"לחימה אינה תרגיל במתמטיקה. אנחנו עוסקים באנשים, לא במספרים.
למספרים יש השלמות האופיינית להם. אנשים נשארים אנשים ולא משנה
מה אנחנו מנסים לעשות בהם"
גנרל פאוול ליאנידוביץ' אלכסייב
מתוך "סערה אדומה עולה" מאת טום קלנסי

מוקדש לשתי מורות למתמטיקה:
רינת צל-סלע, על שלימדה אותי מתמטיקה ואנושיות
וטלי וולך שכנראה חיה עד היום באשליה שאני יכול להיות מוצלח
במתמטיקה
(ואני עדיין חושב שהן קרובות משפחה)
אהוד גת

מתמטיקה אנושית פשוטה

או

3=2+1=3

החלקתי אל מאחורי  עץ הדר. "הם עדיין מאחורי," חשבתי. התנחמתי
בעובדה שקיצצתי שניים מתוך חמשת הרודפים. "שלושה," חשבתי,
"והיא בתוכם!". היא הייתה הסיכון הכי גדול. לא רק מכיוון
שהייתה הטובה ביותר בין הרודפים, אלא גם הייתה מתוחכמת ביותר.
היא הגיבה על כל מהלך שעשיתי כאילו קראה את מחשבותיי. "בוא
נראה אותה נגד זה!" חשבתי, וזינקתי לעבר ענף עבה כרגל אנושית.
תוך רגע כבר שכבתי עליו, הנשק בידי. אחד הגברים עבר מתחת לעץ,
מביט בחשש לכל הכיוונים. השני, המבוגר ממנו בשנים אחדות סימן
לו להיות בשקט. "אדם חכם," חשבתי, "חושש מאיגוף אחורי". תהיתי
אם השניים שכבר קיצצתי הספיקו לדווח על העובדה שהנרדף פגע בהם
מאחור. הידקתי את אחיזתי ברובה. "היכן האישה?" תהיתי. העברתי
מבט חושש על האדמה מתחתי. "שם" חשבתי בהתפעלות. היא הוסוותה
נהדר מאחורי השיח הקטן, כנראה בתוך בור כלשהו. לולא העובדה
שצפיפות הזבובים שם הייתה הרבה יותר גדולה מאשר בשאר האזור,
וודאי לא הייתי מבחין בה בכלל. לא היה סרחון של מי ביצה
באוויר, כך שכמות הזבובים יכלה להעיד רק על יצור חי גדול.
הגברים שימשו כפיתיון. הם אמורים למשוך אותי לפתוח באש, ובכך
לחשוף את עצמי לעיניה. וידעתי שהיא תפגע ביתוש ממרחק עשרים מטר
ביריה אחת באותה קלות שבה טל בורשטיין קולע מתחת לסל. כיוונתי
את האמ-16-איי-1 אל השיחים, והעברתי את הבורר לירי צרורות. לא
בדיוק הדבר המקובל, אבל זמנים מיוחדים דורשים אמצעים מיוחדים.
ביד שמאל שלפתי את רימון הרסס האחרון. שלפתי את הנצרה בשיני.
שני הגברים התווכחו בלחש. "הוא המשיך!" קבע הצעיר. "הוא פה
באיזור!" המבוגר נד בראשו. "איך אתה יודע?" שאל הצעיר. המבוגר
חייך. "אני הייתי עושה את זה! הגיוני שהוא מסתכל בנו ברגעים
אלו ממש!". הצעיר נדרך, מעלה חיוך על פניו של המבוגר. "הוא
יכול היה לנתק מגע ולברוח," התנגד. "כל עוד הוא נרדף, הוא לא
יברח!" קבע המבוגר. פניו הכהים מחייכים. שחררתי את הרימון מעל
ראשיהם ומיד שילחתי ידי השמאלית אל הרובה. הירי נמשך שתי שניות
בדיוק.

"הדמיה הסתיימה," הודיע קולו של מפקדי. "חיסלתי אותך, אגוזי!"
חייכתי אל האישה שקמה מבין השיחים. שישה כתמים של צבע אדום
נמתחו על בגדיה. רימון הצבע המדמה רימון רסס הפך את בגדיהם של
שני הגברים לערבוביה של שחור, מספר גוונים של ירוק וכמובן
אדום. שני הגברים האחרים כבר הספיקו להחליף בגדים. "דיווח" דרש
קולו הסמכותי של המפקד כחול העיניים של יחידה קרבית גרביל.
"דן, צוות שתיים פעל בצורה טיפשית!" קבעתי. שני ה"הרוגים"
הראשונים והמבוגר מבין שני הגברים ששימשו כפיתיון הביטו בי
בשאלה. "עץ ועורב חוסלו בגלל שלא כיסו על התחת שלהם!" הסברתי,
"חיפשתם אותי מקדימה ובצדדים, אבל לא מאחור. אדם שמכיר את פני
השטח ויש לו הכשרה מתאימה, יכול היה להרוג אתכם שש פעמים".
כוונת האימונים אשר הייתה למעשה מצלמת וידאו כבר העבירה בוודאי
את התמונות. טל ושרון באמת היו בכוונת שלי שש פעמים. "המשך,"
הורו עיניו הכחולות של רב-סרן ברוניה. "דן," אמרתי, "לא סתם
בחרתי במקום הזה, לא סתם ביקשתי שההדמיה תהיה פה. אני חושב
שהצלחתי להוכיח שאדם שמכיר היטב את פני השטח יכול להרוג חמישה
רודפים בלא להיפגע! העץ הזה משמש במשך כל כך הרבה זמן כמקום
משחק של ילדים. קל לטפס עליו וקשה לראות אותך מלמטה," שבתאי
הנהן. החבר השלישי של צוות שתיים היה אחד מהטובים ביותר ביחידה
שהיוותה את עילית האנשים של צה"ל. "אם הצלחתי להיות שם במשך
חמש דקות בלי ששבתאי יבחין, אני קורא לזה הצלחה," אמרתי.
"עינת, דיווח" הורה דן. עיניה החומות של סג"מ עינת שרי נחו
לרגע על השיחים, ואז היא חייכה. "רק מיגי יכול לגלות אותי
שם!". "באמת, איך גילית אותה?" התעניין דן. "הזבובים," נדתי
בראשי לעבר השיחים, "היו יותר מידי זבובים סביב אותו איזור ולא
היה ריח של ביצה. חייב היה להיות  משהו גדול וחי. עברו שנים
מאז שמישהו ראה פה תנים". הנהונים גילו לי שכל חברי יחידה ג'
ילמדו את הטריק הנחמד הזה, כאמצעי גילוי וכסכנת גילוי. טוב נו,
גם ידעתי שהיא שם בדרך אחרת אבל זה לא שינה כלום. עינת המשיכה
בדיווחה, ואף כי תיארה את החלטותיה בצורה הגיונית, ידעתי שהיא
לא ממש אמרה אמת. הייתה לה איזושהי דרך מסתורית לדעת מה אני
חושב. הצעיר דיווח אחרון. הוא הגיע מסיירת גולני לפני חמישה
שבועות. הוא למד מהר, בזאת הייתי מוכרח להודות, אבל הוא בא
להחליף אדם אשר היה בשבילי ובשביל עינת יותר מאשר החבר השלישי
של צוות-האש שלנו. אמנם עברו שנתיים מאז שצוות-אש שלוש פורק
ורק לפני זמן לא רב הורכב מחדש, אבל צוות שלוש היה מגובש לפני
הפירוק בצורה שאין לה תחליף. כמו כל החדשים, גם הוא קיבל כינוי
באופן כמעט מיידי. הוא הגיע אחרי שאר חברי היחידה, ולכן -
כמתבקש לפי הסלנג הצה"לי - הוא נקרא "צעיר". ניסיתי לשמור על
אובייקטיביות כפי שחייבה אותי העובדה שאני פיקדתי על הצוות
שלי. הוא למד מהר, מעולם לא חזר על שגיאה פעמיים, היה
אינטואיטיבי להפליא וביצע כל דבר על הצד הטוב ביותר. אבל
עדיין, רגשות הם דבר לא הגיוני, והרגשתי כאילו הוא גנב את
מקומו של האיש אותו החליף. נשמרתי מלתת לרגשות אלה ביטוי
חיצוני, אפילו עם עינת. גם כך, היא הפגינה עוינות כלפי הצעיר.
זה היה מסוכן מדי. הצוות חייב להיות מגובש. פניתי והובלתי את
צוות-אש שלוש של יחידה קרבית גרביל אל המכונית, מתעלם מהמבט
הכעוס בעיניה של עינת. "אהוד!" קרא הקול בשמי. פניתי אל דן.
"כן, דן?" שאלתי. כבר לפני זמן רב למדתי שלא לקרוא לרב-סרן
שפיקד על היחידה בכינוי "המפקד". הוא היה דן, פשוט כך. "היה
דבר שלא מצא חן בעיני במה שעשית!" אמר דן. "הצרורות?" שאלתי
שאלה רטורית. הוא הנהן. "לא יכולתי לדעת בדיוק איפה היא, ולא
היה לי זמן לזהות את מיקומה המדויק. אגוזי הייתה בעמדה טובה
כדי לגלות אותי. אם היא הייתה מגלה אותי, הייתי יודע את זה רק
כשצבע אדום היה נמרח לי על הפרצוף!". "אבל כאשר אתה נרדף, אסור
לך לבזבז כדורים!" מחה הצעיר. "ובמקום אחר היו עשויים להיות
עוד אויבים!" הוסיף דן. "ידעתי את מספרם המדויק של הרודפים. לא
היה פה שום מקום לאקראיות. היא הייתה האחרונה, וידעתי את זה!"
אמרתי. "צודק!" הודה דן בקשר לרעיון המרומז, "בפעם הבאה הנרדף
לא ידע מראש כמה רודפים אחריו, נותן לך עוד גורם משמעותי לחשוב
עליו!". "תנאי השטח היו לטובתי באופן יוצא דופן כיוון שגדלתי
במקום הזה," הנהנתי לעבר המטעים ואז לעבר מגדל לבן מעוגל
שהתנוסס במרחק של מספר קילומטרים, באמצע בנייני הקיבוץ. דן
הנהן. הכרת שטח הפעולה היא מהדברים החשובים ביותר בכל פעולה
צבאית. "עינת," אמר, "גם את עשית משהו מאוד לא מקובל". עינת
הנהנה באי רצון. "הקרבת חיילים כפיתיון היא דבר בל יעשה!"
הוכיח אותה דן. "האויב מוכן לעשות את זה!" אמרה עינת בתגובה,
"ומאחר וזה היה ביום של מרדף, החלטתי להראות לכם אפשרות סבירה
מאוד". דן הנהן. הוא היה מפקד טוב מאוד. מעולם לא נפגע
כשהוכיחו לו אחרים טעויות שלו ואף עודד יוזמה אישית. מכוניות
חיכו לנו כדי לקחת אותנו בחזרה לבסיס היחידה בבאר-שבע.

"אגוזי, לא מקובל עלי!" אמרתי לה בפעם המיליון ואחת. "הוא לא
כמוהו. הוא לא יכול להחליף את ריי!" היא התווכחה איתי בזעם
מתון. הוויכוח הזה חזר על עצמו יותר מדי פעמים לטעמי האישי.
"לא," אמרתי בקול רגוע, "הוא לא יכול. גם אני לא יכול להחליף
את ריי וגם את לא! מה שחשוב לי כרגע זה לא את מי הוא מחליף,
אלא איך צוות-אש שלוש חוזר לפעילות כמה שיותר מהר! את זוכרת
איך ריי התנהג אלייך כשהתחלנו?" היא הנהנה. החלטתי לנסות לשים
קץ לוויכוחים האינסופיים האלה. "אז מה שאת עושה פה הוא אותו
דבר," אמרתי לה, "רק לא על רקע מיני". היא נדה בראשה אבל
המשכתי בכל זאת, "ריי חשב שאישה לא יכולה לעשות עבודה כזאת
וטעה. הוא בעצמו הודה ברצון בטעות שעשה. אגוזי, תני לצעיר
צ'אנס!". עיניה החומות-ירוקות ירו ברקים כשפתחה את פיה. קטעתי
את התשובה לפני שהתחילה. "אני לא מוכן לקבל לא! את יודעת טוב
מאוד שאני לא אוהב אותו במיוחד, אבל לא אני בחרתי אותו. אם הוא
פה, הוא חייב להיות טוב, לא?". היא הנהנה באי-רצון בולט. "אל
תתני לזה שהוא חדש ולזה שהוא מחליף אדם שהיה קשור לשנינו הרבה
יותר מקשר אחים להפריע! צוות שלוש הולך לתפקד גם אם אני אצטרך
להעיף אותך מפה!". התכוונתי לזה והיא ידעה את זה. "אגוזי, גם
ככה קשה לו. תארי לך היית במקומו, מחליפה אדם שהוא כמעט אגדה
בצוות ששני האחרים מאוהבים בגלוי זה בזה. היית עומדת בזה??".
היא נדה בראשה, אך הבעת הסרבנות לא עזבה את פניה. "אגוזי, פה
אין מה לעשות. הצוות שלי יתפקד גם אם אני אצטרך להעיף אותך
ממנו!" חזרתי. עיניה נצצו בכעס ועלבון. "רק אם לא תהיה לי
ברירה אחרת," הרגעתי אותה, "תזכרי שאת לא מדברת פה על חבורת
שוטרים שמנים שרודפת אחרי כייס. אנחנו חייבים לתפקד כגוף אחד,
גם אם אנחנו לא אוהבים את זה. תזכרי את זה. תזכרי את התרגיל של
סנט-אלמו. אנחנו פעלנו כגוף אחד, ורק בזכות זה הצלחנו שם!".
דברי עשו כנראה את הרושם הנחוץ ולכן מיהרתי לנצל את היתרון.
"אנחנו לא משחקים פה בחרא. אנחנו לוחם אחד עם שלושה גופים.
ואני לא רוצה שלושה גופים שיהפכו לשלוש גופות. זה מה שמעניין
אותי. אני לא אוהב את זה יותר ממך, אבל אין לנו ברירה!". היא
נאנחה והנהנה.

אף כי הצעיר היה מבוגר ממנה, עינת התייחסה אליו בבוז המתייהר
שמרגיש טייס קרב כלפי טייס מטוסי ריסוס. לעומת יחידה ג', סיירת
גולני הייתה גן העדן של הג'ובניקים. הרי ההוכחה שהכל יחסי.
הצעיר שילח בעיטת צד לכיוון מותניה של עינת שהתחמקה בקלות.
"היא משחקת איתו" חשבתי בגיחוך. ידעתי טוב מאוד שעינת תוריד
אותו לרצפה ברגע שרק תרצה בכך. היא חייכה קלות בעוד הצעיר שטוף
הזיעה מנסה לפגוע בה. חייכתי למראה ניסיון גריפה טוב מאוד
שהסתיים בלא כלום. היא הייתה מהירה מדי בשבילו. הצעיר, אף כי
היה רץ את ריצות עשרת הקילומטרים היומיות בלא קושי, הזיע עכשיו
כאילו רץ מרתון בספרינט. "חמש דקות," חשבתי בהציצי בשעון. חמש
דקות של קרב עם עינת היו גורמות גם לאתלט הטוב ביותר בעולם
להתנשף בכבדות. והיא רק התחמקה! היא אפילו לא ניסתה לתקוף. היה
ברור שהצעיר לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. עכשיו יגיע תורן של
התקפות מהירות כברק מידיה של סג"מ עינת 'אגוזי' שרי. הצעיר
הגיע כנראה לאותה מסקנה. הוא החל להאט את התקפותיו ולהתכונן
לניסיונות הגנה חסרי טעם. הוא היה טוב מאוד. הערכתי שהיה מנצח
את רוב אלופי העולם האחרונים. אבל עינת הייתה מעולה אפילו
בשביל יחידה ג'. "היחיד שיכול לנצח אותה זה אני," חשבתי בגאווה
לא מוסתרת. ואז, כאשר הסתערה עינת לעברו, הופתעתי לראות את
הצעיר עומד בעמידת-מוצא חשופה לחלוטין. "מה הוא עושה??" שאלתי
את עצמי. עינת ניצלה את החור הפתוח בהגנת היריב ושילחה סנוקרת
לכיוונו, סנוקרת שהייתה מעיפה גם את מייק טייסון מעבר לזירה.
הצעיר אפילו לא ניסה לחסום את המכה. להפך, הוא תקף! עינת
הופתעה גם היא ובעוד הסנוקרת השלוחה פוגעת בקסדת האימונים של
הצעיר, פגעה ברכו השמאלית במותנה הימנית. "אוי, זה כאב!"
חשבתי. בעוד שהאגרוף של עינת לא גרם לצעיר יותר מאשר ערפול של
שבריר שנייה, הרי שברכו פגעה היטב בכלייתה הימנית של עינת,
והותירה אותה על הברכיים, מתנשפת. הוא שלח אגרוף מהיר אל פניה,
ועוד אחד אל מרכז שכמותיה. "יפה," חשבתי. הצעיר למד מהר. עינת
כרעה ואפילו לא ניסתה להתגונן ממטר המכות. "חדל!" קראתי. הצעיר
הזדקף מיד, ושלח את ידו לעזור לעינת לקום. "יפה," חשבתי. עינת
דחתה את היד המושטת ונאבקה לקום בכוחות עצמה. "מה זה היה?" שאל
קולו של מאמן אומנויות הלחימה. הצעיר הסתכל אל האיש והסביר.
"ידעתי שברגע שהיא תתקיף, אני מחוסל. הדבר היחידי שיכולתי
לעשות זה לתת לה פיתיון ולתקוף באותו זמן שהיא תוקפת" הוא משך
בכתפיו. "זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי," הוכיח אותו המאמן,
"אם היית מאחר בתגובה שלך, היא הייתה גומרת אותך". עינת התנשפה
בכבדות כשיצאה מתחום הזירה. הבאתי לה כיסא ובקבוק מים, וסימנתי
לחובש שעמד לא רחוק. הוא מיהר לבדוק אותה, הרים את אגודלו לאות
שאין נזק רציני. מכה בכליה מוציאה לאדם את "הרוח מהמפרשים".
נשימתה של עינת כבר נשמעה פחות או יותר נורמלית. "טריק יפה,"
היא רטנה, "עד שמישהו פעם ילמד אותו שעמידת מוצא כזאת חושפת גם
את הרגליים". "פחות מאשר את הראש," ציינתי. "אני יודעת," היא
נחרה, "והראש הוא גם אזור הרבה יותר פגיע. למה אתה חושב שהלכתי
על הראש?". חייכתי אליה. "הזין הזה עוד יחטוף ממני," אמרה.
"ארוחת צהריים!" קרא קול. "יאללה, בואו נלך," אמרתי לעינת
ולצעיר שהצטרף אלינו.

