יום אחד, נראה לי זה היה בכיתה ב', הלכתי לבקר חבר שלי, אורן.
אורן היה החבר הכי טוב שלי, ילד נחמד וחברותי, והיה ממש כיף
לשחק איתו. היתה לו רק מוזרות אחת, אבל על זה נדבר אחר-כך. בכל
אופן, אני ואורן ישבנו על השטיח הגדול שלו, ושיחקנו בבובות
פלסטיק של 'כוח המחץ' שאני הבאתי. אורן לא אהב כל כך לשחק
בבובות כאלה, אבל כמו שאמרתי, הוא היה נורא נחמד, ולכן הוא
הסכים. אחרי כמה זמן, אימא של אורן, אישה גבוהה שנראתה לפעמים
כמו אבא של אורן, נכנסה לחדר כשהיא מחזיקה סל כביסה עמוס.
"אורן, הבאתי לך מתנת יומולדת מוקדמת, מאבא וממני. הנה תפתח,"
והיא שלפה החוצה חבילה גדולה ארוזה בעטיפה צבעונית של בלונים,
הושיטה אותה לאורן ויצאה מהחדר. אורן אסף את החבילה הגדולה
לבין זרועותיו, ניער וניער, ושנינו ניסינו לנחש מה יש בפנים.
לנחש זה הכי כיף.
"יכול להיות שאימא שלך הביאה לך בגדים? כי זה לא עושה שום
רעש," אמרתי באכזבה גלויה.
"לא... היא יודעת שבגדים זה בכלל לא כיף. בגדים זו מתנה
נפרדת," אורן אמר בהחלטיות.
"אז מה זה יכול להיות?"
"לא יודע, אבל זה ארוז ממש טוב. חייבים לפתוח."
שמנו את הקופסא על השולחן של אורן, ואורן הוציא מספריים אדומים
מהמגירה, וגזר את הסלוטייפ. אחר-כך הוא התחיל לקרוע את העטיפה
בפראות. עטיפה עבה, ובסוף, כשהמתנה הציצה החוצה, הוא פרץ
בתרועת ניצחון, והתחיל לרקוד במעגלים בחדר. אני לא הבנתי כל כך
במה מדובר, אז המשכתי לקלף את העטיפה. בפנים היתה תיבת עץ
גדולה. עץ כהה, ישן כזה, עם חריטות מסוגננות שנמשכו לכל אורכו.
בחזית התיבה היה בריח זהוב. הרמתי את התיבה, שהייתה כבדה מאוד,
ובחנתי אותה היטב - מהצדדים, מלמעלה, מלמטה. כשניערתי אותה לא
שמעתי כמעט כלום, אולי רק דפיקות עמומות מתוכה.
"אורן, מה זה?" שאלתי את אורן שבינתיים נעצר והתיישב על השטיח
מרוב סחרחורת.
"זה מה שביקשתי," הוא השיב בחיוך, "זו תיבת מחטים."

זה המקום לספר לכם על המוזרות הקטנה-קטנטונת-פצפונת שהיתה
לאורן. מוזרות כזאת ממש שולית, שרק מעט מאוד אנשים ידעו עליה,
אני, המשפחה שלו ואולי עוד חבר. המוזרות היתה בנוגע למשחקים
שאורן שיחק בהם. אורן לא אהב לשחק בבובות, במשחקי קופסא,
במדבקות, או אפילו בלגו. אורן אהב לשחק במחטים. בכיתה א',
כשהוא סיפר לי על זה, הוא אמר שזה התחיל אצלו עוד כשהוא היה
קטן. אני לא כל כך הבנתי מה הוא אוהב במחטים, בסך-הכל קיסמי
שיניים ממתכת, אבל אורן אהב כל דבר שקשור בהן. הוא יכל לשחק
במחטים שעות, לתקוע אותן בדברים, אפילו בעצמו, סתם בשביל הכיף.
והיו לו מחטים מכל מיני סוגים. זאת המוזרות שלו.

