להגיד שאני מאושרת, אני לא יכולה. אבל בעצם, מה רע לי? הרי יש
לי הכל, ואולי בעצם אין לי כלום?
נולדתי למשפחה 'אוהבת' , ה'אהבה' שסובבת אותי כבר מגעילה אותי,
אני שונאת את זה.
אבא עורך דין ואמא מנהלת איזו חנות נעלים במרכז. אני לא בת
יחידה, חבל שכך, "בורכתי" באח. אח גדול כמו שכל בת אי פעם חלמה
שיהיה לה, הבחור הכי חתיך בבית ספר שכולן רודפות אחריו ורק מבט
אחד שלו לכיוון שלהן גורם להן להנמס. כשאת אחות של אחד כזה אין
לך שם, את פשוט אחות של, במקרה שלי אחות של עידו.
אני גרה בוילה גדולה ומרהיבה, כסף לא חסר בכלל, נו מה כשיש אבא
עורך דין מצליח שיהיה גם חסר כסף?
יש לי חבר, שביעיסט, אחד גבוה קצת שחיף עם עיניים ירוקות
משגעות כאלה, והוא אוהב אותי ואני אותו, אנחנו יחד כבר כמעט
שנה .
אבל לא טוב לי.
חברה הכי טובה שלי - לי, אומרת תמיד "הלוואי עלי ה'צרות' שלך,
הרי יש לך הכל מה את עוד רוצה? כל אחד שהיה עומד עכשיו מהצד
היה מסכים להתחלף איתך". אבל מה היא מבינה? היא לא יודעת כלום,
יש עוד כל כך הרבה דברים שלא רואים מבחוץ שאף אחד לא יודע
עליהם, רק אני יודעת, והם שוברים אותי מבפנים.

למה רע לי בעצם? למה כשאני עוצמת את העיניים יש לי מן פלשבאקים
כאלה לא ברורים, אני רואה מישהו, הוא מתקרב אלי, אני שומעת
צעקות אני זוכרת שבכיתי, וזהו. יותר מזה אני לא רואה כלום,
ואני לא מצליחה לקשר את זה לכלום, אולי זה איזה סרט שראיתי פעם
ונכנסתי אליו עמוק מידי עד שעכשיו הוא לא עוזב אותי?

כל יום שאני קמה יש את השגרה המציקה הזאת, קמים, כמובן שאבא
ואמא לא בבית, הם אף פעם לא פה בשבילי. עידו פה, אבל הוא במילא
לא ממש מתיחס אלי, יש לו דברים טובים יותר לעשות, כמו לדאוג
שהקוצים שלו יעמדו בדיוק בקו סימטרי עם החיבור שלהם למצח.
בבית ספר הכל הולך מהר, הכל רץ, אני מרגישה תקועה במקום כמו
באיזה סרט כשהשחקן הראשי הולך נורמלי בקצב שלו וכל מה שסביבו
בהילוך מהיר ואי אפשר להבחין בכלום. הוא חי ת'חיים שלו בקצב
שלו, אני חיה את החיים שלי בקצב שלי, ואולי אני בעצם מאחורי
כולם.
בעצם, זאת אותה ההרגשה כמו כשלוקחים סמים, הכל מסתובב סביבך
הכל מהיר ורק אתה בקצב שלך ואין תחושה של זמן. לא, אני לא
לוקחת סמים. ניסיתי רק פעם אחת, טוב פעמים, פעם אחת במסיבה,
שידיד של גיא - חבר שלי, הביא קצת חומר ונתן לגיא, אני בנאדם
פתוח אין לי הרבה מה להפסיד בחיים האלה, זה גם מסקרן כל הקטע
הזה, תמיד זה משך אותי, אז ניסיתי זה היה נחמד דווקא, באותו
יום יכלתי להגיד שאני מאושרת. בפעם השניה זה כבר היה בבית
הייתי לבד, כרגיל ונורא התחשק לי לשמוע איזה דיסק של עידו
נכנסתי לחדר שלו והתחלתי לחטט לו בין הדיסקים ופתאום בין כל
הדברים ראיתי שם שקית עם חומר, תמיד ידעתי שעידו משתמש, אבל לא
כל כך הפריע לי, שיחיה את החיים שלו. בקיצור לקחתי ממנו קצת,
זה לא היה כיף כמו בפעם הראשונה אבל עדיין נחמד. מאז לא
השתמשתי.