"מה זה היה שם?" שאלתי את הצעיר. "איפה?" הוא הסתכל מסביב.
"באימון, חכם בלילה!" אמרה עינת. הנהנתי. "אה, זה היה...
אה..." הוא נראה כאילו הוא מחפש משהו, ואז הצביע לעבר הספרייה
הקטנה של מגורי צוות שלוש. "מה?" שאלתי. הוא הצביע לעבר מדף
שהחזיק שמונה עשרים וארבעה ספרים. "ג'ורדן?" תהיתי בקול בעוד
עינת שואלת, "מה עם כישור הזמן? סדרה מחורבנת. תקרא קצת
זילאזני, ותלמד מה זה פנטזיה!". "בספר הרביעי," הצעיר נראה
נבוך במקצת, "בסוף... אה... השבת החרב לנדנה או משהו כזה".
"בזמן כלשהו להשיג מטרה כלשהי בכל מחיר," ציטטתי בקול הכי קר
שיכולתי למצוא, "זה יקרה בהתקפה או בהגנה. והדרך היחידה תהיה
לאפשר לחרב לחדור לגופך. אתה תדע כשיגיע הזמן, רועה, כשמחיר
יהיה שווה את הרווח ולא תהיה לך כל ברירה אחרת. זה נקרא השבת
החרב לנדנה. זכור את זה". "יפה," צחקקה עינת, "יכולת להיות
רוברט ג'ורדן בכבודו ובעצמו!". נחרתי בעלבון מדומה. "זה מה שזה
היה," אמר הצעיר. "אקט של יאוש," אמרתי בכובד ראש, "הוא דבר
מסוכן. אני לא בטוח שיש דבר ששווה את ההסתכנות הזאת. אתה יכול
לדבר כמה שאתה רוצה, אבל בסופו של דבר מעט מאוד דברים יגרמו
לאדם לסכן כך את עצמו". "או בקיצור," אמרה עינת, "אל תעשה את
זה עוד פעם!". "יאללה, כיבוי אורות!" הודעתי. וכרגיל, חצי שעה
אחרי כיבוי האורות, עינת זחלה אל המיטה שלי.

"חרא," מלמלתי. "ובצדק!" הוסיפה עינת. "דן," אמרתי, "אנחנו
ביחד בסך הכל חודשיים וקצת. אתה לא יכול לצפות מהצוות לצאת
למשימה כשאחד מאנשיו עדיין לא מוכן!". "אהוד, אתה ממעיט בערך
של שלומי," אמר דן, "כל חוות הדעת המקצועיות שלנו מראות שצוות
שלוש מוכן לחזור לפעילות. המשימה הזאת היא לא קשה בכלל. אני
בטוח שאתם יכולים לעשות את זה". "אני לא מסכים!" הודעתי,
"הצוות זקוק לעוד חודש אחד לפחות!". "אין לי צוות אחר לשלוח!"
אמר דן, "שתיים כרגע במנוחה, ארבע וחמש נמצאים כרגע בשלב פחות
מתקדם באימונים, שש ושבע נמצאים כבר במשימה! אנחנו לא יכולים
לדחות את זה!" קולו נשמע כעוס. "אנחנו נעשה את זה!" אמרתי, "על
הצד הטוב ביותר שנוכל!". "זה מה שרציתי לשמוע. בכל אופן זאת
המשימה: מסתבר שהכור הגרעיני של סוריה נמצא בעיצומו של תהליך
יצירת פצצה גרעינית. אין לנו זמן לבזבז. המזרח התיכון מתוח גם
ככה, וזה יכול להיות מסוכן. האמריקנים יודעים ואישרו להמשיך
בתכנית. אתם צריכים להגיע אל הכור, לסמן אותו בלייזר, וחיל
האוויר כבר יעשה את השאר! אתם תטוסו לטורקיה תחת הכיסוי הרגיל.
אמריקנים מניו-יורק בטיול כיף. יש לנו סוכן שיטפל בחציית הגבול
אל סוריה. משם אתם לבד. בסך הכל שלושה ימים." הוא נד בראשו אל
המפה הפרושה על השולחן. "נשק?" שאלתי. "תקבלו הכל מהאיש שלנו.
הוא יפגוש אתכם במלון שלכם. שאלות נוספות?". "איך בדיוק נתאם
את ההפצצה?" שאלה עינת. "רדיו-לוויינים" ענה דן בפשטות. כולנו
קיבלנו הדרכה בשימוש במכשיר הרדיו המאפשר תקשורת עם כל מקום
בעולם דרך לווייני תקשורת. "כרטיסי טיסה ודרכונים כבר מוכנים,"
אמר דן. הוא חייך ואמר, "תביאו כמה קרטונים של מארלבורו
מהדיוטי-פרי כשאתם חוזרים".

"האלו," אמר נהג המונית במבטא ישראלי כבד, "יו אמריקנס עוזבים
את יזראל?". "יס," עניתי בחיוך. "אני קוראים אותי טל," אמר
הנהג באנגלית קלוקלת. חייכתי בהומור על שמפקד צוות-אש שתיים,
טל לוי, אדם שיכול היה ללמד אמריקאים איך לדבר אנגלית משחק
אותה נהג מונית ישראלי לדוגמא. "אני תום, זאת מליסה וזה סטן,"
אמרתי, משחק כפי הנדרש. מרגע שנכנסנו למונית, לא הכרנו שום
יחידה קרבית בשם גרביל, בטח שלא את מפקד אחד הצוותים שלה.
"אמריקנס באים הרבה ליזראל לראות ג'רוזלם דה הולי סיטי, יס?"
שאל טל. "יס," עניתי, "כולנו רוצים להכיר את הארץ הקדושה". כך
החלה נסיעה נעימה מבאר-שבע אל נמל התעופה הבינלאומי על שם דוד
בן-גוריון. טל הוריד אותנו ליד הטרמינל, דרש מחיר מופרז, וצחקק
כשהאמריקאים המטומטמים אפילו נתנו לו טיפ. טיסת טורקיש
איירליינס יצאה לדרכה אחרי קצת יותר משעה. מטוס האיירבס 320
הישן היה עמוס עד להתפוצץ בתיירים ישראלים שיוצאים לחופשה
בתקופת החגים. אה כן, היו שם גם שלושה חיילים מיחידה המבצעים
המיוחדים גרביל, מכוסים כתיירים אמריקאים. עינת העירה שהיא מתה
לראות את המעיינות החמים של פמוקלה, בעוד ששלומי 'הצעיר' הודיע
שהוא לא מוכן לעזוב את טורקייה בלי לראות את מסגד ה-איה סופיה
באיסטנבול. כשהזכרתי לשני החברים המתווכחים בלהט שסיכמנו על
מזרח טורקייה, רטן 'סטן' על העובדה שאיסטנבול היא משהו שחייבים
לראות. "יה יה!" אמרה 'מליסה', "גם כן מסגדים! מאז מאלזיה אתה
רק רוצה מסגדים ועוד מסגדים! עוד מעט תתחיל לדבר על פאקינג
אללה כאילו הוא באמת קיים!". "ג'יזוס כרייסט, רק רציתי לראות
עוד אחד!" אמר שלומי, "זה לא כאילו שיש הרבה כמו איה סופיה
בעולם!". "גבירותי ורבותי, אתם מתבקשים להדק חגורות בטיחות.
אנו מתקרבים ליעדנו הסופי, אנטליה. מזג האוויר כרגע 31 מעלות
צלזיוס עם לחות של ארבעים אחוז. תודה שטסתם טורקיש איירליינס"
הודיע קולו של הקברניט, מסיים את השיחה. מיותר לציין שכל
השיחות היו באנגלית מושלמת במבטא שילידי ברוקלין היו יכולים
להתגאות בו.

"טקסי!" קראתי. המונית עצרה לידנו. העמסנו את המזוודות
ונכנסנו. "הייאט ריג'נסי," ביקשתי. אם חשבתם שהישראלים נוהגים
כמו מטורפים, הייתם צריכים לראות את נהג המונית ההוא. הוא דהר
במהירות של 130 קמ"ש, מתעלם מתמרורים וממכוניות אחרות רמזורים
היו דבר שנועד לתת קצת צבע לנהיגה ותו לא. הייאט ריג'נסי
אנטליה נפתח לפנינו, בניין מפואר במרכז העיר. שילמתי לנהג
ונפרדתי ממנו. נכנסנו למלון ונרשמנו לחדר שהוזמן על שמנו.
"המקום הזה מסריח יותר מניו-יורק," אמר שלומי. "סטן," גיחכתי,
"בניו יורק לפחות יכולנו לתפוס מונית לאזור הסיני ולאכול אגרול
אצל וואנג!". "איכס," עינת עיוותה את פניה, "האגרולים של וואנג
הם רעל!". "לא נכון," אמרתי והתחלתי את הוויכוח המתורגל היטב.
"היי חבר'ה," אמר שלומי, "אתם חושבים שיש פה אינטרנט-קפה
בסביבה? אני מת לבדוק מה קרה עם הג'טס". "הג'טס," נחרתי, "יותר
כמו מטוסי פרופלור! הגא'יינטס הם קבוצת הפוטבול האמיתית של
ניו-יורק". "כן," לעגה עינת, "אחרי הביזיון בשבוע שעבר, אתה
יכול לקרוא לג'איינטס מידג'טס . הם באמת גמדים לעומת הג'טס!".
"אנחנו לפחות יודעים איך להכניס טא'צדאון!" קראתי בזעם מדומה.
הריב הידוע על איזו משתי קבוצות הפוטבול המקצועניות של
ניו-יורק יותר טובה התחיל במקום בו "הופסק" בפעם האחרונה (אם
כי מעולם לא התווכחנו על זה - פשוט עניין של משחק). עינת חרצה
לשון לכיוונו של שלומי ושלומי מצדו נהם. לבסוף, כשעינת כבר
נראתה כקומקום שעומד להתפוצץ, שיניתי נושא בעדינות, ותוך שנייה
כבר החלפנו שטויות בסגנון, "סוכרייה על מקל שלי" ו-"תפוזונת
חמודונת שלי". "אני צמא," רטן 'סטן הצונן'. ירדנו אל הבר של
המלון. הזמנתי שלושה בקבוקי בירה 'באדווייזר'. נתתי לעצמי את
השהות להתענג על טעמה של הבירה האמריקאית בעודי סוקר את המקום.
"סליחה," אמר קול באנגלית בעלת מבטא טורקי, "אתם אמריקאים?".
פניתי אל האיש הנמוך בעל שפם עבות וקרחת קטנה, והנהנתי. "אני
רוצה לנסוע לאמריקה," הסביר האיש בנימה מתנצלת, "אבל לא יודע
איפה כדאי לטייל". נתתי בו מבט מתנשא ואמרתי, "תבדוק בסוכנות
נסיעות!". הוא הנהן בלי להיעלב. "יש אחת לא רחוק מפה," אמר
במבע מהורהר קמעה, "ליד קנטקי פרייד צ'יקן. תודה אמריקנס!".
הוא הסתלק, והרשיתי לעצמי לפלוט אנחת רווחה קטנה. מקום המפגש
יהיה ליד הסניף של KFC אם כך. הסוכן הישראלי נתן לי את הסימן
לאחר שהסיסמא אושרה. "יש לכם הרבה כאלה?" שאלה עינת את המלצר.
המלצר חייך אליה בהתנצלות. "לא כל כך הרבה". זכרתי שבזמן
הנסיעה ראיתי ליד הסניף של קנטקי פרייד צ'יקן מסגד גדול. "אני
רוצה ללכת לראות את העיר," אמרה עינת. שלומי נחר ואז הזכרתי לו
שבטח יש הרבה מסגדים בעיר. "יס," אמר המלצר, "יש אחד גדול מאוד
לא רחוק מפה". הוא נתן הסבר שאפילו עיוור-חירש-אילם היה מבין
בקלות. הודינו לו, שילמנו את החשבון והשארנו טיפ.

ריח רגליי התרנגולת המיטגנות עלה מתחת לשלט ניאון שאמר "KFC".
נרעדתי במחשבה נוראה על תרנגולות בגריל. הדרך היחידה שבה אני
אוהב את העוף שלי היא כשהוא עדיין עושה 'קוקוריקו' ומחפש
גרעינים על רצפת הלול. עניין של גסטרונומיה. האיש הנמוך בעל
הקרחת והשפם עמד ליד מכונית וולוו ישנה. וידאתי טוב מאוד שאין
אחרינו מעקב לפני שהתקרבנו אליו. נכנסנו בלי מילים אל תוך
הוולוו הלבנה והוא התניע את המנוע. הורדתי את תיק הגב שלי
ושלפתי טייפ מנהלים קטן. "אם תסלח לי," אמרתי באנגלית. לחצתי
על כפתור ההקלטה והרגשתי את שיערותיי סומרות. "יפה יפה," אמר
הנהג בעברית. "רטט תת-קולי," אמרתי בעברית, "מנטרל מכשירי
האזנה לזמן כלשהו". "מה יש לך בשבילנו?" שאלתי. הוא הצביע לעבר
החלון האחורי. "בבגאז' יש שלושה איי-1, עם שלוש מחסניות לכל
אחד, תשעה  רימוני רסס, שלוש סכיני הטלה, שלוש סכיני קומנדו,
מכשירי קשר לצוואר, סמן לייזר, ג'י.פי.אס לניווט לווייני, רדיו
לווייני, שש מיימיות, בגדי הסוואה, נעליים, משחת הסוואה לפנים
ולידיים, ציוד ראיית לילה, הכל!". הנהנתי באישור. בעוד החושך
יורד על טורקייה הדרימה מכונית הוולוו עוד ועוד. טלטוליה
הקצובים של המכונית הפילו עלי שינה. ידעתי שעינת לא תישן.
במקרה של סכנה כלשהי, היא תעיר אותי ואת שלומי במהירות האור.

הרכבתי את מכשיר הקשר קטן אל צווארי, והכנסתי את האוזניה
למקומה. "נעשה בדיקת התייחסות," אמרתי כדי לבדוק את הקשר. "אני
שונאת המכשיר המזויין הזה," אמר קולה של עינת. "נעשה בדיקת
התייחסות באמת," ביקשתי. "אני באמת שונאת את המכשיר המזויין
הזה!" אמרה עינת. "נעשה בדיקת התייחסות אוהדת?" המשכתי. "אני
לא אוהבת את המכשיר המזויין הזה!" הודיעה עינת. "נעשה בדיקת
התייחסות קצרה," סיימתי. "שיזדיין!" הודיע שלומי בתרועה.
שלושתנו צחקנו. כל דבר קטן כדי להפיג את המתח שלפני הפעולה הוא
טוב. "מכשירי קשר עובדים," גיחכתי. "אגוזי מאשרת," הודיעה
עינת. "צעיר מאשר," הודיע שלומי. "מיגי מאשר," עניתי. "טוב,
חברים," אמרתי לאחר השתהות קלה, "כאן מתחיל החלק הקשה שלנו!".
"בואו נראה להם איך ישראלים עושים דברים," הודיע שלומי. "בואו
נדפוק כמה קילוגרמים של אורניום!" הודיעה עינת. "מאשר," אמרתי.
נדהמתי לראות כיצד המתח שלפני פעולה השקיע את המתיחות בין אנשי
הצוות. שמחתי לגלות את זה. הייתי צריך צוות מתפקד ולא חבורה של
אנשים שמתנהגים כמו כלבים בקרב על טריטוריה.