אז זאת המוזרות ועכשיו נחזור לסיפור. ברגע שהוא אמר לי שזו
תיבת מחטים, הבנתי למה הוא כל כך שמח. עד עכשיו היו לו סתם
מחטים בודדות, כאלה שהוא קיבל מסבתא  או מאימא שלו, או כאלה
שהוא קיבל מדויד החייט, אבל עכשיו היתה לו תיבת מחטים רק בשביל
עצמו. בזהירות הוא סובב את הבריח הזהוב, ואז התיבה נפתחה לשלוש
מגירות. בכל מגרה היו איזה חמש או שש כריות פצפוניות, כאלה
לגמדים, ובכל כרית היו תקועות כמה עשרות מחטים, חדשות, מתכתיות
כאלה ובוהקות. עיניו של אורן נצצו, והוא היה מאושר.
בדיוק אז, כאילו בכוונה, הטלפון צלצל, ואימא שלי (שאף פעם לא
היתה מביאה לי ליומולדת מה שאני מבקש), אמרה לאימא של אורן
שאני צריך לחזור הביתה כי צריך לנסוע לבקר את דודה ציפי בראשון
לציון. אוף, חשבתי, בדיוק עכשיו כשהתחיל להיות כיף. גם אני
התחלתי להתחבר לקטע הזה של המחטים.
כשחזרנו הביתה באותו ערב, כבר הייתי חצי ישן. בדיוק כשיצאתי
מהאמבטיה, אחרי שהתרחצתי והסתרקתי כמו שאני אוהב, הטלפון שוב
צלצל, הפעם אימא של אורן, רבקה, התקשרה. אימא שלי ענתה וממה
ששמעתי זאת היתה שיחה מאוד קצרה ולחוצה. בסוף השיחה, (שכללה
הרבה מילים של אמהות כמו 'מה אתה שחה?', 'ברצינות', 'אני לא
מאמינה', ואנחות נוראיות) אימא שלי הניחה את השפופרת ומחתה
דמעה. "דניל'ה," היא צעקה לי מהסלון, "דני, אני צריכה לדבר אתך
על משהו חשוב."
אני לא זוכר מה בדיוק היא אמרה, אבל רוב השיחה היא דיברה על
דברים נוראיים שקורים לפעמים ושצריך לדעת להסתדר איתם ושגם
הדברים הכי נוראיים הם חלק מהחיים, ושאף אחד לא באמת הולך
לאיבוד כל עוד זוכרים אותו. היא כל הזמן ליטפה לי את הראש
והתעקשה לחרב לי את התסרוקת. "אבא היה יודע לטפל בזה יותר טוב,
אבל אבא לא פה כרגע, ואתה חייב לדעת. חמודי, אחר הצהרים,
כשהיינו אצל דודה ציפי, אורן בלע אחת מכריות המחטים שהוא קיבל.
וכשבולעים מחטים זה עושה דברים רעים בבטן, ואורן," היא לקחה
הרבה אויר, "אורן מת לפני שעה."

אני זוכר שהאווירה בבית-הספר היתה מאוד עצובה בשבוע אחר-כך. כל
המורים דיברו כמה זה מסוכן להתעסק עם דברים חדים, ובטח להכניס
אותם לפה. גם שמעתי שני מורים מתלחשים שזה ממש חוסר אחריות מצד
אימא שלו, 'אבל היא הרי תמיד היתה כזאת." אני, למען האמת, לא
הייתי כל-כך עצוב. זאת אומרת, היה לי מאוד חבל שאורן כבר לא
יהיה החבר הכי טוב שלי, אבל הייתי שמח בשבילו, שהדבר האחרון
שהוא זוכר זה את המחטים שלו.
אני חושב שבגלל העניין עם אורן, דחו לנו את הטיול הכיתתי. אבל
אחרי שבוע יצאנו לטיול הראשון שלנו ליערות ירושלים, וכשהגענו
היו שם רק עצים גבוהים כאלה, בודדים, ועל האדמה היו מפוזרים
המון קיסמים ארוכים כאלה, צהובים וירוקים. ולאחר שהתיישבנו
כולנו במעגל, המדריך הרים שני קיסמים כאלה ואמר בקול סמכותי:
"אלה, ילדים, אלה מחטים של אורן."

ואם הסיפור הזה נשמע לכם מוזר, חכו שאני אספר לכם על החבר האחר
שלי, אלון.