(פורסם כטור אישי בגיליון מס' 3 של "דג-אנונימי?")

בשורות הבאות אני רוצה לעסוק בשיר שפרסם דורי מנור בגיליון מס'
4 של כתב העת "אב", בשנת 1995 (השיר פורסם שוב בספרו של מנור
"מיעוט").  אני מתכוון לקרוא אותו קריאה דרשנית, מתוך מגמה
לגלות מה יש לו לומר על הפולמוס הנושן זך-אלתרמן ועל הפולמוס
המתחדש זך-מנור.  ובכן:

הזמן האמיתי (שירת הגרביטציה)

"האם לזמן שיווי משקל?
האם לו גרביטציה?"
- רועי גרינולד

"...שום דבר, זה רק הרוח"
- נתן זך


א) עכשיו אני כותב
למרות הגרביטציה;
אפשר שהשירה
היא משך הדברים.
אפשר שהיא טבעם
(וכל השאר מוטציה).

אפשר תהום רבה,
אפשר הרים.


ב) שירת הגרביטציה,
שירה חותכת-זמן.
כשם שהרוחות
חותכות את האוויר.
(מילים סופניות
עושות בו את זממן.
עושות בו שיר.)


ג) השיר הזה נכתב.
(הוא נגד גרביטציה).
אפשר שהוא חוטא.
אפשר שהוא מחטיא.
אפשר שהוא משחק
מילים. מניפולציה.

אפשר שהוא הזמן
האמיתי.

שני שירים מצטט דורי מנור בפתיחת שירו.  השיר הראשון הוא "ראוי
לשאול" של רועי גרינוולד, חברו ל"חבורת אב" (פורסם בגיליון מס'
1 של "אב").  ציטוט זה עוסק בזמן ובגרביטציה, ולכן הקשר שלו
לשיר ברור.  אפשר אפילו לראות את שירו של מנור כמעין תשובה
לשאלותיו המצוטטות של גרינוולד.  "האם לזמן יש גרביטציה?",
ישאל את עצמו השיר, וישתדל לענות.  אנחנו לא צריכים (עדיין)
להבין מהי אותה גרביטציה-של-הזמן בשביל לראות את הקשר ההדוק
בין הציטוט לשיר שלנו.

השיר השני המצוטט הוא "אני שומע משהו נופל" של נתן זך (מתוך
"שירים שונים"), והקשר שלו לשיר שלנו ברור הרבה פחות.  למרות
שמילה אחת מהציטוט ("רוח", בה ניגע בהמשך) מופיעה בהמשך השיר,
אנחנו לא רואים יחס מהותי בין השורה המצוטטת לכותרת או לשיר
כולו.  אנחנו אפילו לא מסוגלים להבין את הציטוט: "...שום דבר
זה רק הרוח" היא שורה קטועה, שנגדעה מהקשרה ונשתלה כאן באופן
מלאכותי לחלוטין.  מה, אם כן, עושה הציטוט של נתן זך בפתיחת
השיר?

תוצאה אחת של הציטוט  היא הפיכתו של נתן זך למעין "גיבור" של
השיר:  הציטוט מזכיר לנו שקיים אדם בשם נתן זך, ומספר לנו
שהשיר מתייחס אליו באיזשהו אופן.  כדי לגלות מה עוד משיג מנור
ע"י הצבת הציטוט הזה נראה את שירו של זך בשלמותו, ונאמר עליו
כמה מילים (כמובן, לא נתעמק בו אלא רק ניקח ממנו את הנחוץ
לנו).

אני שומע משהו נופל / נתן זך

אני שומע משהו נופל, אמר הרוח.
שום דבר, זה רק הרוח, הרגיעה האם.

גם אתה אשם וגם הוא אשם, פסק השופט לנאשם.
אדם הוא רק אדם,
הסביר הרופא לבני המשפחה הנדהמים.

אבל מדוע, מדוע, שאל את עצמו הנער,
לא מאמין למראה עיניו.

מי שאינו גר בעמק גר בהר,
קבע המורה לידיעת הארץ
ללא קושי ניכר.

אבל רק הרוח ששמט את התפוח הוא זכר
מה שהעלימה מבנה האם:

שלעולם, לעולם, לעולם לא יהיה לו מנחם.