אחרי כמעט יום שלם של "מנוחה", צוות-אש שלוש של יחידה קרבית
גרביל חצה את הגבול לסוריה בחסות החשיכה היורדת. "יום המנוחה"
שלנו עבר בעיקר בהכנות. "הייתי מת שיהיה לי פה את רעם,"
התלוננתי בזמן חציית הגבול. "האיי-1 שלך טוב לא פחות," קינטרה
עינת. "על הזין הכל!" אמרתי והכרזתי על דממת אלחוט. מכשיר
הניווט לפי לוויין GPS הראה לי את מיקומנו. ארבעה-עשר
קילומטרים עד לכור הסורי. תהיתי מי טיפש מספיק כדי לבנות כור
גרעיני כל כך קרוב לגבול עם מדינה אחרת. חמקנו מסיור סורי שמנה
שני ג'יפים מתוצרת רוסיה. ממרחק התנשא אלינו הכור הגרעיני.
"צעיר," הוריתי, "אני רוצה שתלך ממערב, תבדוק אם אתה רואה כלי
נ"מ. אם כן, תראה אם תוכל להוציא אותם מכלל שימוש". "רות, אני
זז!". "אגוזי, את הולכת ממזרח, אותו דבר בדיוק. אני הולך לתת
לחבר'ה הטובים כמה מקומות לזרוק עליהם את הפצצות". "רות, ראה
את זה כמבוצע!". דרכתי את רובה האמ-16-איי-1 בעודי זוחל ומתגנב
לעבר גדר המתחם. ציוד ראיית הלילה הראה לי שלושה חיילים
מפטרלים ועוד שניים יושבים ליד אוטובוס. כולם היו חמושים. אבל
הדאגה הגדולה שלי הייתה כלי רכב זחלי בעל תותח נ"מ רוסי מדגם
ZSU-30. הרדיו לוויין היה מוכן לשימוש. שני זוגות של מטוסי 16F
של חיל האוויר כבר היו בוודאי מוכנים להמראה בבסיס רמת-דוד.
פתחתי את הקשר אל הלוויין, מכוון את צלחת האנטנה הקטנה לעבר
המערב. "בן-לילית אחד לפגסוס," קראתי. "פגסוס שומע," אמר הבקר
במגדל הפיקוח. "עשה לי טובה, שלח את הפיות לכאן עכשיו!". "רות,
ימריאו מייד! זמן הגעה משוער ארבעים ושש דקות!". "רות, קיבלתי!
בן-לילית אחד סוף". מיהרתי לסמן את הבניין המרכזי במתחם בקרן
הלייזר הבלתי נראית. חיזקתי את משתיק הקול אל קנה הרובה.
"עכשיו או לעולם לא!" חשבתי. שיחררתי את הניצרה בשקט וכיוונתי
אל הפטרול. ממרחק נשמעה צעקת כאב וקללות בערבית. "זין!" אמר
קולו של שלומי במכשיר הקשר. "מה הולך צעיר?" שאלתי בעודי משחרר
את הכדור הראשון. "ניסיתי להתגנב מאחורי הפטרול שלהם. הורדתי
שניים אבל השלישי הצליח להזעיק עזרה!" הוא אמר. יריתי עוד כדור
ועוד חייל סורי נפל. "רק עוד אחד," חשבתי ויריתי. "צעיר," נבחה
עינת, "מה מצב הנ"מ?". בתגובה נשמע פיצוץ. "תורידי תותח אחד
מהרשימה. יש פה עדיין טילים, קצת קשה להגיע אליהם!". "זין!"
רטנתי בעודי משחרר ניצרה של הרימון. השעון הראה ארבע ורבע
לפנות בוקר כשתותח הנ"מ עלה בלהבות. ממרחק שמעתי את קולות הירי
של רובי קלאצ'ניקוב. "דוח מצב!" דרשתי. "מושלם. אתה יכול לאכול
את האגוזי הזה בלי חשש לחיידקים," גיחכה עינת. "הם יורים
לכיוון הלא נכון," גיחך שלומי, "אני קצת מאובק, אבל בסדר
גמור". "מה עם הנ"מים?" שאלתי. "נראה שאין איש בבית, אס, תמשיך
הלאה," ענתה עינת. "הטילים עדיין עומדים. אני יכול להוריד את
מכ"ם ההנחיה!" הודיע שלומי. "רות, בצע!" הודעתי. בחנתי את
השעון. ארבע עשרים וחמש. "שש דקות להוריד כל נ"מ אפשרי. אחרי
זה מסתלקים מיד. מפגש בנ"צ אחת-עשרה!" הודעתי. "רות, אגוזי
סוף!" אמר עינת. "רות, צעיר סוף".  הורדתי עוד שלושה שומרים
לפני שהסתלקתי מהמקום. למעשה, עשיתי להם טובה בכך שהרגתי אותם
במהירות וללא סבל. מוות בפיצוץ נראה לי תמיד שכדבר נוראי.
מטוסי האף-16 הגיעו בטיסה נמוכה, שיחררו פצצות GBU-15 מונחות
לייזר ופנו להסתלק.  שובלי אש מיהרו אחריהם. "טילי הנ"מ!!"
חשבתי בפראות. אחד המטוסים התפוצץ באוויר. אחר התחמק וכמעט
התנגש בחברו. הכור עלה בלהבות כאשר הפצצות החכמות נחתו עליו.
עוד אף-16 התפוצץ כשנפגע מטיל. מתוך ארבעה מטוסים, רק שניים
שרדו. "מה השתבש?" תבעתי לדעת. שלומי נד בראשו. "הורדתי את
המכ"ם אבל הם בכל זאת ירו!". "תצורת גיבוי," אמרה עינת כאשר
הצטרפה אלינו, "אם אין נעילת מכ"ם, מכוונים להתבייתות על
חום!". "זין!" קראתי. "סיור!" לחשה עינת ומיד צנחנו ארצה.
הגי'פים הרוסיים עברו קרוב אלינו אך חליפות ההסוואה הסתירו
אותנו היטב. "בואו נזוז," לחשתי כשהג'יפים התרחקו. התקדמנו
כשני קילומטרים לפני שהחלטנו לעצור ולחנות במערה קטנה. התקדמות
באור יום תהיה התאבדות. "אתה חתיכת זין!" עינת התפרצה על
שלומי, "אפס אחד! אתה לא בודק לפני שאתה מקים אזעקה?". "אגוזי,
תרגיעי!" פקדתי. "הזין הזה אחראי עכשיו לשתי גופות שהיו פעם
אנשים שלנו!!!" היא צרחה. "אגוזי, קיבלת פקודה ממפקד הצוות,
תרגיעי!!!" פקדתי שנית. "חרא!" היא לחששה בארסיות, "עד
שחוזרים, אני בסדר. אבל תדע שאני מתכוונת לדפוק אותך
כשנחזור!". "אני משמרת ראשונה!" אמרתי, "שניכם לכו לישון!".
בדקתי את מצב הנשק, והחלטתי נגד לנקות אותו. עינת התיישבה
לנקות את נשקה לפני השינה, ולאחר השתהות קלה, שלומי עשה אותו
דבר. "אם מישהו יגיע," עניתי לשאלה בעיניה, "עדיף שיהיה לפחות
אחד מוכן לירי!". היא הנהנה, סיימה להרכיב את הנשק בחזרה והלכה
לישון. היא נשכבה ונרדמה מיד, בניגוד לשלומי שהתפתל זמן רב
בניסיון למצוא תנוחה נוחה לשינה. סרקתי את האזור בעיני, מחפש
תנועה עוינת. כלום. בדקתי את מצב האוכל. לא טוב. התיק של שלומי
נקרע בזמן הקרב ומנות הקרב שלו נשפכו. האוכל יספיק לשלושתנו עד
הלילה אבל ישאיר אותנו רעבים. ובכלל, פחיות הלוף לא נראו לי
מושכות במיוחד. "איכס," לחשתי בשקט. אין בעולם כולו דבר יותר
מגעיל מלוף. טוב, אולי סוכריות ליקריש. קול תנועה חלש נשמע
מימין. בחנתי את המקום בחשש, הנשק מוכן לירי. נחש שחור גדול
התפתל על רצפת המערה. "זעמן," חשבתי. מיהרתי לדלות מזכרוני
פרטים על הזעמן השחור. לא ארסי, חונק את טרפו, אוכל גם ביצי
ציפורים, אפשר לאכול אותו. שלפתי את סכין ההטלה. כיוונתי אל
ראשו של הנחש, זרקתי. הסכין חדרה בצורה מדוייקת, עורפת את ראשו
של הזעמן. "מה זה היה?" שאל קולה של עינת. "ארוחת צהריים,"
עניתי והראיתי לה את גופת הזעמן. "איכס!" אמרה. "יותר טוב
מלוף!" גיחכתי. היא חרצה לשון וחזרה לישון. עינת שרי תמיד טענה
שלוף זה מעדן. טוב נו, אף אחד לא מושלם.

הערתי את עינת קצת אחרי אחת-עשרה בבוקר. "הנחש?" שאלה. הצבעתי
לעבר השאריות. "אכלת אותו חי???" הבעת גועל התפשטה על פניה.
"היית מעדיפה להדליק אש?" שאלתי. "אתה עושה לי בחילה!" אמרה.
"עדיין יותר טוב מלוף!" צחקקתי. היא נדה בראשה ואמרה, "אז
הצטרפת למשפחת אוכלי הנחשים?". "אני לא דינג שאבז," אמרתי
בחיוך. "כדאי מאוד!" היא חייכה, "לך לישון". ניקיתי את הרובה
במהירות וטענתי אותו שנית. השתרעתי על מצע האבנים הקשה, עצמתי
עיניים ונרדמתי מיד.

"בוקר טוב, מר ערפד, השמש שקעה!" עינת חייכה כשהעירה אותי.
סקרתי את האזור במהירות. שלומי היה ער ובחן את חוץ המערה
בזהירות. "אמרתי לך כבר," חייכתי, "אני ריבננט, לא ערפד!". "אז
אתה רוח רפאים ערפדית במקום גוף אנושי שהופך לעטלף, מה
ההבדל?". "אגוזי," נחרתי, "שני הדברים היחידים שדומים בין
ריבננט לערפד זה שהם מוצצים דם ולא יכולים לספוג אור שמש! את
צריכה להשקיע עוד קצת בלימודי האל-מוות". "יאללה יאללה," היא
נחרה בחזרה, "גם כן אל-מתים. תמצא משהו יותר טוב לקרוא. את
דניאל סטיל כבר קראת?". "דניאל סטיל???" חייכתי בהפתעה מזויפת,
"את החרא הזה אני לא מוכן לקרוא!". "אף אחד לא מושלם," היא
גיחכה אלי. "בדיוק מה שעמדתי להגיד!" אמרתי. "ארוחת ערב!"
שלומי הביא לי פחית של לוף. "איכס," אמרתי והתחלתי לאכול.
סיימתי במהירות את הגועל נפש הצבאי. "איכס," חזרתי על דברי. "
בואו נמרח איפור ונזוז," אמרתי. "לידיעתך," אמרה עינת, "האיפור
לא יספיק לכולם". גם משחת האיפור של שלומי נפלה. "חרא," חשבתי.
ואז, עלה לי רעיון. "מה מצב המים?" שאלתי. "קצת פחות מליטר,"
אמר שלומי. "ליטר וקצת," אמר עינת. בדקתי את המימיות שלי. אחת
הייתה מלאה, האחרת כמעט ריקה. "אגוזי," אמרתי, "תביאי לי חול
בבקשה". "אין בעיה!" היא אמרה, תפסה שתי פחיות ריקות של מנות
קרב ויצאה בזהירות מחוץ למערה. היא חזרה כעבור שתי דקות.
"האזור נראה נקי," דיווחה בעודה מעבירה לי את הפחיות המלאות
בחול. הנהנתי באישור. רוקנתי שפופרת של איפור הסוואה אל פחית
ריקה, שפכתי פנימה חול ואז שפכתי מים. ערבבתי בעזרת מקל דק.
הוספתי מעט מים וערבבתי שנית. בעודי מודה לאחת מהמורות לאומנות
שפגשתי בחיי, הוצאתי את התערובת, ומרחתי בזהירות על פני. "יפה
יפה," אמרה עינת. "צבעי חול תוצרת בית," חייכתי אליה. מיהרנו
למרוח את פנינו וכפות ידינו. הכנתי עוד קצת כדי שיספיק לכולם.
"רבע ליטר מים, שפופרת הסוואה ריקה למחצה וחול. זה כל מה
שצריך," חייכתי אל פניהם המושחרים של עינת ושלומי, מתעלם מעינת
שחשבה שצבע מגרד נורא. "בואו נעוף מפה!" אמרתי. "חיובי," אישרה
עינת. "חיובי," אישר שלומי. יצאנו מהמערה, ומיהרנו לעבר הגבול
הסורי-טורקי. "סיור!" הפעם היה זה שלומי שהבחין בג'יפים
הסוריים. "חרא," אמרה עינת בעודנו משתטחים במהירות, הם
"קרובים!". בחנתי במהירות את המצב. "אין אפשרות להתחבא," אמרה
עינת. "אני שונא מטרות קלות," עניתי לה, "בטווח עשרים וחמש, אש
מכל הכלים!". "חיובי," ענתה. "עדיין יש לי רימון אחד," אמר
שלומי. "תשתמש בו," אמרתי בעודי מעביר אחד משני הרימונים שלי
לידיה של עינת. "הם יקראו לעזרה," אמר שלומי. "יש לנו עוד חצי
קילומטר עד לגבול," עניתי, "יש סבירות גבוהה שנצליח לעוף מפה".
הג'יפים התקרבו עתה בזהירות, מקלעים חמושים מוכנים על כניהם.
כשהתקרבו כדי עשרים וחמישה מטרים, שיחררתי את נצרת הרימון
וזרקתי במהירות. שני רימונים הצטרפו אל הרימון שלי. שחררתי את
ניצרת הרובה ויריתי במהירות. רימון אחד נחת על גגו של הג'יפ
הראשון ועוד אחד על מכסה המנוע. הרימון השלישי שבר את הזגוגית
הקדמית של הג'יפ השני. שלושה פיצוצים החרידו את דממת הלילה.
זעקות כאב עלו משני כלי הרכב. אדם בוער פרץ מן הג'פ השני. כדור
בודד פילח את האוויר ועינת לחשה, "נקודה אחת לטובת החבר'ה
הטובים". "עפים מפה עכשיו," אמרתי, "בריצה!". קפצתי על רגליי,
ורצתי. גדר חשמלית התנשאה מלפני - גדר הגבול! עצרתי את ריצתי
מיד. בחנתי את האדמה. "אין מוקשים," אמרה עינת, "או שהם חבויים
טוב!". "צעיר?" שאלתי, מתעלם ממבטה הזועם של עינת. "אני לא
חושב שיש פה מוקשים," אמר שלומי. "מאשר," אמרתי, "בואו!".
מספרי תיל מכוסי פלסטיק חתכו במהירות את הגדר. "זה יפעיל
אזעקה!" אמר שלומי. עינת המשיכה לחתוך בעודה אומרת, "גם שני
ג'יפים בוערים יפעילו אזעקה! הם יודעים שאנחנו פה, אין על מה
להתלונן!". "צודקת," אישרתי. עברנו את הגבול במהירות. חיברתי
את מכשיר הקשר ואמרתי, "בן-לילית אחד לגנדלף, האם רות?". קולו
של האיש הקרח בעל השפם נשמע באוזניי, "גנדלף שומע, מה הולך
בן-לילית?". "עשינו קצת ברביקיו," עניתי, "שני ג'יפים וול-דאן.
הם בוודאי יודעים שאנחנו כאן!". "רות, בן ליליץ, מה המיקום
שלך?". עינת כבר הראתה לי את מפת הג'י-פי-אס. "שלוש שמונה שלוש
על ארבע שש שתיים," עניתי. "אני תוך חמש דקות מגיע," ענה האיש,
"איך העניינים?". "זין כזה לא ראיתי הרבה זמן!" אמרתי. "טוב
מאוד, הרם ראש!". לו הייתי אומר לו כל דבר שהוא שהמילה נהדר,
יופי או אחלה כלולה בו, הרי שהיה יודע שמדובר במארב. עניין של
נהלי-רדיו צבאיים. הוולוו הלבנה הופיעה לפתע מבין שורת עצים,
ללא אורות. מיהרנו אליה ונכנסנו. "סע," אמרתי.
הנחתי את ראשי על מסעד הכיסא ונרדמתי.

הוולוו עצרה פעמיים בדרך. בפעם הראשונה עצרנו ליד פלג קטן שם
שטפנו את האיפור המאולתר החלפנו בגדים. בפעם השנייה העצירה
הייתה לתדלוק. כרטיסי הטיסה היו מוכנים, הצגת: "האימא שלי חטפה
התקף לב" של עינת עבדה טוב מאוד. 'מליסה' ההיסטרית קיבלה כדור
הרגעה, הכניסה אותו לפה, שתתה את כוס המים שנתנו לה, ויצאה
למונית ביחד עם סטן ותום. הבחנתי שתוך הלטת פניה בבכי, עינת
נתנה לכדור ההרגעה ליפול ממקומו מתחת ללשונה אל תוך ידה.
חיבקתי אותה בעדינות, מאפשר לה להכניס את הכדור המתמוסס אל כיס
החולצה שלי בזמן שכרכה את ידיה סביבי. "מגעיל," לחשה בקול כמעט
בלתי נשמע. אחרי שלוש דקות, היא זיגגה את מבטה, והניחה לגופה
להתרפות. "האימא שלה," הסביר 'סטן' לנהג המונית, "חטפה התקף
לב. לא משהו רציני, אבל מל קשורה מאוד להורים שלה". הנהג חייך
בהבנה. המשכתי לשחק את המשחק כשעצרה המונית בשדה התעופה ועזרתי
ל'מליסה המעורפלת' לצאת מהמונית. ברגע שהמונית נסעה, לאחר
ששלומי שילם לנהג, זקפה עינת את ראשה. "הכדור הזה מגעיל
לאללה!" לחשה. חייכתי אליה. "הגיע הזמן לזוז," אמרתי. לא
הצטערתי להשאיר את טורקיה מאחורי. "חייל חייב לשנוא את אויביו
כדי שיוכל להילחם בהם. אבל הוא חייב גם לאהוב אותם כדי שיוכל
לסיים את המלחמה איתם". אני לא נהנה מהרג. בטח לא כשתוצאה
עקיפה של ההרג היא מוות של אנשים מהצד שלי.

מיהרתי לקנות עיתון כשנחתנו. "אש, יא טיפש!" חשבתי כשהסתכלתי
אל העמוד הראשי. הכותרת הראשית זעקה: "סוריה מאיימת לנקום!"
והכותרת המשנית: "הנשיא אסד הכריז שארצו לא תשתוק על הפצצת
הכור הגרעיני". בחנתי את הידיעה במהירות. נעצרתי על המקום
שאמר, "מטוסיהם של סגן שירה שגיב וסרן עופר אריאל נפגעו מאש
נגד מטוסים. הסבירות ששרדו נמוכה ביותר". ניסיתי ללא הצלחה
לדחות את העובדה שאחד המטוסים הוטס על ידי אישה. טייסת קרב זה
לא רק לקבל את הפרסום ואת כל היתרונות שהגברים מקבלים אלא גם
את הסיכונים. הנחתי שגם סגן שגיב ידעה את זה. עדיין, חינוך
שוביניסטי שעליו גדלתי גרם למותה של אישה להראות חשוב יותר. נו
טוב, חינוך שוביניסטי דאג גם לזה שלעולם לא ארים יד על אישה.
השוביניזם עוזר גם לנשים. הפכתי דף ומצאתי הסבר על טילי הנ"מ
11SA. "סביר להניח," חשבתי. ה11SA הוא הטיל הרוסי השכיח ביותר
שיש לו תצורת הגיבוי האינפרא אדומה. "יותר קל לשרוד  שכיבה על
רימון יד מאשר פגיעת 11SA" חשבתי בשקט. כתבה על ההשלכות
הפוליטיות של הדבר התפרשה על חצי עמוד, ואמרה בכמה מאות מילים,
"ההשלכות על המצב הפוליטי של המזרח התיכון אינן ידועות".
"עיתונאים," חשבתי בלגלוג מה, "תמיד מנפחים בלי צורך". מונית
עצרה לידנו. הנהג היה בעל הבעה שהייתה גורמת לקרח להיראות
רותח. "קוראים לי רן," אמר הנהג באנגלית ישראלית למדי, "לאן
אתם צריכים?". "באר שבע," אמרתי לאיש צוות-אש שש, סגן-משנה רן
'שלג' אונגר. "תעלו," אמר. בתרגולת הרגילה, רן לא נתן שום סימן
שהכיר אותנו וכך גם אנחנו לא הכרנו אותו.