אני זוכרת שלפני כמה שנים נסענו כל המשפחה לטיול בצפון, היה
נחמד עשינו פיקניק באיזה מקום. כולם נהנו, צחקו, דיברו,  ואני?
אני ישבתי שם על האבן הכי גדולה שמצאתי והסתכלתי על השמים
ניסיתי להקשיב לשקט זה היה קשה כמעט בלתי אפשרי, אבל נידמה לי
שהצלחתי מאחורי כל קולות הצחוק והדיבורים של כולם לשמוע פיסה
של שקט, אחר כך פתאום כאילו משום מקום ראיתי פרפר התחלתי
להסתכל עליו, יכלתי לשבת שם שעות ולהסתכל עליו, דמיינתי את
עצמי במקומו, חופשייה.
אולי בגלגול הבא שלי אני יהיה פרפר? מוזר קצת שילדה כבר בגיל
15 מתחילה לחשוב על הגלגול הבא ואולי לא? אולי לכל סימן יש
מטרה? מאותו יום אימצתי לעצמי את המוטו הזה ש"לכל סימן יש
מטרה, וכל סימן הוא בעצם רמז למה שהולך לקרות, עבורי."

כבר ערב עכשיו ואני שוכבת לי במיטה, בחוץ יש גשם ושומעים את
הרוח. אני עוצמת את העיניים ושוב אני רואה דברים מעורפלים
שומעת קולות לא ברורים אני לא רוצה לפתוח את העיניים אני
מתאמצת חזק חזק להבין מה הולך שם בתוך הראש שלי ... ואז הצלצול
הזה של הטלפון קוטע הכל, גם זה סימן, נראה לי.
זה היה גיא הוא רצה לשאול אם הכל בסדר ולהגיד לי שהוא אוהב
אותי כמה שזה יפה ללכת לישון שהמשפט האחרון ששמעת זה " אני
אוהב אותך, לילה טוב מלאכית שלי". רק כמה דקות אחרי שמתי לב
שהשפופרת של הטלפון עדיין ביד שלי  ושהצלצול הזה של אין קו
עדיין יוצא ממנה, ניתקתי.
עכשיו כשעצמתי את העיניים לא ראיתי ולא שמעתי כלום חוץ מהמשפט
הזה של גיא " אני אוהב אותך..." . כעסתי, זה ממש לא מה שרציתי
לשמוע עכשיו, תגידו שאני טיפשה אבל מה לעשות לא רציתי לחשוב על
גיא רציתי לשקוע בדברים הלא ברורים שמציפים את המחשבות שלי.

בפעם הראשונה שגיא אמר לי שהוא אוהב אותי זה היה לפני חמישה
חודשים ששכבנו בפעם הראשונה זה היה אחד הימים הכי יפים בחיים
שלי, מן יום של אור בתוך כל החושך הזה. אבל לא הייתי מאושרת זה
היה די מוזר בעיקר בגלל שזה בכלל לא כאב.

בוקר, שוב אותה שיגרה שבא לי לברוח ממנה, אני מתקשרת לגיא לא
יודעת למה היד שלי פשוט עשתה את הצעד הזה והרימה אוטומטית את
הטלפון אמרתי לו שאני מרגישה לא טוב והחלטתי לא ללכת לבית ספר
הוא אמר לי שאני ארגיש טוב שהוא יבוא אחרי הצהרים לראות מה
שלומי, שיהיה.
קמתי התלבשתי אכלתי, ראיתי את עידו במטבח ולרגע אחד אפילו
המבטים שלנו הצטלבו אבל לא היו מילים רק מבט מוזר כזה מבט של
עצב יצא מהעיניים שלו כשהוא הביט בי מבט שבחיים לא ראיתי
בעיניים שלו. כאילו הוא יודע הכל כאילו הוא יודע למה רע לי.
ואולי גם לו רע?

אני לא אשאל את עידו, אי אפשר לדבר איתו בבית הוא סגור מופנם
שקט כמעט ולא מדבר, הוא גם בקושי בבית כל הזמן עם החברים שלו,
אולי הוא עושה בשכל, אולי עדיף לא להיות בבית הזה כל הזמן, כי
יש פה אווירה כזאת מדכאת, מעציבה. בית גדול וריק.

