, טיפס
בעקצוצים אל קצוות רגליה ואצבעותיה. הוא חימם את אוזניה וגרם
לה להסמיק. היא חייכה.
הזחל, שהתעודד מתגובתה, ובוודאי שמח שהיא לא מאיימת שוב, עשה
שוב את אותה נשיפה מוזרה. עליסה לא השתעלה הפעם. היא שאפה
בנשימה ממושכת את העשן, נותנת לו להתערסל מול פניה כשיצא ממנה
בנשיפה איטית.
עליסה עצמה את עיניה. היא ראתה את הודו. היא ראתה את תאילנד.
היא ראתה חושות בסיני ובדואים שמוכרים תה ומשחקים שש בש.
לא שהיא הכירה את כל אלו, כמובן. ילדות בגילה של עליסה לא
מגיעות למקומות כאלו. בטח שלא ילדות טובות בגילה. אבל עליסה
ראתה את כל המקומות האלו בעיני רוחה. והיא ראתה גם את עצמה
בתוכם.
היא גם ראתה בית. בית גדול, עם גינה מלפנים ושביל למכונית.
ומאחור - שדה גדול עם עצים וגבעות. הבית, והשדה, נראו לה
מוכרים. היא טיילה בהם בדמיונה, עוקבת אחרי שבילים קטנים בשדה,
מחפשת סימנים שיאמרו לה איפה ראתה אותם כבר. באופק היא ראתה
ארנב. או אולי היה זה כדור פורח. היא עקבה אחריו, ונפלה
למנהרה. זוגות זוגות של ידיים בלמו את נפילתה וכשהגיעה לתחתית
פגשה בדחליל, או אולי במלכת הלבבות. או שמא הייתה זו ציפור
דודו ענקית.
והיא המשיכה לנדוד בשדות עצומים שבתוך ראשה. היא לא ידעה היכן
ראתה אותם. היא לא הייתה בטוחה כלל שראתה אותם. אבל היה לה טוב
בהם, והם לא היו חשוכים כמו היער. והכל נראה טוב יותר.

הזחל קרא לה. היא הביטה בו וגילתה שהוא מרחף מולה, באוויר. הוא
לחש לה ורמז לה בידיו המרובות. הוא קירב אותה אליו בנשיפות
העשן והרחיק אותה ממנו בצחוק הצווחני. הוא קשר אותה בחוטים
בלתי נראים שהרימו אותה באוויר אבל הוא עצמו ריחף בלי מגבלות.
עליסה החלה לטפס אל השמיים לאט, בעדינות. בחשש. היא הביטה אל
הזחל, הביטה אל רגליה ונחרדה לגלות שהן באוויר. הנעליים
האדומות שלה נראו פתאום רחוקות ממנה, אבל רחוקות הרבה יותר
מהעלים המפוזרים על רצפת היער, מהעליסה הקודמת שהיתה, זו
שנשארה יושבת עם דמות מפחידה בעלת ידיים מרובות, זו שמעליה
ריחף עשן כהה.

עליסה צחקה בקול. היא שילבה זרועותיה עם הזחל. היא התהפכה
באוויר, שמלתה נופלת ומכסה את ראשה. הזחל היה משועשע, והיא
הרגישה אחת מידיו צובטות אותה בישבנה. היא התהפכה בשנית,
והמשיכה לעלות עם האוויר, עם העשן, ועם הזחל. היא לא הספיקה
לראות את כל המראות שמסביבה. היו שם צבעים שלא הכירה. היו שם
העצים שנראו לה קודם כה מפחידים ועצומים ועכשיו היו סתם עצים
רגילים, שצומחים מסביבה ומתחתיה, והיא לאט לאט מרחפת אל
צמרותיהם, רואה את הגזעים העבים, שיכלה בוודאי לגור בתוך אחד
מהם לא מזמן, הופכים למקלות דקיקים ובראשם הצמרות המפוארות,
גושי עלים ירוקים, מרשרשים ומנצנצים בטל, קוראים לה, ודוחפים
אותה עוד ועוד למעלה.
והנה הכוכבים. אורות קטנים שהקיפו אותה מכל צדדיה. שנתנו לה
הרגשה מופלאה של איזון מושלם. הם בילבלו אותה והיא לא ידעה מה
מימינה ומה משמאלה. לאן שלא הביטה היו אותם האורות, לבנים
וזוהרים, מושכים אותה ודוחפים אותה, מטלטלים את גופה, מערסלים
אותה בחומם ונושפים עליה בצינתם. עברו בעליסה תחושות שלא ידעה
לקרוא להן בשם, אולי הנאה.
תענוג וודאי תהיה בחירה יותר מוצלחת של מילים.

עליסה והזחל עוד השתובבו להם בין הכוכבים שעות רבות. הזחל לימד
את עליסה לקרוא בכוכבים ואמר לה שהיום יהיה יום המזל שלה, ושעד
גיל 21 תגיע לירח. עליסה לא האמינה לו אבל צחקה בקול, והחזירה
לו טובה בכך שלימדה אותו לקרוא מילים, כשהיא מחברת קווים
דמיוניים בין הכוכבים.
הנה, כאן רשום לואיס. וכאן - כאן רשום אמא.
היא נרעדה לרגע כשקראה את המילה. אמא נשמעה לה מילה מוכרת.
מוכרת מאוד. היא זכרה בפירוש שהייתה לה אמא, או שאולי פגשה פעם
אחת כזו. או אולי דודתה קנתה לה אמא ביריד, ואולי אפילו זכתה
בה בתחרות איות. היא הטרידה את מוחה בשאלה הזו עוד דרות ספורות
עד שהבחינה שהכוכבים, שבהקו באור לבן, גדלו, והאירו עליה
בזרקורים אדומים וכחולים. היא ניסתה לברוח מהם. היא עפה למעלה,
אך הרגישה שהיא כבדה יותר משהייתה. היא הבחינה בצמרות העצים.
הם התקרבו אליה. הם נראו לה גדלים.

הם לא גדלים. אמר לה הזחל. אנחנו יורדים. אנחנו חוזרים הביתה.
הביתה. היא אמרה לעצמה בלחש. לקנזס. לשדה עם הארנב והמנהרה.
לדודה מאי.
הזחל הצביע אל היער המתקרב מתחתם וצעק - הביתה, עליסה, אל ארץ
הפלאות. הביתה, אל היער !
עליסה שמעה אותו מעבר לרעש הרוח וצמרות העצים. מעבר לענני עשן
הנעלמים מעליה בנצנוץ מבטיח ומרשרש. מעבר לכדור הפורח שראתה
לרגע מרחף במרחק, וחשבה שראתה בו דחליל ואריה, ארנב ומלכה,
כובען ודודה טובה.
אמרת שאת גרה בקנזס. צעק לה הזחל בעודם נופלים. הכרתי פעם
מישהי מקנזס. דורותי קראו לה. אולי ג'ודי בעצם. היא מתה. את
שומעת אותי? היא מתה ממנת יתר, בשנות החמישים.
עליסה בכלל לא ידעה מה זו מנת יתר. אבל היא ידעה שני דברים.
היא ידעה שהיא נופלת. במהירות. והאדמה הקרה מתקרבת אליה
במהירות. והיא ידעה פתאום שהדרך הביתה תהיה ארוכה. אם תהיה
בכלל.