"נהגי מוניות הם כאלה גנבים," אמרה עינת, ללא החיוך שאמור היה
להתלוות. דן נכנס והתיישב. "מה השתבש?" הייתה שאלתו הראשונה.
"אני פישלתי," אמרתי, מקדים את שלומי. "אתה?" שאל דן, גבתו
זקורה. "הייתי צריך לסרב לקבל את המשימה, או לתת לצעיר גיבוי!"
אמרתי. "תן לי דוח מלא," ביקש. עשיתי כן. שלומי הוסיף את חלקו.
"אידיוט!" חשבתי, "היית צריך לירות בזה עם מכשיר הקשר ראשון!".
השתדלתי לדכא את כעסי. מחשבות על טים בראון שמקבל מסירה
לטאצ'דאון, על הספייס גירלז בשירן הלא כל-כך ידוע "Oxygen",
תוכי לורי קשת-בענן מעופף בשמש קייצית, שקיעה על חוף הים,
בקבוק קוקה-קולה ישר מהמפעל וקופסת סיגריות קאמל מלאה לגמרי
עברו בראשי. תהליך מחשבתי של הרגעה. אבל כל התמונות התחלפו
בתמונת מטוס קרב הופך לכדור-אש ובתמונתה של הבלונדינית
המחוייכת בעיתון. עינת נתנה את הדוח שלה. "ובשביל הרקורד!"
הוסיפה כשסיימה, "הצעיר הוא זה שפישל, לא מיגי!". "שמעתי," ענה
דן בהבעה חתומה. "דן," אמרתי, "מבקש רשות לעזוב את הבסיס
לשתיים-עשרה שעות". "מאיזו סיבה?" תהה דן בקול. "אני צריך
להיות לבד, המפקד!" עניתי. הוא הנהן. אף כי העובדה שהשתמשתי
בתואר שכל-כך לא אהב לא מצאה חן בעיניו, הרי שהיא הדגישה את
חשיבות הדבר. "יש לך אישור" אמר. "תודה," אמרתי. "תחזור לכאן
ב-" הוא הסתכל בשעונו, "עשר בערב". "בהחלט," עניתי.
"משוחררים!" אמר דן. עינת הסתכלה אלי בשאלה דאוגה. "אני רוצה
להיות לבד!" אמרתי לה. היא הנהנה. פניתי ללכת, ושמעתי אותה
מסננת בארסיות נוראית, "צעיר". צוות-אש שלוש היה קרוב
להתפרקות. וגם אני.

"אה, חברה," אמרתי לתליון הנשר הכסוף, "בא לך לעוף קצת?".
התליון שקיבל ממני את הכינוי "היא המגיעה אל הכוכבים" או "היא"
בקיצור, נח על צווארי עתה, צמוד לדסקית. בחנתי את המקום
שכיניתי בחיבה, "האי שלי". האי היה בסך הכל עץ מוקף על ידי
ארבעה סלעים בשולי חלקת דשא קטנה בקיבוצי, נען. המקום שימש לי
כמפלט מצרותי עוד בילדותי הרחוקה רחוקה. עדיין זכרתי את עצמי
כילד בכיתה ב', עומד עם מקל שבור של מטאטא ומנסה להרחיק את
עוזרת המורה. "איך קראו לה?" תהיתי, המום על שאינני זוכר.
זכרתי אותה, וזכרתי שכעבור זמן כלשהו היא עברה תאונת דרכים
קשה, אבל זה הכל. תהיתי היכן היא נמצאת, מה היא עושה. אותה
עוזרת מורה שהתייחסה אלי בעדינות באותו זמן, במקום שבו מישהו
אחר היה מסתער ומוציא את המקל מידי. "כבר אז שנאתי את העולם,"
חשבתי בהומור שחור. "אולי אתה זוכר?" פניתי אל העץ שכמובן לא
ענה. תמיד נהגתי לדבר אליו. "זוכר את השבועה?" שאלתי. העץ לא
ענה אבל אני בטוח שזכר. "איך באתי אליך וחתכתי כמה שיערות שלי
וענף קטן שלך, וקברתי באדמה? והבטחתי שאני ואתה נהיה חברים
לנצח?". העץ שתק. "אז מה אני עושה עכשיו?" שאלתי בלי לצפות
לתשובה. "הצוות שלי מתפרק לחתיכות, אני מלא געגועים, ושני
אנשים כבר לא יראו יותר נשרים עפים, בגלל שנתתי לבנאדם קרדיט
שלא הגיע לו!". העץ שתק כתמיד. "ולמה בא לי כל כך לתפוס את
הצעיר ולדפוק לו כדור בראש?" המשכתי בשקט. "לא יעזור לשני
הטייסים," עניתי לעצמי. ואז, כתמיד, קמתי וחיבקתי את העץ.
ופשוט עמדתי שם, מחבק את העץ שהיה חבר שלי, ובוכה. בכיתי על
שני אנשים שאינם, שתי משפחות שיושבות שבעה, ומי יודע כמה אנשים
שלא יצאו איתם לקניות יותר, או ישחקו כדורסל, או סתם ידברו
איתם. "זה שווה את זה?" שאלתי את העץ, "האם משימה מוצלחת שווה
את מותם של שני אנשים?". אין תשובה.

התייצבתי בחזרה בבסיס בתשע וחצי בערב, מגולח ולאחר מקלחת חמה.
"ברוך השב," קולה של עינת בישר רעות. "אגוזי-" התחלתי. "אנחנו
נפגשים עם דן בעשר ועשרה!" היא אמרה. "על מה?" שאלתי. "מאיפה
אני צריכה לדעת? אני לא קוראת מחשבות!" היא אמרה בכעס. חייכתי
למרות המצב. היא תמיד קוראת את המחשבות שלי. "איפה הצעיר?"
שאלתי. "לא יודעת ולא אכפת לי. מצדי הוא יכול להיות באלפא
סנטאורי וגם שם הוא לא יהיה רחוק מספיק!". "היקום אינו גדול
מספיק בשביל שניהם," חשבתי בלי הומור. היא הזעיפה פנים והיה
עלי להתחמק מהר מחמת זעם מתקרבת. הוצאתי שתי סיגריות נובלס (זה
חרא, אבל זה חרא זול) ונתתי לה אחת. הצתתי את הסיגריה ושלה ואז
את שלי. "מיגי, אני רוצה אותו בחוץ!" היא אמרה. "גם אני,"
הודיתי, "אבל לא אני מצוות פה אנשים. את יודעת טוב מאוד שאני,
אם הייתי יכול, הייתי מביא פה ועכשיו מישהו אחר. אבל את גם
יודעת טוב מאוד שזה לא יעזור. כי לא משנה את מי יביאו, הוא לא
יהיה ריי, וזו הנקודה הבעייתית. ריי היה איתנו מההתחלה. הוא
היה חלק מאיתנו. עכשיו כשהוא כבר לא נמצא, אנחנו תמיד נהיה
תקועים עם מישהו שצריך לעמוד בסטנדרטים סופר-אנושיים שהציב אדם
שהיה אנושי, אבל סופר!". היא הנהנה. "תעשי לי טובה," המשכתי,
"אנחנו לא חייבים לאהוב אותו, אבל בואי לא ניתן לזה להרוס את
צוות-אש שלוש, בסדר?". היא חייכה בשקט. "צוות מוסד, זוכר?" היא
שאלה. חייכתי בחזרה. "אחרי הקטע עם המטוס של בריטיש אירווייז,
אף אחד לא מעיז יותר להתעסק עם ה'מוסד' הישראלי".

"שבו," דן הצביע על שלושה כיסאות. התיישבתי. "טוב," פתח דן,
"אני לא אוהב את זה יותר מכם, אבל זאת החלטה של הפיקוד הגבוה.
אתם יוצאים לחופשת התקררות". "סליחה??" שאלתי בתדהמה.
"התקררות???" קראה עינת. "אתם חייבים להודות שהצוות כרגע לא
במצב מבצעי," אמר דן, "ואני לא מתכנן להוציא למשימות צוות
שאינו במצב של מאה אחוז מבצעיות! אתם יוצאים לעשות קצת אבטחה
בשגרירות במצרים". "מצרים?" חזרתי בהפתעה. "תראו את זה כחופשה.
הכל כבר מוכן. תיהנו. כשתחזרו, בעוד חודש בדיוק, אני רוצה צוות
מבצעי במאה אחוז. מובן?". הנהנתי. "משוחררים".

"אבט"ש מזויין!" נחרה עינת. "אגוזי, משום מה נראה לי שזה לא
יהיה כמו לשבת בשער של איזו התנחלות ימנית קיצונית, לחטוף
עלבונות מצד אחד, ולחשוש מיריות מהצד השני" עניתי לה. "בכל
זאת," היא נשפה, "זה לא בדיוק מה שאנחנו אומנו לעשות, לא?".
הנהנתי. "ותחסוך ממני את הקטע של 'חייל טוב עושה מה שאומרים
לו', בסדר?". לפעמים העובדה שקוראים את מחשבותיי משעשעת. "ואני
לא חושבת שאתה באמת מרוצה כמו שאתה מנסה להיראות". לפעמים
העובדה שקוראים את מחשבותיי ממש לא משעשעת. "יאללה יאללה,"
אמרתי לה, "תיהני מהחופשה שנתנו לך במקום לקטר". היא השיבה את
חיוכי בחיוך משלה.

בחנתי את האישור הבטחוני שאמר שאני 'איש ביטחון'. "תגידי,
אגוזי" אמרתי לעינת, "מה לא בסדר פה?". היא הרימה את הדרכון
שלה. "יובל שביט," היא חייכה אלי, "ואני שוב מעיין כהן".
"סליחה?" שאל שלומי. "צעיר, יש דברים שאולי אתה לא ממש צריך
לדעת," היא ענתה לו. הוא גירד את ראשו כשקוע במחשבות. "אתם-"
נשנק לפתע, "לא יכול להיות!". "מה?" עינת בחנה אותו במבט שהביע
שעמום. "אתם הייתם על הטיסה של בריטיש," הוא נראה כאילו חסר לו
אוויר, "אתם הייתם המוסדניקים שטיפלו ב-" הוא גלגל את עיניו.
"כן," עניתי לו. כמו במגע קסם, הוא התנשף והחל לנשום שוב.
"צעיר," שאלתי, "מה קרה?". "מי ירה בדיילת?" הוא שאל. עינת
תלתה בי את עיניה. "אתה?" שאל הצעיר. הנהנתי. "הייתי חייב
לעשות את זה," אמרתי לו, "אבל מה הקשר?". "לוריין היא קרובת
משפחה שלי" הוא ענה. "אתה צוחק עלי?" שאלתי. הוא נד בראשו
בכבדות. "יכולת להרוג אותה". "יכולתי גם לתת לו להפוך את כל
מחלקת תיירים לשדה קטל כשהיא משמשת לו כמגן נגד האקדח שלי".
"אקט של יאוש," הוא אמר. "אקט של חירום," עניתי, "לא של יאוש.
אקט של יאוש במקרה הזה היה לנסות לירות בראש שלו". "אבל-" הוא
החל למחות. "צעיר, שתוק!" קטעה עינת, "אנחנו היינו שם, לא
אתה!". יכולתי כמעט לשמוע את ההמשך של מחשבותיה: "וטוב שכך".
הוא נד בראשו כאילו הבין אף הוא את ההמשך הבלתי נשמע הזה.
"יאללה לטיסה," אמרתי. הטיסה הדיפלומטית של 'החלפת משמרות'
בשגרירות ישראל בקהיר יצאה מנמל התעופה עטרות בירושלים שלוש
שעות מאוחר יותר.

"ברוכים הבאים," אמר קצין הבטחון הראשי של השגרירות. "יובל
שביט," הצגתי את הצוות, "מעיין כהן וערן פחימה מתייצבים!".
"אני מכיר את השמות שלכם," הוא הצביע אלי ואל עינת. "הוא טרי,"
אמרתי בלי שמץ של בושה כשהצבעתי אל שלומי. "אה," האיש הנהן
בהבנה. הוא לחץ את ידי. "אני מאיר רוזמן". "איך אתם באבטחת
אישים?" הוא שאל. "תשאל אתאוסמה בין-לאדן" עניתי. "תשובה יפה,"
הוא הנהן. צוות-אש שלוש השתתף אקטיבית בתפיסת הטרוריסטאוסמה
בין-לאדן. צוות שלוש היה הצוות ש'ליווה' את האיש שהחליף את
אוסאמה בן-לאדן בראשות אירגון הטרור אל-קעידה לארצות הברית
כאשר הליווי שלו הלך לעזאזל. צוות-אש שלוש היה האחראי לכך
שרוצח זה ישב עכשיו מאחורי סורג ובריח. אפילו שאיש לא דיבר על
כך, קישור בין האישה האמריקנית שעליה דובר כאחת מחוטפיו של
המחבל ובין 'מעיין כהן' אשר השתתפה בטיהור מטוס הנוסעים שעליו
הוטס הנבל לארצות-הברית לא היה קשה. אני משער שרוזמן זה ידע
(או לפחות חשב שהוא יודע) את הסיפור. פשוט תחליף "צוות-אש של
יחידה קרבית שחורה לגמרי" ב"צוות של אנשי מוסד" ותקבל את מה
שבוודאי חשב. הוא החל לתדרך אותנו לגבי "האיש הגדול" שעלינו
לשמור בחיים. "חוץ מזה, יש שמועות שאיזשהו ארגון טרור רוצה
להתנקש באיש הגדול. לפי מה שהבנתי, החבר'ה האלה יודעים את
העבודה. הייתי מציע- כן, שביט, מה העניין?". "תמיד יש התרעות"
ציינתי בקרירות. "תתייחס להן ברצינות" ענה רוזמן. "אני מתייחס
לזה באותה רצינות שבה אני מתייחס לעמידה בשער של קבוצת
כדורגל," עניתי לו. "למה אתה מתכוון?" הוא שאל. "אני מתכוון
לזה שאם הצלחתי לשמור את הכדור מחוץ לשער, השאר כבר לא משנה".
"הוא אומר שהמטרה לשמור על חייו של השגריר היא השער," ביארה
עינת, "והוא יגן עליו בכל מחיר". הנהנתי בחיוך. "גם במחיר של
לחטוף כדור?" תהה רוזמן בקול. "אם זה ימנע מהכדור לפגוע
בשגריר, אז התשובה היא כן!" עניתי. "אתה נשמע כאילו התרעה על
חבורת גברים חמושים שינסו להוריד את האיש הגדול זה דבר של מה
בכך," הוא אמר בשמץ של פליאה. "אני לא מפחד מאף גבר," עניתי
לו, "מעולם לא פגשתי אחד שהיה גם יותר חכם ממני, גם יותר זריז,
גם יותר חזק וגם ידע להילחם יותר טוב". "אף גבר?" הוא תהה
בקול. החוויתי בראשי לכיוונה של עינת. רוזמן הנהן. הוא המשיך
בתדרוך.

"אני לא אוהבת אותו," עינת אמרה לי בלי מילים. "העיניים?"
תהיתי בראשי. "חיובי," היא ענתה. העיניים של מאיר רוזמן באמת
העבירו בי תחושת בטן מוזרה. ולמדתי לפני זמן רב לבטוח בתחושות
הבטן שלי. "הגדול צופה בסרט," אמר שלומי שנכנס לחדר. "סרט???"
שאלתי. "אוממ, כן. טומב ריידר על די-וי-די," ענה שלומי. "צעיר
טיפש שכמוך!" אמרה לו עינת בכעס. "מה קרה???" הוא שאל בתדהמה.
"אמרת סרט!" היא ענתה בעיניים רושפות. "סרט רואים בקולנוע,"
אמרתי לו, "אם הגדול רואה סרט, אנחנו צריכים להיות איתו. בפעם
הבאה תגיד שהגדול צופה בטלוויזיה!". "אוממ, סליחה," הוא התנצל.
נחרתי בבוז משועשע.

"תרגלו אותך למקרה של נשק מטווח אפס?" שאלתי. שגריר ישראל
במצרים הנהן, "רוזמן בעצמו תרגל אותי. להדוף את האקדח כמה
שיותר רחוק ולמעלה, לא?". "טעות!" אמרתי באי נוחות. "מי לעזאזל
הודף אקדח?" תהתה עינת בלא-קול. "אז מה?" שאל האיש הגדול.
"מעיין, הדגמה בבקשה?" ביקשתי. היא שלפה את אקדח השירות
שקיבלה. 'נשר המדבר' קוטר 0.44. קטלני להחריד. היא הראתה את
המחסנית. "מלאה בחלולי-חוד," חשבתי. הקליעים חלולי-החוד נמעכים
בחדירה אל גוף האדם ומשסעים את האיברים הפנימיים עד דרגת
'דייסה'. למתעניינים, זה היה סוג הקליעים ששימשו לרצח יצחק
רבין, תנצב"ה. האקדח הוטען, והיא משכה את הניצרה לאחור. קול
הדריכה נשמע רם במיוחד. היא הצמידה את האקדח לרקתי. לחצתי את
ראשי נגד האקדח. היא לחצה על ההדק ו- כלום. חייכתי בהומור קל.
עינת פתחה את בית הבליעה והראתה את הקליע. "אבל היא-" גמגם
האיש הגדול בתדהמה. "רק בסרטים אנשים מצמידים אקדח לראש והוא
יורה. אותם סרטים שבהם קליע של תשע מילימטר מעיף מישהו ארבע
מטר אחורה ורימון יד מפוצץ בניין שלם. האקדח צריך להירתע קדימה
כדי שיוכל ללכת אחורה ולירות. אם אין לו לאן ללכת קדימה, הוא
לא יכול לירות. כשמישהו מצמיד לך אקדח לראש, אתה מצמיד את הראש
לאקדח. למה אתה חושב שאנשים שמתאבדים בירייה לראש, עושים את זה
דרך הפה?". הוא הנהן בשקט. "עכשיו," עברתי לנושא הבא, " אם
יורים עליך, פול ימינה ולמטה. אני או מעיין נהיה תמיד מימינך.
אם מישהו יתחיל לירות התפקיד שלנו הוא לספוג את הכדור שמכוון
אליך. אתה פשוט צריך לקפוץ למטה וימינה, בסדר?". "פזצט"א" הוא
הנהן. "בדיוק," חייכתי.