האירוע המרכזי בשיר הוא נפילה של תפוח.  רוב השיר מוקדש (בערפל
עלילתי כבד) לתהייתו-קבילתו הקיומית של הנער, ולחמקנותם-חדלונם
של כל בעלי הסמכויות החברתיות (השופט, הרופא, המורה).  האם
מנסה להתכחש לעובדת הנפילה ("שום דבר, זה רק הרוח"), אבל השיר
מציג אותה כשקרנית נלעגת:  בהמשך השיר מתברר ש"זה" אכן
"הרוח", כדבריה, אבל בשום אופן לא "רק", וגם לא "שום
דבר": הרוח הוא כל העניין!

מה לוקח דורי מנור מ"אני שומע משהו נופל"? דורי מנור מצטט את
דברי ההכחשה-הרגעה של האם, אבל הוא קוטע את השורה באמצעה
ומייחס את הציטוט לנתן זך!  כך מחליף מנור את דמותה הפתטית של
האם ושם במקומה את דמותו של זך.  זך הוא (כביכול) זה שמתאמץ
להתעלם מהדבר שנופל, והוא זה שמתייחס בביטול לגורם המפיל -
הרוח.  כדאי לשים לב שלא הרוח בלבד גרם לנפילתו של התפוח:  מן
הסתם, גם ל"גרביטציה" היה חלק באשמה! (תפוח נופל,
ו"גרביטציה"... מישהו אמר "ניוטון"?)  אולי כמו שהאם/זך מנסה
לשווא להתעלם מ"הרוח ששמט את התפוח" כך גם הוא מנסה להתעלם
מה"גרביטציה"?

ייתכן.  בינתיים חשובה לנו העובדה הבאה:  עוד לפני קריאת גוף
השיר של דורי מנור, רק מקריאת כותרת השיר והציטוטים, כבר ניתן
לראות את נתן זך כמעין "נאשם" בבית-משפט כלשהו שמזמן מנור.
מהו האישום?  כותרת השיר ("הזמן האמיתי") יחד עם הכרת פועלו
הניאו-אלתרמני של דורי מנור מחזירות אותנו לפולמוס שניהל זך
כנגד אלתרמן, ולמסתו המדוברת "זמן וריתמוס".

תזכורת:  את מסתו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית"
(1966) מתחיל זך בניתוח של תפיסת הזמן של ההוגה הצרפתי אנרי
ברגסון.  ברגסון יצא נגד תפיסת הזמן כמהות גאומטרית, מדוייקת
ומדידה.  תפיסת זמן כזו, טען, מעלימה את אופיו האמיתי של הזמן
כתנועה וכהשתנות מתמדת.  הזמן הוא מהות נוזלית ומשתנה, ולכן
מדידה שלו היא בלתי אפשרית.  כל ניסיון למדוד זמן מהווה תיחום
של הבלתי-ניתן-לתיחום, הקפאה של הבלתי-ניתן-להקפאה, ולמעשה
איון של הזמן.

בשם תפיסת זמן זו תוקף זך את כלל שירתו של נתן אלתרמן.  זך
יוצא משירו של אלתרמן "ירח" כדוגמא, ומונה אחד לאחד את פגמיו
הריתמיים והצורניים.  המקצב האלתרמני הוא מכני וקבוע, והוא
מהווה מעין סדרה חזיתית של נקישות-הטעמה חזקות.  מקצב אדריכלי,
סכמטי כזה תלוש מתוכנו האינדיבידואלי של השיר המסויים, והוא
מסתיר את תוכנו של השיר במקום לתרום לו.  הריתמוס, במקום להיות
מכשיר לייחוד ולהבלטה רוחנית, מהווה אמצעי לשיטוח, להשוואה
ולטשטוש הייחוד והשונות של התכנים השונים.  חשוב מכל:  ריתמוס
כזה יוצר "זמן" מדוד, מטרונומי ובלתי משתנה - זמן המנוגד
לזרימתו החיה של העולם, זמן המקפיא את החיים
(הבלתי-ניתנים-להקפאה) במעין תבנית סימטרית וסטאטית, זמן שהוא
היפוכו המוחלט של הזמן האמיתי, אליבא דברגסון.

הזמן האמיתי...  האם ינצל מנור את שירו להתנצחות עם תפיסתו של
זך את הזמן והריתמוס השיריים?

מילה אחת מהציטוט של זך הפותח את השיר מופיעה גם בשיר עצמו:
"רוח".  בחלק ב' של השיר אנו קוראים:

"שירת הגרביטציה,
שירה חותכת-זמן.
כשם שהרוחות
חותכות את האויר."