אותו הדבר קרה גם למחרת שוב הצטלבו המבטים שלנו רק שהפעם זה
לקח יותר זמן שנינו כאילו קפאנו על המקום אני מנסה לחדור
לעיניים שלו כאילו הוא מנסה לומר לי משהו, ואז פתאום הוא הזיז
ת'מבט וצחק שאלתי אותו מה קרה הוא אמר שאני טיפשה שאני לא
מבינה כלום ואז הוא הלך.
זה לא ילך, ממנו אני לא אוציא כלום, הוא מסומם הוא בעצמו לא
יודע מה שהוא מדבר.

אני פה, מסביבי אין כלום, הכל ריק, בעצם יש משהו, קירות כאלה
לא ברורים. אני נחנקת, מה קורה לי? שוב הצעקות האלה, הקירות
סוגרים עלי וכבר ממש ואין לי אויר.
אני פותחת את העיניים אני כבר ערה אבל עדיין קפואה במקום, מה
הולך פה? מה קורה לי?

החלטתי שאני חייבת קצה חוט  הלכתי לחדר של ההורים שלי, כמובן
שהוא היה ריק התחלתי להסתובב בו להסתכל לכל הכיוונים פתאום הכל
נראה שונה, נכנסתי לחדר עבודה של אבא היה שם שולחן ישן בפינה
של החדר שכבר מזמן אף אחד לא נגע בו הוא היה מלא בניירות
שהציפו אותו מכל הכיוונים. התיישבתי על הכיסא והתחלתי לנבור
בניירות פתחתי את אחת המגירות והיו שם מלא עיתונים, יותר נכון
קרעי עיתונים. הרוב ישנים, על כל מיני משפטים מהעבר רצח, אונס,
גנבה, לא מעניין... רציתי לצאת מהחדר ההוא לא היה לי מה לחפש
בו אבל לא יצאתי, המשכתי, ראיתי בין כל העיתונים מעטפה חומה
אחת שמשכה לי את צומת הלב לא היה כתוב עליה כלום פתחתי אותה
ונפלו משם מלא גזרי עיתונים ישנים, מאוד ישנים אפילו, התחלתי
לקרוא כולם היו על אותו סיפור, על אונס, בתל אביב, פורץ נכנס
לבית, ההורים לא היו בבית היה שם ילד בן 5 וילדה בת 3 את הילד
שהתחיל לבכות ולצעוק הוא סגר בחדר אחד בבית ואת התינוקת הוא
אנס, אחר כך הוא ניסה למצוא כסף בבית הגדול הזה הזמן שלו כבר
אזל, המשטרה הגיעה והכל נגמר.

רק עכשיו אני מבינה הכל, הכל התחבר לי הדמעות התחילו לנזול לי
מהעיניים פרצתי בבכי והתחלתי לרוץ יצאתי מהבית ורצתי הכי מהר
שאפשר הכי רחוק שאפשר.
הצעקות האלה מהדהדות לי בראש הצעקות מהחלומות, הצעקות של עידו
שהיה אז רק בן 5, ואני , הייתי בת 3 בגלל זה לא זכרתי כלום,
כולם ידעו. רק אני לא.
בגלל זה גם לא כאב לי שהייתי עם גיא באותו לילה.
הגעתי לשפת הים והמשכתי לרוץ לא שמתי לב מה אני עושה או שבכלל
זה מה שרציתי לעשות? המשכתי לרוץ לתוך הים עד שכבר לא הרגשתי
כלום עד שהגלים כבר כיסו אותי. הרגשתי שאני נחנקת הרגשתי
שהגלים סוגרים עלי שאין לי אויר.
שהמשטרה באה אלינו הביתה להבין מה קרה שם ומה גורם לילדה בת 15
להתאבד הם מצאו את המעטפה הם לא קישרו כלום כי איך יכול להיות
קשור תיק פלילי מלפני 20 שנה של אבא להתאבדות של ילדה בת 15
מצפון תל אביב?
אף אחד לא הבין מה קרה שם לא עידו לא גיא לא לי ולא ההורים
שלי.
אם רק הייתי קוראת את התאריך של הכתבה אולי היית מבינה שבשנת
1982 בכלל עוד לא נולדתי.