"מה הקטע שלו?" תהיתי בקול. "הוא לא מוצא חן בעיניי," הוסיפה
עינת. "מי מלמד איש גדול להילחם על חייו ככה?" הוספתי, "התפקיד
שלו זה לחיות. אנחנו צריכים להילחם על החיים שלו, לא הוא!".
הצעיר שתק במשך זמן רב מדי לטעמי. "מה אתה חושב?" שאלתי אותו.
"אני חושב שאתם קצת מגזימים," הוא ענה. "טיפש צעיר שכמוך!"
אמרה עינת. "מה יש לנו בלו"ז?" שאלתי, מצליח להימנע מעוד ריב
בתוך הצוות. "לא הרבה," ענתה עינת, "ביקור פה, ביקור שם, פגישה
פה, פגישה שם. הדבר הכי מעניין שיש לנו זה מחר בערב. הגדול
מתארח אצל איזשהו דיפלומט אמריקאי. יהיה שם גם הגדול של
האמריקאים," הוסיפה. "מעניין," אמרתי לה, "איך סידורי
הביטחון?". "כמו פורט נוקס," היא חייכה. "גם למבצר הזה הצליחו
לפרוץ, את יודעת," אמרתי לה. "אוקיי, אז כמו אזור 51," היא
סירבה לאבד את החיוך. "לא קיים," נחרתי. "אוקיי, בסדר," הפעם
היא איבדה את החיוך, "אז כמו- לא משנה! אי אפשר להכניס לשם
ג'וק בלי שידעו". היא העבירה אלי דף נייר. בחנתי אותו בהערכה.
"קצת יותר מדי הגנה בשביל אחד קטן," אמרתי. "קצת יותר מדי
אבטחה גם בשביל נשיא אמריקה," היא הודתה. "לא משנה," חייכתי,
"העיקר ששום דבר רע לא יכול לקרות".

"נראה קצת פרוץ," חשבתי באי נוחות. "האם הדף לא אמר: מערכת
זיהוי-ואזעקת נשק שלוף? הדברים האלה אומנם חדשים, אבל בכל זאת,
אם הדף אומר אז הדף לא אמור לטעות". בית הדיפלומט האמריקאי לא
היה בדיוק המבצר שתואר בדף. "זין," חשבתי, "צריך לדבר על זה עם
אגוזי. בקושי גלאי מתכות יש פה". כאילו בתגובה, עינת התקרבה
אלי. "אני חושבת שצריך לבדוק את המטבח," אמרה. "חיובי," עניתי
וסימנתי לשלומי. עינת שלחה בו מבט מאיים. התעלמתי מחילופי
המבטים באלגנטיות של פרת בשר בחודש הריון תשיעי. "אחת עשרה,
כאן שלוש עשרה, עבור," הודעתי במכשיר הקשר. "שומע," ענה קולו
של איש השב"כ האחראי. "אנחנו זזים לבדוק את המטבח," אמרתי.
"חיובי שלוש עשרה, אנחנו נכסה על הגדול עד אז," ענה הקול.
"שלוש עשרה, זזים עכשיו. סוף!".

המטבח היה מלא עובדים שמיהרו לסיים את הכנת ארוחת הערב. איש
שרות הביטחון האמריקאי נד בראשו לכיווני. הראיתי את תעודת "איש
הביטחון" שלי והוא הנהן. "עשיתם עבודה טובה עם הטרוריסט," אמר.
"את השם יובל שביט לא ישכחו עוד הרבה זמן," חשבתי בהומור. "אתה
באמת כזה פאראנואיד כמו שאומרים עליך?" שאל האמריקני. "חיובי,"
עניתי, "אבל השאלה האמיתית היא האם אני פאראנואיד די הצורך".
הוא חייך. "אנחנו עושים בדיקה שגרתית," אמרתי לשם הרשמיות.
"כן, אני מכיר את הנוהל" הוא אישר והחווה תנועת הזמנה בידו.
"תודה," אמרתי. הוא הנהן. עברנו לאורך המטבח, בודקים את אופן
ההכנה. אין דבר יותר קל מלהרעיל מזון. למטבחים גם יש בדרך כלל
יציאה אחורית שמובילה החוצה. כיביתי את המיקרופון של מכשיר
הקשר וסימנתי לעינת ושלומי לעשות כן. "רוזמן נתן לי את הדף עם
סידורי הביטחון" היא ענתה לפני שהספקתי לשאול. "אז מה?" שאל
שלומי. "אז תתכונן לצרות," אמרתי. "כפולות ומכופלות!" חייכה
עינת. "הרס חסר תקנה," נחרתי בשעשוע. "איחוד של כל תושבי
המדינה," הוסיפה עינת. "ביבשה באוויר ובמים!" קרצתי אליה. "וגם
בכוכבים שבשמיים," היא קרצה בחזרה. "מיגי," חייכתי. "אגוזי,"
היא ענתה והוסיפה, "והצעיר כמובן". "צוות שלוש לעולם לא
מוותר," סיימתי את חלקי. "תיכנע עכשיו או שתיאלץ להיקבר". "מה
לעזאזל?" שאל שלומי בתדהמה בלתי מוסתרת. "אף פעם לא ראית
פוקימן?" שאלתי. "אתה מתכוון לפוקימון?" הוא שאל. "כן,"
חייכתי, "צוות רוקט". "צא ארבוק," חייכה עינת. "אוף," נאנחתי,
"מי לעזאזל קורא לדבר כזה קוברה הפוכה?". "סליחה?" שאל שלומי.
"תהפוך ARBOC ותקבל COBRA" אמרתי. "והוא באמת נראה ככה,"
הוסיפה עינת. "הוא מתפתח מאקנס שזה הפוך של סנייק
(EKANS=SNAKE)" לימדתי. "אני לא מאמין," אמר שלומי בהלם בלתי
מוסתר, "נפלתם על הראש? אתם חושבים שהולכים להתקיף את הגדול
ובכל זאת מתבדחים?". "דרך נהדרת לטפל במתח!" ענתה עינת בטון
'לימודי'. "חיובי," עניתי. "אז בואו נחזור לשם," אמר שלומי.
כאילו בתגובה לדבריו, פרץ הגהינום אל אולם האוכל של הבניין.
קולות ירי וזעקות עלו משם. "שאף אחד לא יזוז," קרא קול מוכר
באנגלית. "רוזמן!" חשבתי בפראות. נאבקתי בדחף להסתער קדימה.
תחת זאת, סימנתי לאחרים להישאר מאחור ונעתי קדימה בזהירות,
אקדחי בידי. איש הביטחון האמריקאי שדיבר איתי שכב על הרצפה,
שלולית דם מתפשטת במהירות מחזהו. הוא היה מת. הצצתי בזהירות
מרבית אל האולם. אחת עשרה גופות שכבו על הרצפה, כולן של אנשי
ביטחון. הבחנתי בשני אנשים חמושים שגררו במהירות את השגרירים,
הישראלי והאמריקאי, במעלה המדרגות. שני השגרירים נראו בריאים.
"תודה לגאלה," חשבתי, "שהנשים הלכו לאיזה אירוע אחר". רוזמן
דיבר עם שלושה אנשים, שהיו חמושים בתת-מקלעים צ'כים. בידו
הימנית החזיק הבוגד באקדח 'יריחו'. הדחקתי דחף חזק לפתוח
ביריות לעברם. לא רק שהיה סיכון רציני שאפגע בחפים מפשע, הדבר
גם יזעיק את האחרים, שעלולים להתחיל להשתולל. הסיכון היה גדול
מדי. "יש עוד שלושה," שמעתי את קולו של רוזמן במכשיר הקשר. האם
היה טיפש מספיק כדי להגיד את זה כשאותם שלושה יכולים לשמוע
אותו. לא- הבחנתי שאוזנו הימנית הייתה חפה מאוזניה. "שניים מהם
השתתפו בפשע נגד א-סאלאם," המשיך הבוגד, "הם אלה שאתה צריך
להיזהר מהם. הנה התמונות. הגבר יותר מסוכן אבל גם האישה היא
צרה לא קטנה. תיזהרו מהם. הם טובים!". זרקתי את אוזנית הקשר
שלי ומיהרתי חזרה אל עינת ושלומי. "הם מזלזלים בך," אמרתי לו
והוא הנהן. הבחנתי שגם אוזניות הקשר שלהם כבר לא על האוזניים.
"מה אנחנו עושים?" שאלה עינת. "אסור לנו לתת להם זמן להסתלק!"
אמרתי. "צודק," ענתה עינת, כללי לוחמה נגד-טרור קובעים שברגע
שהטרוריסטים נמצאים במקום כלשהו יותר מחצי שעה הם בדרך כלל לא
יצליחו לברוח. "אז מה אנחנו כן עושים?" שאל שלומי. הבטתי
סביבי. לעובדי המטבח היה מספיק שכל כדי לברוח. מיהרתי אל מכשיר
הטלפון שהיה תלוי במטבח. פתק קטן אמר באנגלית: "חיוג מהיר
לשגרירות- 9". "אני אשמור על הפתח," הודיעה עינת. הנהנתי
ולחצתי על מקש החיוג המהיר ואז על תשע. לאחר כמה שניות, ענה
קול נשי, "שגרירות ארצות הברית, נלי מדברת". "קשרי אותי
במהירות אל קצין הביטחון הראשי! מיד!". "אדוני, מייג'ור בראון
עסוק כרגע וביקש שלא יפריעו לו," הודיע קולה של נלי. "זה לא
קורה רק בסרטים?" שאלתי את עצמי בהומור שחור עצבני. נו טוב, אם
זה קורה גם במציאות, אז אולי זה יעבוד: "תקשיבי לי טוב, נלי,"
גייסתי את כל הדחיפות לקולי, "זהו מצב חרום! תעבירי אותי
למייג'ור בראון או שתועמדי לדין באשמת הפקרת חיי אזרחים
אמריקנים! מובן??". "אני מעבירה אותך!" היא אמרה. לאחר רגע,
שמעתי קול בס שהביע את אותו קור-רוח שיכולתי למצוא ברן 'שלג'
אונגר. הקול אמר "מייג'ור בראון מדבר". "מייג'ור, תקשיב לי
טוב. ברגע זה נמצאים שגרירי ארצות הברית וישראל כבני ערובה
בידי קבוצה של לפחות שישה טרוריסטים. מעריך את המספר הכולל של
בני הערובה בעשרה. אני ועוד שני אנשים נמצאים פה בסיטואציה
קשה. האם אני מובן?". אולי ציפיתי לתגובה בסגנון, "איזו מין
בדיחה זאת," או "מי מדבר?" או, "אחד באפריל היה אתמול". בהחלט
לא ציפיתי לתגובה הבאה, "אני מיידע מיד את כל מי שצריך לדעת!".
מיד ידעתי שהאיש היה מקצוען. "חיובי, מייג'ור," עניתי. "אתה
נשמע לטיני, אתה מוכן להזדהות?". אפילו לא הבחנתי שהמבטא
האמריקאי בו השתמשתי היה לטיני-מזרח-לוס-אנג'לס. אבל אם כבר,
אז: "השם הוא סנטיאגו, חוליו ל.". "דרגה?" ביקש קולו של הקב"ט
האמריקאי. נו, יש רק דרגה אחת שהולכת טוב עם סנטיאגו.
"קולונל," עניתי. "מי איתך?" הוא שאל. "סרג'נט קוני ד. בריגס,
ו-" חייכתי באירוניה בעודי ממציא שמות לאחרים, "קורפורל מאט
קוטון". "מאיזו יחידה אתם?" "זה מסווג," עניתי. "לוחמה בטרור?"
הוא תהה בקול. "אני לא דינג שאבז," עניתי. "סליחה?" התפלא הקול
שכנראה לא קרא את ספריו של טום קלנסי. "לא חשוב," אמרתי.
"חיובי," ענה הקול, "אני מייג'ור קיי בראון. אתה יכול לקרוא לי
פאלקון (בז)". "חיובי" עניתי. "עשה לי טובה, קולונל, אל תתחילו
להתפרע שם. אנחנו נשיג איזשהו צוות חילוץ. העיקר, תשמרו על
פרופיל נמוך!". "חיובי," עניתי רק בשביל שיהיה מרוצה. לא
התכוונתי לחכות לכוח אמריקאי כלשהו. אם יש להם השכל,
הטרוריסטים ינסו להסתלק מהמקום כמה שיותר מהר. "אתם די
בסיטואציית 'כלב ציד' קולונל. אני טועה?" המשיך המייג'ור
האמריקאי שכבר התחלתי לחשוב עליו כעל פאלקון. טוב, אולי הוא כן
קרא איזה ספר או שניים של קלנסי. "אני לא הולך לעשות פה תרגיל
בריחה כמו שכלב ציד עשה," עניתי. "שלילי, קולונל, אל תחשוב
אפילו על להיכנס איתם ראש בראש!". "נראה, פאלקון," עניתי. "עוד
משהו?" הוא שאל בקול עייף של אדם שאין לו כוח להתווכח. "שלילי,
תביא את החבר'ה טובים מהר," עניתי. "חיובי," הוא הודיע,
"פאלקון, סוף". "סנטיאגו סוף!" החזרתי וניתקתי. "למה אני
טר"ש?" התלונן שלומי בלחש. בחנתי במהירות את תוואי הבניין לפי
מפת נקודות כיבוי-אש שהייתה על הקיר. "אגוזי," אמרתי, "את
טרוריסט עם שני שגרירים ביד, לאן את הולכת?". "טיפש היה חושב
על הכספת, אבל זה קורה רק בסרטים," היא ענתה, "אין לאן לסגת
מהכספת אם סוגרים לך את הכניסה. הייתי אומרת שחדר העבודה. אבל
יש להם לפחות שישה אנשים, אני מעריכה שיותר. אני לא יודעת מה
להחליט...". קול סירנות של משטרה נשמע מבחוץ. לאחר רגע, שמעתי
קול גס צועק משהו. ירייה בודדה נשמעה ואחריה זעקת כאב. "נראה
שהם החליטו בשבילנו!" אמרתי, "אגוזי, קחי את הצעיר. אני רוצה
שתראו מה תוכלו לעשות נגד מי שיש באולם הראשי. אני עולה
למעלה". "בוא נקרע להם ת'צורה," היא חייכה. "אש לפי שיקול
דעתכם," הוספתי שלא לצורך. היא הנהנה ולאחר רגע הוסיף שלומי
הנהון משלו. "בואו נזוז," אמרתי. עינת הנהנה וסימנה לצעיר.
מיהרתי למצוא את המדרגות שהובילו מהמטבח לקומה העליונה. הייתה
לי הרגשה שהמקום עמד להפוך לשדה טבח. אם יפרצו השוטרים המצרים,
עשויה להתפתח תקרית בסגנון אולימפיאדת ברלין 1972. השוטרים
המצרים יירו לכל הכיוונים, יהרגו טרוריסטים ובני ערובה בלי
הבדל. לכדור 9 מ"מ משטרתי בכלל לא משנה במי הוא פוגע. היה הכרח
להוריד את הטרוריסטים במהירות האפשרית. הקומה העליונה נפתחה
למסדרון רחב ומואר היטב. שום מחבוא או הגנה מפני טרוריסטים.
נעתי בצעדי-נמיה, מהירים אבל חרישיים. "אני עוד אגרום פעם התקף
לב למישהו עם ההתגנבות הזאת" חשבתי בלי הומור. "...הולך
לעזאזל!" אמר קול שזיהיתי כקולו של מאיר רוזמן הבוגד. הקול בא
מחדר העבודה. "איפה המסוק?" המשיך, "ואיך בדיוק עוד לא מצאתם
את שלושת האחרים?". "הם ברחו עם עובדי המטבח," החזיר לו קול
מלגלג, " אם הם היו פה הם היו מסתערים. אתם הישראלים.
פחדנים!". האם ציינתי פעם שהמאצ'ואיזם הוא אחת התכונות הכי
נפוצות אצל גברים ישראלים? האם כשציינתי זאת כללתי את עצמי?
לא? אוקיי, אני הדוגמא הנהדרת ביותר למאצ'ו הישראלי. פתחתי את
הדלת ברעש שהיה מעורר את המתים. "היכונו לביאת המשיח," חשבתי
בלי הומור. בחדר היו שישה אנשים. שניים מתוכם היו בני ערובה-
השגרירים. שלושה אחרים היו חמושים בתתי-מקלעים והאחרון באקדח
יריחו. שחררתי שתי יריות מהירות. באותו זמן נשמעו יריות מהקומה
למטה. שניים מהטרוריסטים שמולי נפלו. השלישי תפס במהירות את
השגריר האמריקאי. רוזמן עצמו תפס את השגריר הישראלי. "קדימה!"
קרא הטרוריסט, "תירה". "תוריד אותו ונדבר," עניתי, תופס מחסה
מאחורי ארון. "שביט," קרא רוזמן, "יש פה אחרים. אין לך
סיכוי!". "תקשיב טוב ליריות," עניתי. הקולות המיוחדים לקליעי
הולופוינט (חלולי-חוד) בקוטר 0.44 החלו לדעוך. הקולות
האופייניים לקליעי תת-מקלע כבר לא נשמעו בכלל. "אין פה אחרים,"
אמרתי, "לא. נבלים הפכו לנבלות!". "תירה, אם יש לך אומץ!" אמר
הטרוריסט. "סנטיאגו!" קרא קול בס מגרם המדרגות. "כאן!" עניתי.
"זה מייג'ור בראון. אני עם סרג'נט בריגס. איפה אתה?". "קוני?"
קראתי. "ממש כאן!" עינת נכנסה לחדר ביחד עם אדם שחור בגודל של
שחקן פוטבול אמריקני. צדודיתו המזוותת הזכירה מעט צדודית של
בז. "עכשיו זה שלושה מול שניים," אמרתי, מחווה בראשי אל שני
האנשים החמושים (בראון החזיק תת-מקלע מדגם MP10), "תורידו את
הנשק!". "בוא נראה אותך יורה," אמר הטרוריסט. "בסדר, תקליט
שבור שכמוך!" חשבתי, "אתה יודע שזה לא מטוס והשגריר הוא לא
דיילת. אבל פה יש לי זמן ויכולת לעשות דברים אחרים.".
"פאלקון," אמרתי בקול רם, "מה גזר הדין באמריקה על חטיפה, רצח
מדרגה ראשונה, רצח מדרגה שניה ושלישית, סיוע לרצח, פגיעה בסגל
ממשלתי בכיר, קשירת קשר לביצוע פשע וכל שאר האשמות שנתלה בשני
אלה?". בראון לא היסס. "מוות במקרה הטוב. במקרה הרע, בשבילם,
הם יבלו את שארית חייהם בכלא!". "אתה חושב ששווה להם להיתפס?"
שאלתי. הוא כנראה הבין מה עשיתי. "לא ממש," ענה, "החבר'ה בכלא
הפדרלי בהחלט יודעים איך לטפל באנשים כמוהם". "ואיך ליצור
חורי-תחת בגודל צלחת" הוספתי ברשעות. "שתוק!" ציווה רוזמן
הבוגדני. "מה תעשה אם לא?" שאלתי בחיוך. "מה דעתך על זה שאני
אדפוק בו כדור בראש?" הוא שאל בזעם. גייסתי כל טיפת בוז ולגלוג
בגוף שלי ואמרתי, "ותאבד את הדבר היחידי שמונע ממני להרוג
אותך?". "שתוק!" הוא אמר. "אני חושב שלא אמסור אותך לידי
האמריקאים אבל גם לא אביא אותך לישראל. אני חושב שאתפוס אותך
חי, אקח חופשה ארוכה ואגרום לך לחשוב שמוות מהיר זה דבר נהדר".
"אלחם עד מוות!" הוא קרא, כנראה בניסיון להרתיע. "אלחם עד
כאב," ציטטתי את 'הנסיכה הקסומה' שלא במדויק. "קודם אנקר לך את
העיניים, אחרי זה את הלשון". מאחר וזיכרוני די בגד בי, השתמשתי
בכושר האלתור שלי. "אני אקצוץ לך את האצבעות עם פצירה. אני
אכניס מחט מלובנת לתוך הזין הקטן שלך. אני אעשה לך עינוי מקלחת
סיני במשך שישה שבועות. אני אעשה ניתוחים משונים בזרועות
וברגליים שלך. אני-". "שתוק!!!" הוא נופף אלי אגרוף, פניו
חיוורים מזעם. הטרוריסט הביט בו בשקט ואז נראה כאילו הגיע
להחלטה. נדרכתי. הוא זרק את נשקו ואז זרק את השגריר האמריקאי
לרצפה. "אני נכנע!" צעק. הנהנתי בשקט. ידו נשלחה פתאום לאחורי
חגורתו. יריתי בלי להסס. הטרוריסט נפל, יד משלחת רימון עשן אל
רצפת החדר. "כנראה לא הספיק לתפוס את רימון הרסס שלו," חשבתי.
ענן עשן אפור סמיך עלה מהרימון. רוזמן ניצל את המחסה הזמני כדי
להימלט דרך מדרגות החירום. "הוא לקח את הגדול איתו!" קראה
עינת. באותו רגע קיללתי בליבי את המנוול שהמציא את מיסוך העשן
ואת המנוול שיצר רימון שיוצר מסך מידי. "אגוזי," קראתי אליה,
מתעלם מהעובדה שזה חשף את הכינוי שלה, "אחריו!". רצנו במלוא
המהירות. כדור נורה לעברנו מהמגרש החניה, והשכיב את שנינו על
הרצפה. רעש הצמיגים החורקים הורה לי שרוזמן ניסה להסתלק.
הוא הצליח.