יש כאן השוואה בין פעולתה של שירת הגרביטציה לבין פעולתן של
הרוחות.  מבט מהיר ב"אני שומע משהו נופל" מזכיר לנו שמלבד
חיתוך האוויר הרוח גם מפיל תפוחים - פעולה גרביטציונית
מובהקת...  כך נוצרת השוואה נוספת בין הרוחות לבין "שירת
הגרביטציה".  לא יהיה זה מוגזם להשלים את המשוואה ולקבוע שכשם
שהאם מתכחשת לרוח השומט את התפוח כך מתכחש נתן זך ל"שירת
הגרביטציה" החותכת את הזמן.

עכשיו כבר יש לנו מושג לא רע לגבי טיבה של אותה "שירת
גרביטציה":  זוהי אותה שירה אלתרמנית מדודה ומדוייקת שעליה
יצא קצפו של זך.  כדי להסיר ספק מליבנו באה החזרה הצלילית
המטרונומית "...חות חותכות" ומדגימה את חיתוך הזמן שמבצעת
שירה זו.  ה"מילים הסופניות" הבאות בהמשך חלק ב' ועושות בזמן
"את זממן" הן ביטוי מדוייק של אינוס הזמן ה"טבעי" על ידי
המקצב, אינוס שעליו התרעם זך.  אלא שכאן, דווקא אינוס זה של
הזמן ה"טבעי", חיתוכו ודחיקתו לתוך סכמה מטרונומית מוצגים באור
חיובי: "עושות בו שיר".

ואם כך, לא מפתיעה כותרת השיר - "הזמן האמיתי (שירת
הגרביטציה)" ולא מפתיע סיומו - "אפשר שהוא ("השיר הזה")
הזמן האמיתי."  הזמן האמיתי אינו הזמן הזכי-ברגסוני הנוזלי
והחיוני, כי אם הזמן המדוד, החתוך, הקצבי והמונוטוני זך כה
נהנה להשמיץ.

לא מפתיעה גם הסימטריה המדוייקת בין החלק הראשון והשלישי -
סימטריה הדומה להפליא לסימטריה ב"ירח", אותה הגדיר זך "חזרה
סימטרית המבוקשת כאן כערך עליון - ועצמאי - של סדר ושל יופי"
ובה ראה כוח אנטי-אורגני, שולל-חיים.  כמו ערכים אסתטיים רבים
המוקעים ב"זמן וריתמוס", גם התבנית הסימטרית הקפואה והסטאטית
מונפת כאן אל על - כחלק מאותה תפיסת זמן מתריסה.

כן עשויים להפתיע אותנו השימושים השונים במושג הגרביטציה
לאורך השיר.  אם בחלק השני ובכותרת "שירת הגרביציה" היא
השירה החותכת את הזמן ויוצרת בכך את  השיר ואת "הזמן
האמיתי", הרי שבחלקים הראשון והשלישי (המקבילים זה לזה) המצב
שונה:  "השיר הזה" (שהוא, כזכור, "הזמן האמיתי") נכתב
דווקא למרות הגרביטציה, ונגדה.  כדי להסביר את הסתירה אנחנו
צריכים לומר כמה מילים על מושג הגרביטציה.

הגרביטציה, במובנה האיינשטייני המקובל כיום, היא מעין כוח
המעוות את המרחב ואת הזמן.  לכל גוף במרחב יש גרביטציה, והמרחב
והזמן - שלולי  אותה גרביטציה היו ישרים ושטוחים - מתעקמים.
העיקום הזה משפיע על תנועתם של הגופים במרחב.  בהשאלה מעולם
המושגים הפיזיקלי, ניתן לומר שלזמן של זך-ברגסון יש גרביטציה:
הוא יוצא מכלל זמן שטוח, ישר ומדיד והופך לזמן עקום ונוזלי.
שירו של מנור, עם מקצבו הסדיר והמונוטוני, צריך להתגבר על
הגרביטציה הזו על מנת שתהיה לו אפשרות קיום: "הוא נגד
גרביטציה".  על מנת להתגבר על הגרביטציה של הזמן נוצרת
גרביטציה חדשה, גרביטציה של שירה:  "שירת הגרביטציה".
הגרביטציה הזו מוטלת כגוף חדש לתוך הזמן, מעוותת אותו, ובכך
מחזירה אותו למצבו המקורי, הטרום-גרביטציוני, הסדיר.  היא
יוצרת מחדש את "הזמן האמיתי".

מעתה, כל משורר צריך לבחור בין עיוות לעיוות:  בין החיים
שעיוותו את קצבו הסדיר של הזמן, לבין עיוות החיים שנועד להחזיר
קצב זה לקדמותו.  איזו גרביטציה אתה מעדיף?  איך אתה מעדיף את
השירה שלך?