יש אנשים שהדבר הראשון שהם עושים כשהם קמים בבוקר זה להסתכל
בנוף מחוץ לחלון, יש כאלה שרצים לאמבטיה לצחצח שיניים ולהתלבש
ויש אחרים שקמים ומהלכים למטבח לאיזו ארוחת בוקר מהירה, אבל
לירי הוא אף אחד מהאנשים האלה. כשלירי היה מתעורר בבוקר הוא
היה קם מהמיטה, הולך לכיוון הדלת ומעיף מבט ארוך ומלא הערצה
במראה הגדולה התלויה על הקיר ממול לדלת.

לירי לא היה סתם בן אדם יפה, הוא היה בן אדם מהמם ובמיוחד היה
נהנה מהמבטים החודרים שהיה מקבל ברחוב ומהבהיות הממושכות
בישבנו המושלם. הוא היה בן עשרים וחמש באותו זמן ולא נראה
מבוגר אף ביום מנער בן שמונה עשרה. לא שעיר במיוחד ולא שמן,
בדיוק כמו שבנות אוהבות.
לירי אהב את המראה שלו כל כך עד שהיה מסתובב עם מראה קטנה
בארנק, אותה היה מנקה מדי שעה כדי שלא תתלכלך. לירי אהב את
עיניו הגדולות והכחולות, את שערו הדקיק והשחור ואף את אפו הקטן
והסולד. לירי אהב את עצמו, מאוד. ויותר מעצמו אהב להתבונן
במראות שמילאו את ביתו ו.. פשוט להעריץ את עצמו.

אבל לירי לא היה כזה יפה מאז ומעולם. למען האמת, כשהיה צעיר
היה דומה יותר לצלופח ים מאשר לבן אדם נורמלי. הוא היה אחד
מהבנים הלא מקובלים, אלה שנשארו בתולים גם אחרי הצבא. הוא היה
אומלל ועייף מעצמו עד אותו יום חמישי נאה בשלהי גיל 20 כשחזר
מהצבא כשכל הפלוגה שלו קיבלה חמשושים לכבוד החג וחזרו ביום
חמישי הביתה במקום ביום שישי.
בדרכו הביתה כשנסע ברכבת הוא התיישב מול נערה מדהימה עם שיער
בהיר מתולתל וארוך ועיניים ירוקות בשם שירי. היא חייכה אליו
ודיברה איתו מעט, עם השיחה הם גילו מעט אחד על השנייה והכירו,
אפילו החליפו טלפונים. אולם, למען האמת, לאותה נערה לא קראו
שירי כפי שאמרה לו. היא בכלל לא הייתה נערה רגילה, היא הייתה
אלת היופי שראתה את סבלו של לירי צלופח הים והסיפור נגע לליבה,
היא לקחה את לירי על עצמה כפרוייקט, להפוך את צלופח הים לחתיך
עולמי.

לירי צלצל אליה יומיים לאחר אותה פגישה ברכבת, היא ענתה לו
והסכימה לצאת איתו באותו הערב.
מאז האירועים התרחשו בדרך משונה ביותר, בכל פעם שלירי ראה את
שירי הוא היה הופך ליותר ויותר נאה. באורך פלא שירי עברה לשרת
בפלוגה שלו ועד שהשתחרר מהצבא כבר היה אחד הבנים היותר יפים
שהיו קיימים על פני האדמה.


מאז שלירי השתחרר מהצבא הוא שכח משירי לגמרי, בנות התחילו
לרדוף אחריו בכמויות עד שהוא כבר הספיק לשכוח איך קוראים
לבחורה שאיתה שכב שלשום בלילה שלא לדבר על הזאתי משבוע שעבר.
הוא היה שובר לבבות על ימין ועל שמאל ולא הפסיק להעריץ את
עצמו. בלב הוא חיפש את האחת שתהיה מתאימה לו, הוא הרגיש שאף
אחת מהבנות בעולם לא ראויה לו ואהובתו האמיתית הייתה, איך לא,
המראה. רק אותה אהב כמו את אמא, אם לא יותר, ומעולם לא וויתר
על הקימה בבוקר והריצה למראה מול הדלת. לירי היה אחד האנשים
היחידים בעולם שהיו נראים טוב בבוקר, הוא ידע את זה, וגם המראה
ידעה.

אחרי השחרור שירי, אלת היופי, נהייתה קצת עסוקה. היא עזבה את
התעסקותה המתמדת והאובססיבית במראה של לירי והחלה להתעסק
בעניינים חשובים יותר כמו מלכות יופי חדשות ודוגמניות לעתיד.
וכמה שנים מאוחר יותר, בדיוק יומיים לאחר תחרות יופי שבה זכתה
אחת הפציינטיות הקבועות שלה במקום הראשון והגאווה מילאה את
ראשה, היא פגשה את לירי. את אותו פרוייקט מוזנח מהצבא, היא
החלה לעקוב אחריו. הייתה רואה את האובססיביות וההתמכרות שלו
למראות והיה לה עצוב עליו.. היא ראתה את מה שעשתה לו והחליטה
למחזר אותו ולהחזיר אותו למראה צלופח הים הישן, לא הייתה לה
דרך אחרת לפתור את המצב וחוץ מזה היא הייתה בטוחה שהיא עושה לו
טובה.

לירי פגש את שירי, פגישה 'מקרית' בבית הקולנוע ליד הבית. הוא
לא זיהה אותה אבל מאותו יום הם התחילו לעבוד יחד, באורח פלא
היא הפכה לשותפתו בפרוייקט גדול בעבודה. ושוב, כל פעם שהיה
רואה אותה היה מתכער ומתכער עד שחזר למראה צלופח הים הלא אנושי
מהעבר.
הוא פוטר מעבודתו, את שירי איבד מזמן ואת ביתו מכר, חייו כאדם
יפה ומקובל בחברה נהרסו כליל.


כמה שנים מאוחר יותר, אם הייתם עוברים ברחוב פרופ' שור בתל
אביב ועוצרים מול מן צריף קטן, ישן ומלוכלך ומציצים מן החלון
הייתם רואים את לירי, שוב צלופח ים כבימים עברו, יושב על הרצפה
ומסתכל על הקיר. לא על סתם קיר היה מסתכל, לא ולא, על הקיר
באותו צריף מוזנח הייתה תלויה לה, נקיה וישרה להפליא, מראה.