"איך הם נתנו לו לעבור?" תהיתי בזעם, בעוד השוטר המצרי מסביר
לפאלקון את מצב העניינים. הם ראו את המכונית של שגריר ישראל
נוסעת במהירות מסחררת, עשו אחד ועוד אחד וקיבלו אחת-עשרה במקום
שתיים. "אני הולך לרדוף אחריהם!" אמרתי. פאלקון הנהן. "הייתי
מצטרף לו היה לי מישהו שיוכל להחליף אותי". "אגוזי," אמרתי,
"ברגע זה הוסמכת להיות שומרת הראש של השגריר האמריקאי. אני
והצעיר הולכים לעשות מרדף!". היא לא התווכחה כיוון שידעה היטב
שמלבד העובדה שמישהו צריך להשגיח על העניינים, אי אפשר לסמוך
על הצעיר לדבר כזה. "סע," אמרה. "חכה שניה," קרא פאלקון. "כן?"
שאלתי. "בואו איתי!" אמר פאלקון והוביל במהירות לכיוון החדר
שממול חדר העבודה. בתוך כספת נעולה חיכה ציוד לחימה רב. "למקרה
שיהיה צורך להתבצר ולא נוכל להגיע לשגרירות," הסביר פאלקון.
בחנתי את הציוד במהירות. לקחתי רובה אמ-16-איי-1 עם כוונת
'אקילה' ושלוש מחסניות והמשכתי לבחון את הציוד. "הייתה לי
הרגשה שזה יתרום," אמר פאלקון. "סליחה?" שאלתי. "אתה לא נראה
לטיני. אני די בטוח גם שסנטיאגו זה לא השם האמיתי שלך. העובדה
שלא אמרת שאתה פשוט איש ביטחון הריחה לי די מוזר. הסקתי שאתה-
אתם- מאיזושהי יחידה צבאית ישראלית". "חיובי," עניתי. "לא
הייתי מעליב אותך ומבקש לדעת את שמותיכם אבל-". "קרא לי מיגי,"
קטעתי אותו. "מיגי???" הוא היה מופתע. חשפתי את קעקוע המיג-29
שעל כתפי השמאלית. "הפאלקראם," הוא אמר. הנהנתי בשקט. "יש לכם
פה בגדים להחלפה?" שאלתי. הוא פתח ארון והעביר לי חולצה שחורה
כלילה. "אין לנו בגדי הסוואה," הוא התנצל. ניסיתי את החולצה.
היא התאימה די טוב למידתי. "ג'ינס שחורים יש לך?" שאלתי.
"ג'ינס?" הוא תהה בקול. הנהנתי. "מה המידה?" הוא שאל.

בבגדים שחורים, רובים ומחסניות ועוד כהנה וכהנה, הכנתי את
שלומי ואת עצמי למרדף. היקש הגיוני אמר לי שאם תכננו לברוח
בעזרת מסוק, המחסה שלהם היה מרוחק מדי למכונית אבל קרוב מספיק
כדי שלא יספיקו לארגן להם מרדף. בחנתי מפה של אזור קהיר בחשש.
לאחר מספר שניות של חשיבה, הנחתי את האצבע שלי על רובע שאוכלס
בעשירי קהיר. "למישהו כאן יש מסוק?" שאלתי. פאלקון נתן לי את
מיקומם של חמשת העשירים היחידים שהיו בעלי מסוקים. "מישהו מהם
קשור באיזושהי דרך לטרור?" הקשיתי. "לא. הדבר הגרוע ביותר שאחד
מהם הואשם בו אי פעם זה שיכרות". "מי זה היה?" תהיתי. "היו
שלושה," הוא אמר וסימן באצבעו את שלושה בתים. "זה מוריד את
מספר החשודים האפשריים לשניים!" קבעתי. "לפי מה?" הקב"ט
האמריקאי באמת נראה מופתע. "היקש הגיוני. אסביר בפעם אחרת!
אנחנו זזים!".

יש דבר שטני במיוחד בהסתובבות בסמטאות של עיר שמעולם לא היית
בה כשבידיים יש נשק טעון. גם לו הייתי מסתובב בתוך עיר
שוויצרית עם נשק טעון חשוף הייתי מרגיש בסכנה. אף אחד לא ייתן
לאנשים חמושים להסתובב בסמטאות העיר אם יש לו ברירה אחרת.
כתוספת, היכרותי עם קהיר הייתה כה דלה עד כי הסיכון להגיע
לאזור הומה אדם בטעות היה גדול יחסית. נתתי לחוש התמצאות שאפשר
למצוא בדרך כלל אצל קיבוצניקים מסוימים, שהוריהם קשורים בצורה
אקטיבית לתיירות להוביל אותנו. היה לי קשה להסתגל לעובדה שאיש
שב"כ ישראלי הסגיר כך את שגרירי ישראל וארה"ב במצריים לידיהם
של אויבים. הסקתי מדבריו שהם קשורים בצורה כלשהי אל אוסמה
בין-לאדן. אבל עדיין חסר לי מניע. תורת הפסיכולוגיה של הטרור
גורסת שישנם ארבעה סוגי מניעים למעשי טרור. אידיאולוגיה, כסף,
נקמה ומצפון. "תמחק אידיאולוגיה," אמרה לי עינת. "אגוזי?"
שאלתי בקול, מופתע ונדהם. "ששש, אני יכולה לשמוע אותך חושב גם
ממרחק כזה" היא ישבה בתוך אחד מחדרי העבודה של שגרירות ארה"ב.
"בקיצור," היא המשיכה, "תמחק אידיאולוגיה. התיק שלו מציין שהוא
בהחלט אנטי טרור. גם כסף תמחק. הוא מבוסס מספיק כדי שיצטרכו
הרבה מיליונים בשביל דבר כזה. בקשר למצפון, אין לי מושג אבל יש
לי תחושה שזה לא זה". "זה משאיר נקמה," עניתי לה במחשבותיי.
קשר טלפתי יכול לפעמים להיות נורא מועיל. "לא נראה שיש לו משהו
לנקום עליו. אני לא מניחה שאדם ינקום את מותו של בנו מסי.אף".
"אני נוטה להסכים," עניתי לה, "אבל הורים שכולים נוטים לעשות
דברים מטורפים. תאמיני לי כשאני אומר שאני יודע". "אבל הילד
נולד עם זה. במי הוא ינקום?" עינת התקשתה להבין. ולמען האמת זה
לא נראה הגיוני אבל, "אבא שרואה את הילד שלו נחנק למוות בלי
שאיש יוכל לעזור לו מאבד לפעמים את הראייה ההגיונית של דברים"
עניתי לה. "צודק," היא הודתה, "אבל למה הוא חיכה כל כך הרבה
זמן? לפי התיק הילד נפטר ב1997". "אין לי תשובה," עניתי בזמן
שהצצתי בזהירות אל פתחה של סמטא. "תיזהר שלא יתפסו אתכם" עינת
חייכה. אינני יודע איך ידעתי. פשוט ידעתי שהיא מחייכת. סימנתי
לשלומי ונכנסתי אל הסמטא. "אני נזהר," אמרתי לה, מחייך בשקט.
"אל תחייך אלי ככה. פשוט תיזהר". "תיידעי אותי אם משהו קורה"
אמרתי. "אין בעיה. תשמור על עצמך מיגי. אגוזי סוף". ואז היא
פשוט לא הייתה יותר בראש שלי. אני חייב ללמוד את הטריק הזה
פעם.

יש משהו שטני במיוחד בצפייה בבית של אדם עשיר ולשאול אם הוא
מחזיק בתוך הבית אדם שאתה אמור להגן עליו. "פרצוף חמוץ" אמרתי
לשלומי, "זה מה שאנחנו מחפשים. סימני מתח". "אין בעיה" הוא
הנהן. הרמתי את המשקפת אל עיני. השעה הייתה כמה דקות אחרי עשר
וחצי בלילה. אורות דלקו בבית שמולנו. השעה לא הייתה יותר מדי
מאוחרת בשביל למצוא אנשים ערים. השעה כן הייתה מאוחרת מדי
בשביל לראות את דלת המוסך הסמוך לבית נפתח. מי יוצא לטייל בשעה
כזאת בעיר מוסלמית? לא הרבה אנשים. מכונית כחולה מתוצרת ב.מ.וו
יצאה מהמוסך. לו לא ידעתי לחפש, לא הייתי מזהה את מכוניתו של
השגריר שעברה צביעה זה מקרוב. "בינגו" אמר שלומי. "בריבוע"
עניתי. הטרוריסטים עשו לנו עבודה קלה. "אני שונא מטרות קלות,"
לחשתי בקול מתלונן. "שיהיה," אמר שלומי, "מה עושים?". "נכנסים
בחשאיות" עניתי, "מוצאים את השגריר ומוציאים אותו בשקט המרבי.
אם נמצא את רוזמן, אנחנו לוקחים אותו איתנו, עדיף בחיים". זו
הייתה בעיה קטנה. שיערתי שרוזמן הבוגד יהיה בסמוך לשגריר.
"משתיק קול" הוריתי לשלומי. "מה יקרה אם ישתבש משהו?" הוא שאל.
השאלה הזאת נחשבת למביאה מזל רע. אישית, אני בעד ריאליזם.
"אגוזי תדע" עניתי לו ועינת הנהנה לי בתוך הראש. "שוב את?"
שאלתי אותה בחיוך. "פשוט דואגת לך. שמור על עצמך!". "אין בעיה.
תעופי לי מהראש!". "איך?" שאל שלומי. "היא פשוט תדע" עניתי,
"אל תשאל שאלות שלא תבין את התשובות להן". "חיובי," הוא ענה.

חמקנו דרך המדשאה שמאחורי הבית. בחושך המצרי בסופו של חודש
ירחי, היינו בסך הכל שני צללים חרישיים. שמחתי לגלות שאימוני
ההתגנבות של יחידה ג' נטבעו היטב בשלומי. היה עליו להוכיח את
עצמו בפני, ועוד יותר בפניה של עינת. משימה קשה עוד יותר כיוון
ששנינו כבר פיתחנו דעות שליליות למדי לגביו. לא שהוא היה
מושלם, אבל הודיתי ביני לבין עצמי שהאשמה אינה שלו בלבד. יחידה
ג' הוקמה תוך ציוות של שלישיות של אנשים. המטרה (שהושגה) הייתה
ליצור צוותים שיפעלו כאיש אחד. הבעיה האמיתית בשיטה התגלתה
אחרי משימה קשה בתוך גרמניה. שני צוותים איבדו לפחות אדם אחד,
והצוות שלי איבד אדם אחד בפעולת התגמול על אותם הרוגים. ממש
כשם שאח מאמץ לא יוכל להחליף אח גדול שמת, כך גם צוותי-האש
סבלו מחוסר יכולת להסתגל לאנשים חדשים. ריחמתי במיוחד על איתמר
יפרח, מפקד צוות חמש הנוכחי. שני חבריו נהרגו בגרמניה. הוא היה
צריך להסתגל לשני חדשים. מצאתי שקשה לי להסתגל לעובדה שריי,
אותו חבר מצוותי שנהרג, איננו. ועוד יותר קשה להסתגל לזה
שהביאו מישהו אחר במקומו. שנתיים וחצי עברו מאז שנהרג והכאב לא
פחת במאום. ידעתי שיחידה ג' חייבת לשנות את שיטת העבודה שלה.
ידעתי שאני חייב לעשות משהו בעניין. ידעתי שאני חייב להתרכז
בכאן ועכשיו ולא בדברים אחרים.

היו ארבעה אנשים באחד החדרים. חלון החדר השקיף אל המדשאה.
עקפנו אותו, ומצאנו את הכניסה החיצונית אל המרתף. קולות עלו
מלמטה, עמומים בגלל הדלת הכבדה. הרמתי את ידי הימנית וסימנתי
לשלומי "בוא אחרי, תהיה מוכן". בשקט המרבי שיכולתי, סובבתי את
ידית הדלת. קיוויתי שהצירים של הדלת משומנים. תקוותיי התגשמו.
הדלת נעה בשקט מופתי. אור הציף את עיניי. בתוך המרתף, על כיסא
עץ מבהיק, ישב מאיר רוזמן הבוגד. לא יכולתי לראות אל מי הוא
דיבר אבל ההשערה ההגיונית שלי הייתה השגריר. חמקתי אל תוך
המרתף, מסמן לשלומי לשמור על שקט. "הבאתם את זה?" רוזמן דיבר
ערבית במבטא ישראלי למדי. "הבאנו!" עניתי בעברית. הוא הסתובב
ונשנק. "אתה!" הוא אמר, "איך-". "איך שבא לי!" עניתי, "כרגע יש
לי משהו ברשותך ואני רוצה אותו בחזרה". הוא נסוג לאחור.
"מאירק'ה," אמרתי לו בקול מביע בוז, "אתה לא יכול לברוח". "אני
יכול לצעוק והם יגיעו" הוא ענה בקול בטוח למדי. "זייד א-סאלאם
ניסה לצעוק בתוך מטוס," אמרתי, "הוא לא הספיק. ובכלל גם שם
היינו מעטים מול רבים". "היינו?" מאיר רוזמן נד בראשו, "מי זה
היינו?". "אני, והיא" אמרתי והצבעתי אל מעבר לכתפו. הוא קנה את
התרגיל. הוא העיף מבט אחורה וגילה שעינת לא נראית בשום מקום
ואז הישיר את פרצופו אל תוך קנה האמ-16 שלי. "רק טיפשים נופלים
לטריק הזה" אמרתי לו. הוא עיווה את פניו, אולי באיום ואז אמר,
"אתה לא תהרוג אותי. אתה תנסה לקחת אותי מפה? לא?". "אם אני
אוכל!" עניתי, "אבל האיש הגדול הוא המטרה העיקרית שלי". השגריר
ישב קשור על כיסא שידע ימים טובים יותר במרחק של שני מטרים.
"אתה לא תוכל לצאת מפה" רוזמן המשיך לנסות לצאת מתוך הכוונת
שלי על ידי דיבורים. דלת המרתף נפתחה ואדם אחד נכנס. הוא הביט
בהפתעה אלי ואל רוזמן ואז פנה לברוח. כיוונתי את הנשק שלי אבל
האיש כבר נעצר על ידיו של שלומי, שהפתיע אותו מלמעלה. רוזמן
ניצל את המהומה הרגעית וזינק לכיוון השגריר. אקדח הופיע בידו,
כנראה מתוך נרתיק כתף. כיוונתי את האמ-16 אך ידעתי שאיחרתי.
במחסה גופו של השגריר, רוזמן צעק, "אני הורג אותו אם אתה לא
מסתלק". כדי להבהיר את כוונתו, הוא הצמיד את האקדח לרקתו של
השגריר. הבטתי לרגע בעיניו של השגריר. מבט מפוחד התחלף במבט
נחוש. מבט קטן חלף ביני ובין שלומי ואז, "מאירק'ה" קולי לגלג
על עצם קיומו, "כמה זמן תוכל להחזיק ככה?". "עד שהם יבואו!"
ענה רוזמן. "הם לא יבואו כל כך מהר" עניתי, "לא מספיק מהר".
"אני יורה בו!" רוזמן איים. מזווית עיני ראיתי את שלומי מחליק
לאורך הקיר. "רוזי רוזי רוזימן" שיבשתי את שמו של דובי
הדוברמן, "אתה לא יודע שאתה הולך להפסיד פה? ההוא שנכנס כבר לא
יצא לשום מקום חוץ מבית הקברות". שלומי שבר את מפרקתו שתי
שניות אחרי שתפס אותו. "אם אני צריך למות, אני לוקח אותו
איתי!" הודיע רוזמן. "אני לא בטוח!" אמרתי. רוזמן נעשה מודע
לשלומי שהתקדם לעברו. "מוקדם מדי" חשבתי. הוא סחט את הדק האקדח
בכוח. כלום לא קרה. הקלה הציפה אותי. "מעצור בנשק!" אמרתי
בשמחה לאיד. "עכשיו אתה תקוע!" הוסיף שלומי. רוזמן סחט את ההדק
עוד פעם והאקדח לא ירה. קולות של אנשים התקרבו לכיוון המרתף.
"צעיר," אמרתי. שלומי הסתער על רוזמן באותו זמן שאני זינקתי אל
השגריר. רוזמן פנה עורף וברח לכיוון המדרגות הפנימיות. שלומי
הפיל אותו במכה ואז הרים אותו על כתפו. "צעיר, החוצה!" צעקתי.
פניתי להרים את השגריר. מעגל אדום הצטייר על רקתו הימנית של
השגריר במקום ב נלחץ האקדח. שלומי הסתער החוצה ראשון, ואני
אחריו, השגריר על כתפי. "מצטער שאני מתייחס אליך כמו שק תפוחי
אדמה," רטנתי בזמן שרצתי אחרי שלומי. רצנו לכיוון אחת הסמטאות.
"צעיר," קראתי, "קח ימינה". שלומי פנה ימינה, רוזמן מיטלטל על
כתפו. מיהרנו לכיוון שידעתי בחוש שהוא הכיוון ההפוך ממרכז
העיר. "אגוזי שרי," חשבתי, "כדאי שתשיגי לנו עזרה. אני חושב
שהם רודפים אחרינו". "נו פרובלמו אמיגו," עינת חייכה בתוך
ראשי. "גראסיאס," עניתי לה, "אבל, פור פאבור, תעשי את זה מהר".
"אל תדאג, אני מטפלת בזה". "תודה," אמרתי, "אוהב אותך!". "על
לא דבר מיגי," היא ענתה וקולה הביע הפתעה.

סמטאות קהיר התחלפו במדבר קר לעת זריחה. "מה עכשיו?" שאל שלומי
בעת שעצרנו. "עכשיו אנחנו מחכים לאגוזי" עניתי. "ומתי בדיוק
היא תגיע?" שאל שלומי. "עוד כמה דקות" עניתי. "איך היא תדע
למצוא אותנו?" שאל שלומי. "היא פשוט תדע" עניתי. הוא הנהן.
כנראה שהוא חשב שהשארתי איזשהו סימן כדי לספר לה לאן הלכנו.
הוא טעה. פתחתי בקבוק מים שהצלחתי לסחוב במהלך הריצה המטורפת
בסמטאות. "מים?" הצעתי לשגריר. הוא עדיין שפשף את ידיו. קשירה
בחבלים אינה דבר נעים. הוא הנהן ולגם לגימה ארוכה. "אני בכלל
לא אשאל איך הגעתם אלי," הוא אמר כשהעביר אל שלומי את הבקבוק,
"אבל אני אגיד לך תודה". "על מה?" שאלתי בהפתעה. "לאקדח שלו לא
היה שום מעצור" ענה השגריר, "הוא לא יכול היה להירתע קדימה כדי
לירות". הבטתי בהערכה מחודשת אל העיגול האדום ברקתו של האיש.
"אני שמח שזכרת," אמרתי. "מה יהיה עכשיו?" הוא שאל. "אני לא
מוכן להחזיר אותך לשגרירות לפני שאהיה בטוח שהכל בסדר שם
בפנים" עניתי. פניתי לבדוק את רוזמן, ולא הייתי עדין במיוחד.
זה לא שטלטלתי אותו בגסות. אבל גם לא הייתי אחות רחמנייה. האיש
הכעיס אותי ברמה מסוכנת. "מכונית!" שלומי העיר את תשומת לבי.
"קאדילאק שחורה. שני אנשים" אמרתי בלי שהעפתי אפילו מבט קטן.
"זו באמת קאדילאק שחורה" אמר שלומי, "אבל קשה לראות את האנשים.
איך-". "אני פשוט יודע" קטעתי אותו בחיוך, "אני מקווה שהיא
זכרה להביא לי סיגריות". הקאדילאק עצרה במרחק קצר מאיתנו. משהו
קטן התעופף לכיווני. "לא היו נובלס. הבאתי קאמל" עינת חייכה
אלי. "אגוזי," אמרתי בזמן שהצתתי שלוש סיגריות, "יבוא יום ואני
אוריד לך את הראש!". "לא אתה לא" היא חייכה אלי בזמן שהעברתי
אליה אחת הסיגריות. הבחנתי בעווית קטנה בפניה כשהעברתי את
הסיגריה השלישית אל שלומי. הצעתי אחת נוספת לשגריר אך הוא
סירב. "אני מהביישנים. לא עישנתי עד היום ואני לא מתכנן
להתחיל" הוא אמר וחייך. "אז תהיה ביישן," צחקקתי, "העיקר שתהיה
ביישן חי". "מה יש לנו פה?" שאל קול בס קר. "היי פאלקון,"
אמרתי. "קפטיין," הוא הצדיע, "זה כבוד". "אה?" שאלתי. "מאיפה
הוא גילה את הדרגה שלי?" שאלתי באנגלית. עינת נדה בראשה. "סרן
אהוד גת, סיירת מטכ"ל," פאלקון נתן הרצאה, "ניסיון קרבי שיכול
להתחרות בוותיקים של ווייטנאם. ידוע כקר רוח תחת אש. עיטור
מופת על חילוץ פצועים תחת אש בקרבות בעזה, נחשב לקצין מבריק
ביותר". "ואיך עלית על זה?" שאלתי, בתדהמה די גדולה. "יש לי...
אהמ... קשרים בישראל. פשוט ביקשתי שיבדקו על קצין שעונה על
התיאור שלך. לא להרבה אנשים יש מיג 29 על הכתף השמאלית".
"שיהיה," עניתי תשובה לא מתחייבת. איזה קשרים? איך הוא השיג את
המידע הזה. לפחות הוא לא יודע על היחידה. "לא ידעתי שיש לכם
נשים" הוא הניד בראשו לעבר עינת. "לא ידעת גם את זה" הצבעתי
לכיוון רוזמן. "מה שנכון נכון" הוא הנהן.
"באמת, מה אנחנו עושים איתו?" שאל שלומי. "מביאים אותו
לשגרירות ומשם-" הצבעתי לכיוון השמיים, "כרטיס טיסה חד כיווני
לכלא". "יש לנו בעיה" ציינה עינת בקור, "עם חבורה שלמה של
שוטרים מצרים שמקימה מחסומים בניסיון לתפוס את הטרוריסטים.
להיכנס לעיר עם שגריר ישראל ועם שבוי עשוי להיות בעיה". "אבל?"
שאלתי, "מה את מסתירה?". "אנחנו עולים צפונה. לים!". "את
רצינית?" שאלתי. "לא יותר רצינית ממך כשאתה מדבר בשמה של גאלה"
היא ענתה. "אוקיי, את רצינית," חייכתי אליה. "סידרו לנו טרמפ!"
היא אמרה, "באדיבות חברת הפלגות מסוימת מאוד". "אחת עם בוס
שהוא כריש?" שאלתי. "כן, אחת עם שש מאות שמונים ושמונה סיבות
טובות לטוס בבריטיש אירווייז". "סליחה," פאלקון התערב, "אני לא
ממש מבין עברית. למה שלא תדברו אנגלית?". עברתי לאנגלית
ואמרתי, "למה שלא תחזור לשגרירות שלכם ותעביר הודעה למדינת
ישראל שאין מה לדאוג לשגריר?". הבנה ניכרה על פניו. "אתם לא
באים, מה?" שאל. "כן" עניתי. "טוב," הוא נד בראשו, "אבל לפני
כן, אתה חייב לי תשובה". "על מה?" שאלתי. "איך ידעת באיזה
מהבתים השגריר שלכם יהיה?". "אה, כן" חייכתי חיוך ערמומי.
פתחתי את ההרצאה עם ציון איסור דתי ידוע. "האיסלאם אוסר על
שתיית אלכוהול. הטרוריסטים המוסלמים פועלים בדרך כלל בגלל סיבה
מספר אחת. טרור אידיאולוגי-דתי. היקש הגיוני אומר שטרוריסט
מוסלמי שפועל לפי מצוות הדת שלו לא יתחבר עם מוסלמי ששותה
אלכוהול. היקש הגיוני אחר אומר לי שאתה לא מנסה לברוח רחוק עם
מסוק. ככול שאתה נמצא יותר זמן באוויר, יותר קל להצמיד לך
עיקוב. לא משנה אם ראדאר או פשוט איזה מטוס קרב שיושב לך קצת
מאחורה. אז אם אתה בוחר במסוק, את בוחר במקום קרוב או בשדה
תעופה. הם לא היו מנסים להגיע לשדה התעופה כיוון שאף אחד לא
היה נותן להם לעשות את זה. טיפש ינסה להגיע למטוס. חכם יידע
שזה אף פעם לא מצליח. הם לא היו טיפשים, רק חסרי מזל. אז חשבתי
שהם ילכו לכיוון מישהו שאפשר להנחית אצלו מסוק בלי שזה יראה
חשוד. פשוט מצאנו את הבית הנכון בניסיון הראשון. יש מבין?".
"כן," הוא ענה. "אירוניה קטנה," הוספתי, "הקוראן הוא ספר שמטיף
לאהבה וסובלנות. לך תבין את האנושות". "וגם נגד גזענות," אמר
המייג'ור כהה העור, "אני מעריך מאוד את הספר אבל מתעב את
הפירוש שאנשים מסויימים נותנים לו". "בואו נעשה טיול" אמרתי,
"יש לנו חתיכת מרחק לעבור. אדוני השגריר, אני חושש שתיאלץ לבוא
איתנו בחזרה לישראל" . השגריר הנהן באישור. "אתה יכול לקחת את
הקאדי" פאלקון הציע. "ואיך אני אחזיר אותה?" שאלתי בסרקאזם
כיוון שידעתי מה עומד מאחורי ההצעה. לא טעיתי. "אני אבוא
איתכם" פאלקון חייך. "תן לו," עינת שידרה אלי בגלי מוח קצרים.
העפתי בה מבט והיא הנהנה. "אתה מוזמן" אמרתי.

אף אדם לא יגיד על עצמו בכנות שהוא טיפש. אם לדבר בכנות, אני
טיפש. רק טיפש אומר דברים שהוא לא זוכר אחר כך. "התכוונת לזה?"
שאלה עינת. "למה?" שאלתי בהפתעה. "שאתה אוהב אותי, טיפש כמוך"
עינת הודתה בשבילי בברור מכל. "לא. בכלל לא התכוונתי לזה,"
אמרתי לה, "אני לא מתכוון להוריד בערך הרגשות שלי אלייך ולהגיד
שאני אוהב אותך. אני מת עלייך יא טיפשונת". "אז למה לא אמרת את
זה עד היום?" שאלה עינת. ניפחתי את שרירי החזה שלי ואמרתי,
"מאצ'ו לא מודה לעולם בדבר כזה. ואני בהחלט- אאוץ', רק
צחקתי!". עינת הוציאה את ידה אל מחוץ לחולצה שלי. "פעם כדי
לבדוק אם אדם כלשהו נמצא בהכרה היו צובטים בפטמה שלו. היום
עושים את זה כדי לבדוק אם אדם הוא מאצ'ו" חיוך ממזרי עלה על
פניה. "זה לא מצחיק!" אמרתי לה. "אותי זה מצחיק. אגב, גם אני".
"מה גם את?" שאלתי "שאלת קלוץ" אמיתית. "אוהבת אותך" היא אמרה.
"טוב לדעת שיש עדיין מטורפים בעולם" חייכתי אליה. "מיגי," היא
הרימה את עיניה במבט אוהב. "מה?" שאלתי. העיניים קיבלו הבעה
נבזית. "שתוק ותמשיך לנהוג".

יש אנשים כל כך טיפשים עד כדי כך שישאירו שבוי לבדו למשך פרק
זמן שעולה על שתי שניות. אותם אנשים מאבדים בדרך כלל את השבוי
שלהם. האם אמרתי פעם שאני טיפש? עשינו הפסקה קצרה לאחר ששלומי
קיבל קריאה מהטבע. עינת התרכזה בשיחה עם השגריר, פאלקון התרכז
בי ואני בתורי התרכזתי במפת דרכים. ומאיר רוזמן התרכז בלחתוך
את החבלים שעל ידיו. חבל שלא הבאנו אזיקים. הוא מצא כנראה
איזשהו זיז חד בתוך המכונית. בכל אופן, הפעם הראשונה שהבחנתי
בו הייתה כשיצא מהמכונית ורץ לכיוון המדבר. "אגוזי!" צרחתי
ומיהרתי אחריו. עינת השיגה אותי במהירות. "תחרות ריצה עד האיש
הרץ!" הכרזתי והאצתי. "איזה איש?" עינת השיגה אותי, "אני רואה
פסולת רדיואקטיבית רצה אבל חוץ מזה" היא משכה בכתפיה בזמן
שרצה. "אל תעליבי את הפסולת הרדיואקטיבית!" אמרתי לה, "את
תחטפי תביעת דיבה על זה". מאיר רוזמן (שהוא עלבון לפסולות
רדיואקטיביות למיניהן) רץ בשיא כוחו אך הוא כבר היה בגיל מתקדם
יחסית, ואנחנו צעירים בכושר מעולה. המרחק הצטמצם במהירות. ואז
הוא עצר במקום ופנה לאחוריו. "אקדח" קראתי. האיש כנראה גנב את
אחד האקדחים שהיו ליד מושב הנהג בקאדילאק. השתטחתי וירייה חלפה
מעל ראשי. עינת זינקה בקפיצה חתולית לכיוונו של רוזמן. קולה של
הירייה רעם באוזניי ועינת הסתובבה באוויר ונפלה. "אל תטרחי
לקום" רוזמן כיוון את אקדחו לראשה ממרחק של שלושה וחצי מטרים.
ואז, כמו בסרטים סוג ז' חלף צל מעל עינת וסגן שלומי בן-טוב נחת
על מאיר רוזמן. "אל תטרח לקום," הוא אמר כשהוא בועט באקדח, "זה
לא יביא לך שום תועלת. יש לך את הזכות לשמור על שתיקה. כל מה
שתגיד ישמש כזיהום אוויר והפצת מחלות. יש לך זכות לעורך דין
אבל אני אדאג שלא תממש אותה. יש לך את הזכות לנשום כשארשה לך.
ויש לך את הזכות הבלעדית לעולם לא לאיים יותר על האישה היחידה
שיכולה להוריד לך את הזין באלף דרכים שונות עם הגבה הימנית.
אני מובן?". מיהרתי אל עינת בזמן ששלומי המציא את זכויותיו של
שבוי שמאיים על עינת שרי. "נו, מה תגידו!" היא רטנה, "הוא הרס
לי את התסרוקת". "והשאיר חתך קטן" אמרתי, "יש לך מושג כמה היית
קרובה למוות?". "כמה שהייתי צריכה" היא ענתה.  "יותר מדי"
עניתי. שלומי תפס את מאיר רוזמן, האיש והחלאה, והרים את ראשו.
"שם למטה," הוא הצביע לכיוון מדרון מימינו, "יהיה הקבר שלך אם
עוד פעם תחשוב בכלל על לברוח". רוזמן נחר. "אל תנסה אותי,
כלבלב" הזהרתי אותו, "ברגע זה ממש ניסית להרוג אותי, אבל יותר
חשוב ניסית להרוג את האישה שאני אוהב. אני חושב שאני אתחקר
אותך פה. אגוזי," פניתי אחורה. "אל תחשוב שאתה יכול לעשות לי
את הטריק של שוטר טוב ושוטר רע" רוזמן נחר. "קחי את הצעיר מפה"
אמרתי והוספתי מסר מחשבתי קטן. "אתה לא רציני," עיניה נקרעו
לרווחה, "מיגי, אתה-". "נותן לו את מה שמגיע לו". היא הנהנה אך
פניה הביעו מורת רוח ברורה. "אה, ותשאירי לי את סיכת השיער
שלך". היא השפילה את מבטה לפני שהעבירה את הסיכה אלי. "אתה לא
הולך ל-" היא בלעה ופניה הביעו אימה. "כן, תני לי את טבעת הכסף
שלך". "מיגי," היא ניסתה אבל קטעתי אותה עוד פעם. "קחי את
הצעיר ותעופי מפה". "כן המפקד" קולה היה קולו של אדם שמבצע
פקודה שהוא יודע שאסור לו לבצע. היא פנתה, תפסה את שלומי (ולא
בעדינות יתרה) ומשכה אותו משם. "אין פה עוד מישהו" אמרתי לו,
"רק אני ואתה. עינויי שבויים הוא נגד אמנת ז'נבה, אבל גם חטיפה
של אנשי סגל דיפלומטי. נעשה את זה תיקו". בעצלתיים שלפתי מצית
הזיפו שלי והתחלתי לחמם את חודה של הסיכה. היה לי את כל הזמן
שבעולם. היה לי את כל המוטיבציה בעולם לעשות את זה. רוזמן נשף
בעצבנות כשקצה הסיכה התחיל להלבין. בחנתי את טבעת הכסף במבט רב
משמעות. כיביתי את הזיפו והכנסתי את יד אל כיסי ושלפתי מחזיק
מפתחות מלבני עשוי פלסטיק ושני מטבעות של שקל. "כלי עינוי
יעילים" אמרתי לו, "אם אדם יודע איך להשתמש בהם". "אתה לא-"
הוא רעד מאימה. נראה שאפילו לא היה מודע לכך ששלומי קשר את
ידיו בחוט תפירה שילד יכול לקרוע. "אני כן!" חייכתי חיוך
מרושע. "אבל זה-" הוא החוויר והסמיק והחוויר עוד פעם. "אויש
שתוק! אם לא תשתוק אני אתחיל עם המחזיק מפתחות ולא אם הסיכה".
עיניו נקרעו לרווחה. "מה אתה רוצה?" קולו היה צרוד מאימה. "אני
רוצה לדעת איך התחברת עם טרוריסטים!" עניתי בקול זועם.  "היא
לא עשתה כלום!" הוא אמר, "היא נתנה לבן שלי למות. הגיע לה למות
בשביל זה!". "מי זאת היא??" שאלתי. "אישתו של השגריר!" התשובה
הייתה מהולה בכל כך הרבה זעם עד שכמעט נרתעתי אחורה. כמעט.
עצרתי את עצמי בזמן. "מה היא עשתה?" שאלתי. "היא הייתה הרופאה
שלו והיא נתנה לו למות!". "מניע של נקמה" חשבתי. כאילו בתגובה,
הבזיקה לי המחשבה, "זה לא הופיע בתיק". גם אם הייתה זו מחשבה
שלי ולא של עינת, הייתי יודע שכך הדבר. עינת לא הייתה מחמיצה
כזה דבר מובן מאליו. "תודה על המחמאה," היא חשבה אלי בעוקצנות.
"שששש" היסיתי אותה וחזרתי אל רוזמן. "אז למה תקפת אותו?"
שאלתי, "אישתו היא זו שצריכה לסבול, לא?". "הוא היה מטרה יותר
מושכת בשבילם," רוזמן ענה בקול שבור. לא היה שום צורך לשאול מי
זה בשבילם. "אז ניסית להכניס אותה ואותו ואת השגריר האמריקאי
לאותו כיס?" קולי הביע איום, "פישלת כי היא יצאה למקום אחר
בהתרעה של רגע. אתה תותח". "אני לא רציתי... אני מצטער! אני לא
אעשה לך שום צרות. רק לא המחזיק-מפתחות". המשפט האחרון נאמר
בקול שהזכיר לי יבבה של כלב עזוב נגד רגל בועטת. "טוב נו,"
קולי חזר לנימה הרגילה (אם כי שמר על קורטוב קטן של התנשאות).
"אה?" מאיר רוזמן נתן בי מבט המום. "אגוזי," אמרתי בקול,
"מצטער על הסיכה". "סליחה??" מאיר רוזמן הביט המום אל כפל קרקע
קטן ואל שתי הדמויות שקמו מאחוריו. "לא באמת חשבת שהוא יענה
אותך? נכון?" שלומי נתן מבט מלא בוז אל מאיר רוזמן. "חשבתי
שאתה יותר חכם," לעגה עינת. "אבל-" עיניו של מאיר רוזמן ניסו
לצאת מחוריהן. "אני שונא מטרות קלות," אמרתי והעפתי מבט אל
הטבעת הכסופה. "לא יוצאת מהבית בלי מכשיר ציטוט" עינת חייכה.
"וטוב שכך" הוספתי בחיוך.

"צעיר, מה היה הקטע הזה עם רוזמן?" שאלתי. "למה אתה מתכוון?"
שאל שלומי. "אני מתכוון לזה שהסתערת על אדם שהחזיק אקדח טעון
ודרוך". "אוממ," שלומי נד בראשו ואז חייך בערמומיות משהו.
"בזמן כלשהו," הוא המציא ציטוט משלו, "לא תהיה לך ברירה אלא
לקפוץ על בוגד שמכוון אקדח אל עינת שרי". "אקט של יאוש?" עינת
זקרה גבה. "אקט של חירום," הצעיר ניסה להתגונן. "לא," נדתי
בראשי וחייכתי, "אקט של גבורה".

בתוך מכונית קאדילאק שחורה, בידי האחת כוס קולה ובשניה סיגריה,
נהניתי מנופיה של מצריים. "אז מה היה הקטע עם המחזיק-מפתחות?"
שאל שלומי. "מה הכוונה?" שאלתי. "הוא היה מבועת ממחזיק מפתחות"
שלומי נד בראשו אל האיש הקשור. "אוממ," חייכתי, "גנבתי את זה
מרוברט ג'ורדן," שלומי הקדיר פנים אבל אני התעלמתי והמשכתי.
"יש את הקטע עם הלוכד גנבים וההיא שמנסה לחטוף את השילוש הנשי,
זוכר?". הוא הנהן. "אז מה שעשיתי היה בעצם אותו דבר. גרמתי לו
לחשוב שאני חושב שסיכה מלובנת היא כלום לעומת מחזיק מפתחות. לא
אמרתי לו שום דבר על דרך פעולה. נתתי לדמיון שלו לעשות את
העבודה. מוצלח במיוחד, לא?". שלומי חייך קלות ואז רטן. "מה?"
שאלתי אף כי התשובה הייתה ברורה. "אם היית צריך לקחת דמות של
ג'ורדן בשבילי," הוא עיווה את פניו, "יכולת לפחות לקחת מישהו
שמסתבך בפחות צרות ממאט קוטון. או לפחות לתת לי דרגה נורמלית".
"שתוק קורפורל" עינת נחרה. "מה את מתערבת," שלומי נחר בחזרה
ואני נדרכתי, "מאיפה בכלל הוא הקריץ את השם קוני ד. בריגס?".
הוא הופתע למראה חיוך מלא גאווה. "מה הקטע?" הוא שאל. "אם לא
שמעת על סיפור הקצר של הסופר המפורסם א. גת אז לא שמעת מעולם
על ספרות" היא נחרה אליו. "סליחה??" שלומי פער פה בהפתעה. "אתה
רוצה להגיד לי שמיגי לא הראה לך את הסיפור ההוא?" היא שאלה.
"תודה, לא!" עניתי במקומו. "מיגי, אתה זין!". "וגאה בזה" נתתי
בה מבט מתגרה.

"מכונית בשעה שש," שלומי היה הראשון שהבחין בכלי הרכב. "די
רחוק," אמרה עינת, "אבל אני חושבת שהוא יותר מהיר מאיתנו".
"פאלקון," אמרתי, "אחרי העיקול הבא, תעצור את המכונית".
"חיובי," המייג'ור האמריקני סובב את המכונית מאחורי דיונה
גדולה ועצר. "אחרי," אמרתי לעינת ושלומי, "המכונית ממשיכה עוד
עשרה מטרים. תעצור אותה שם. אנחנו לא היינו פה".
פאלקון חייך והרים אגודל. "בהצלחה". לקחתי שלוש קשיות שתייה
ויצאתי אחרי עינת ושלומי. "מיגי," שאלה עינת, "מה התוכנית?".
"זינוק בעלייה," חייכתי, "זוכרת את חולית?". "ספר טוב," אמר
שלומי, "הסרט פחות. מה העניין?". הצבעתי אל מקומות שבהם היו,
מסיבה לא ברורה, בורות בחול. "תכסו את עצמכם ותנשמו דרך הקשית.
תחזיקו את התיקים מעל כמו מכסה. כדי לזנק, תזיזו את התיק הצידה
ותקפצו". "זה יעבוד?" שאלה עינת. "לא יודע, אגוזי," עניתי,
"אבל זה שווה את הניסיון".

הקשית אפשרה לאוויר להיכנס אל מבעד למסך החול הדק שמעלי. ישבתי
בתנוחת כריעה, עיני עצומות. "נקווה שיש לי מזל," חשבתי. "מתי
לא היה לך?" ענה לי קולה של עינת, "אתה מספיק ממוזל בשביל
להיות מנקה ארובות". "אגוזי," חייכתי לעצמי, "תשתקי ותלכי
מכאן". "חיובי," היא חייכה, "העיקר שתתאם את הזינוק טוב".

שמעתי את מכונית עוצרת. "רכב 4X4" ניחשתי. הרגשתי את הזעזוע
כאשר דלתות המכונית נטרקו. דרכתי את האקדח שלי ושיחררתי את
הניצרה. "שלוש," חייכתי, "שתיים, אחת, עכשיו!". באותה שניה
נחתה רגל על המחבוא שלי. הזזתי את ה'גג' ואדם חמוש נפל אל תוך
הבור. "מזל רע!" חשבתי בזמן שריסקתי את צווארו. ירייה נשמעה
ואחר כך עוד אחת. קפצתי אל מחוץ לבור. שני אנשים עמדו מימיני.
אחד התנודד בעוד קליעי האקדח של עינת פוגעים בו ואז נפל. יריתי
כדור אחד לכיוון ראשו של השני. החטאתי. הוא זינק אל מאחורי
הג'יפ שבו הגיע. האיש היה חמוש ברובה אוטומטי קצוץ-קנה. "לא
נשק של חייל," ציינתי בפני. "לא," עינת הסכימה, "הם טרוריסטים
כנראה". "היכונו לצרות," חשבתי, "מה עושים עכשיו?". "אל תדאג"
עינת ציינה עובדה, "הצעיר עוד לא יצא". היא שחררה כדור לכיוון
המכונית. האיש הנמיך את ראשו במהירות. האדמה שמאחורי האיש
נפערה לפתע ושלומי זינק אל מחוץ לבור. "הגיע הזמן," צעקה עינת.
"מצטער," שלומי חייך אל גופת האיש המנוקבת, "חיכיתי לתזמון
טוב". "לא יכולת למצוא אחד יותר טוב," אמרתי והצבעתי אל הגופה.
בידו השמאלית החזיק המת ברימון יד. "לא," חייך שלומי, "תזמון
זה עסק חשוב. תגידו לפרנק הרברט שהגיע הזמן לעשות גרסה חדשה
לסרט 'חולית'". "פרנק הרברט מת," אמרתי. "גם הוא," שלומי הצביע
אל הגופה, "בואו נמשיך".

עצרנו באזור שומם. במרחק של שישה קילומטרים נע לו הים התיכון
בשקט. "תחנה אחרונה" אמרתי לפאלקון. "תעשו חיים" האיש השחור
שיכול היה לגלם כוכב פוטבול באותה קלות שבה מיס ינואר משיגה
דייט חייך אלי. "נתראה אי פעם," אמרתי לו, "היה שלום ותודה על
הדגים". "גם את דאגלס אדאמס קראתי, דינג שאבז" הוא חייך אלי,
"תשמור על עצמך, וגם עליהם". "מבטיח," אמרתי בחיקוי לשבועת
צופים אמריקנית. "נתראה בסיבוב, דינג שאבז". הוא עלה בחזרה אל
הקאדילאק, נפרד מעינת, שלומי והשגריר, העיף מבט אחרון אל מאיר
רוזמן ואז נסע. "אני לא דינג שאבז," זייפתי רטינה. מי הוא
לעזאזל שישווה ביני ובין אחת הדמויות הכי טובות של טום קלנסי.
עלי אף אחד עוד לא כתב ספר. "יבוא יום ואני אכתוב
אוטוביוגרפיה!" החלטתי. "מיגי," עינת נדה בראשה, "אל תחשוב חזק
כל כך. אני לא חירשת. כבר סיכמנו שלא יתנו לך לפרסם את זה כי
אתה צנוע מדי". "אגוזי, סתמי ת'פה" חייכתי אליה. ואז אמרתי
בקול, "בואו נזוז". השגריר קיבל עזרה מעינת בזמן שירדנו סביב
מצוק מתפתל. שלומי ואני תמכנו ברוזמן שנראה כאילו הזקין בעשר
שנים תוך כמה שעות. "שקיעה עוד שעה," הודעתי, "בואו נגיע למטה
לפני כן". "איי איי קפטן" חייכה עינת. הייתי בטוח שיש לנו מסע
קל הביתה. טוב נו, אני שונא מטרות קלות. אלת הלילה שונאת לתת
לי מטרות קלות. יחסים טובים, לא? הלכתי מאחורי רוזמן כשזה קרה.
האדמה קרסה מתחת לרגליו של שלומי. שוערי נבחרת ישראל בכדורגל
היו מתגאים בזינוק שנתתי לכיוונו. אבל לא הצלחתי לתפוס את
ידו.

נפילה ממצוק היא דבר לא נעים. לחשוב על דבר כזה מעוות לי את
המעיים. הדבר שבדרך כלל אנשים רואים במקרה כזה הוא את המבט
הנואש האחרון של האדם הנופל. הדבר שאני ראיתי היה יד שרירית
תופסת את ידו של שלומי ומושכת. לא הצלחתי לתפוס את ידו כי
הקדימו אותי. או יותר נכון, הקדימה אותי. "צעיר," עינת חייכה
בעייפות כשהעלתה אותו בחזרה אל הדרך, "זה לא אומר שאני ביחסים
טובים איתך". "אני חושב שכן" התנגדתי בזמן שאמדתי את שלומי
במבטי. חוץ מהעובדה שהוא התנשף בכבדות, הוא נראה בסדר. עינת
הריצה בדיקה מהירה אך מדוקדקת. "אני בסדר גמור," שלומי רטן.
"עכשיו אנחנו חייבים להמשיך!" רטנה עינת, "עיכבת אותנו
מספיק".

שארית הירידה מהמצוק התנהלה ללא בעיות. חוף הים היה נטוש למעט
כמה אנפות בקר שצקצקו אלינו בקול מעצבן. אה כן, הייתה גם סירת
מנוע קטנה ועליה שני אנשים. "אריק," אמרתי, "עבר קצת זמן מאז
המפגש האחרון, לא?". סגן הקברניט של אוניית חיל הים 'עמלץ לבן'
הנהן בחיוך ולחץ את ידי בחום. חייכתי בחום גם אל השני. "איפה
הטיקונדרוגה?" נופפתי בידי לכיוון קצין בקרת-הנשק של צוללת
ה688 היחידה של חיל הים. "איפה מיאמי?" הוא חייך בחזרה. בביקור
הראשון שלנו בעמלץ, עקבנו בעניין אחרי תרגיל אימונים שבו
הצוללת האמריקנית 'מיאמי' הצליחה 'להטביע' סיירת טילים מדגם
טיקונדרוגה. זה היה מסע מרגש.

הסירה הקטנה הביאה אותנו אל לב המפרץ הקטן. תורן מחודד הזדקר
מתוך המים. התורן החל לצבור גובה ומגדל הפיקוד של אח"י 'עמלץ'
נגלה לפנינו. "צ'יק צ'ק" זירזתי את השגריר עברנו במהירות אל
הסיפון מכוסה הגומי של הצוללת. הצדעתי אל הקברניט של הספינה.
הוא פגש אותי ואת עינת בעבר כאשר עמלץ לבן הביאה אותנו לחופי
גרמניה שנתיים לפני כן. "ברוכים הבאים," פניו של הקברניט קרנו,
"הגעתם הביתה". "תודה בוס," חייכתי. התחלתי לשחזר בדיחות בראש
בשביל צוות הצוללת. הם נהנו מהבדיחות בפעם הקודמת.

מעולם לא חשבתי שמראה בתי-הזיקוק מזהמי-הסביבה של מפרץ חיפה
יכול להראות כל כך יפה. "ברוך הבא הביתה, קולונל סנטיאגו" עינת
חייכה אלי. "ברכות לבביות, לביאה" עניתי. "מיגי," היא נתנה בי
מבט מלא חום. "כן?" שאלתי. "שתוק!" היא ענתה. "מישהו מוכן לומר
לספר לי סופסוף מה היה הקטע עם מיאמי?" שאל שלומי בתקווה.
"למען האמת, סאן חואן," חייכתי בהתגרות. "אויש," עינת גיחכה.
"לא משנה! אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה עשיתם בפלורידה"
שלומי נד בראשו. קרצתי לעינת ואמרתי "מעולם לא היינו
בפלורידה". "מיגי התחיל לזמר?" שאלה עינת בחיוך ממזרי. "אני לא
יודע לשיר" עניתי. "ספר את זה לאימא שלי. או לסבא שלי. או לבן
דודה שלא מפסיק לטרדן שהוא רוצה שתבוא לבקר". "הוא שמח לשמוע
מישהו ששר יותר גרוע ממנו" אמרתי בחיוך נבזי. "מיגי!" היא
חייכה, "שתוק!". "אגוזי," שלומי השפיל מעט את מבטו בתנועה
אומרת כבוד, "תודה שהצלת אותי". "עכשיו אנחנו פיטים" היא אמרה,
"אתה הורדת את רוזמן, אני הרמתי אותך. שנינו בחיים. פיטים".
"לא פיטים," אמרתי בכובד ראש, "צוות!". "מיגי," עינת זרקה אלי
מבט מתנשא וחמוץ משהו. "מה?" אמרתי בהיתממות. "שתוק" שלומי
חייך. "אחד בשביל כולם" שלחתי את ידי אל ביניהם. שלומי הניח את
ידו על ידי. עינת לא היססה והניחה את ידה על ידו של שלומי.
"וכולם בשביל אחד!" הם אמרו ביחד. מתמטיקה פשוטה מציינת ששלוש
זה בסך הכל שניים ועוד אחד. אז שני אנשים צירפו את השלישי. ומה
התוצאה? צוות-אש שלוש! עינת נחרה לכיווני. "אגוזי," אמרתי לה.
"מה?" היא לכסנה אלי מבט. "סתמי ותנשקי אותי!" עניתי. שמש זרחה
על מפרץ חיפה.

סוף (לבינתיים).

נכתב בידי: אהוד גת. פברואר 2001 - יוני 2001

תודות
לנועם מועלם, הומריקו וקיווי, על עזרה רעיונית מעולה.

לחברי פורום 'מהעט לנט' של 'נענע' על תמיכה ועידוד.

לאיש בטחון בסניף משרד הפנים ברמלה, על שגילה לי את הסוד הכמוס
על כך שנשק חם צריך להירתע קדימה לפני שיוכל לירות. השב"כ באמת
מצמיד אמ-16 טעון דרוך ולא נצור לגוף כדי להוכיח את זה?

למג'יק, כלבי המנוח, ששלח לי אנרגיות חיוביות מפה ועד טבריה
(קחו את זה מילולית) ושלא עשה לי יותר מדי צרות בזמן שהייתי
צריך שקט.

לקיי-ג'יי, המחשב שלי, על שהיה מוכן להפעיל את מעבד התמלילים
בלי יותר מדי צרות בדרך כלל. אה כן, וגם על זה שהייתי צריך
בערך עשרים פעם לאתחל אותו לפני שיכולתי לכתוב. חכה חכה שאבא
יחזור!

לעץ מיוחד במינו שנתן לי חברה ברגעים קשים יותר וקשים פחות
(אני הבנאדם היחידי שאני מכיר שיש לו עץ בתור חבר). עוד ניפגש,
חבר.

לטום קלנסי, על מודל לכתיבה טובה

לרוברט ג'ורדן, על מודל לכתיבה חלשה

לדניאל סטיל, על מודל לאיך לא לכתוב ספר.

לאותה מקעקעת בתחנה מרכזית תל אביב שעשתה לי מיג 29 על כתף
שמאל. כן, זה טס.

להורים שלי, על שעשו ממני בנאדם הרבה יותר מוצלח ממה שהייתי
עלול להיות. תודה

לעינת 'אגוזי' שרי (ובדרך גם לחברת 'עלית'), האלתר-אגו הנשי
שלי, ואולי גם החטיף הכי טעים שאכלתי, על שאת חלק ממני, ממי
שאני

לגאלה, אלת האופל, גבירת הלילה, מלכת החשיכה ועוד אי אילו
תארים מכובדים, על הכל!

בהזדמנות זאת רציתי להודות גם ליאסר עראפת. אבל אני לא! ממש,
אבל ממש, לא!

אם מישהו נעלב כי שכחתי אותו, אני מתנצל. אם מישהו נשכח אבל לא
נעלב, על אחת כמה וכמה

תודה