מסתכל עליי בעיניים מעונות, מיוסרות מתחננות לתשובה בלי שישאל,
"אין דבר שיותר מתסכל אותי מלכבוש את הכעס, את חוסר האונים
מולה. כביכול לדבר את אותה השפה אבל לא".
שנים הוא מנסה ללמוד אותה, את הניב הזה שלה, אני רואה אותו כל
כך משתדל, כבר נצח שהוא מתעסק בלבחון בצורה הכי יסודית, בדקדוק
פדנטי כמו שרק הוא יודע, לבדוק את הצורה בה היא מוציאה את
המילים מהפה. לפעמים אפילו סתם לנסות ולהבין את ההימהומים שלה,
לראות אם פיספס בהם איזו כוונה ניסתרת.
אבל גם אחרי הנצח הזה הוא לא מבין כלום.
שום הברה לא יוצרת משמעות, שום מילה לא נשמעת הגיונית, ושום
משפט לא מתחבר לזה שלפניו.
"הדיאלוגים שלנו הם כמו שני קוים מקבילים, מונולוגים בהסוואה
של דו שיח" הוא נאנח ומחייך את החיוך הציני שלו, מביט בריצפת
החדר.
"אולי הבעיה במבטא שלי, אולי בגלל זה היא לא מבינה כלום ממה
שאני אומר" ואני מסתכלת עליו ברכות, מלטפת אותו במבטי, כל כך
מבינה על מה הוא מדבר... בניגוד לה, הקו שלי ניפגש איתו - אני
קולטת כל צליל מחופש למילה, כל כאב במסווה של חיוך, כל זיז של
זעקה לעזרה.
הוא יודע שאני פה, הוא יודע שהוא יכול לבוא תמיד לדבר ולהסתכל
לי בריצפה.
אני נוזפת בעצמי שיצרתי ממני לא יותר מכותל עבורו, ואולי גם
עבורי.
המילים שלו לוקחות אותי אחורה בזמן, עומדת במטבח, מיואשת עד
מוות, מנסה להסביר את עצמי, להבהיר, לתרגם בפעם המאה למי שהיה
אמור להבין אותי רק ממבט.
מסתכלת עלי מלמעלה ורואה בפני את הכישלון שאני חשה, את חוסר
האונים שדיבר עליו לפני שניה, ואת ייסורי המצפון שלי על
השהעזתי לבוא אליו בלי תרגום.
הפער והמרחק מתגלה במלוא עוצמתו דווקא בדברים הקטנים, כמה קטן
ככה כואב,
אולי אלף פעמים אמרתי לו שאני משתמשת בסוג הישן של הטמפונים
והוא בעקשנות קונה לי את החדשים.
גלגלי המוח מסתובבים בחריקת צירים לא משומנים - למה הוא לא
מקשיב לי? אני אוויר בשבילו? אני לא קיימת? איך לעשות שיבין
אותי? איך? איך? איך?
"איפה את"? הקול שלו שואב אותי בחזרה ממנהרת הזמן, לביתי
החמים, לספה הכתומה ולכוס התה שלי שמתקרר בעצלתיים.
"סליחה, אני איתך עכשיו" אני אומרת ומביטה בו בחצי חיוך..."את
חושבת שיעזור לי לקרוא שוב את המילון מונחים שלה?" הוא שואל
בייאוש... "אולי אם אלמד, אזכר במה היא משתמשת כשהיא עצובה, מה
היא אוהבת להגיד כשהיא מתגעגעת או כועסת או שמחה, או...
מאוהבת. באיזו אינטונציה היא בוחרת להיות עייפה, או מיואשת, או
דווקא תזזיתית. אולי כך כשתגיד את המשפט הבא פתאום לא אצטרך
תרגום בגוף הסרט... פשוט אבין, אבין הכל.
אולי אם אחזור ואשנן את כל המילים, תבוא, ההארה, התגלית, לב
ליבו של גרעין כוונותיה."
מסתכלת עליו, עצובה אבל עדיין מעט מחוייכת שולחת את ידי לסדר
קצוות שיער שנפלה לו על המצח חרוש תלמי דאגה וניסיונות פענוח.
אני מנסה לירות משהו מהמותן בסגנון "אתה מנסה מידי... משתדל
מידי... מסתכל קרוב מידי, בגלל זה אין לך פרספקטיבה לבדוק
דברים בצורה נכונה"
אבל הוא כבר בשוונג...
"סליחה" הוא אומר בייאוש..." את יכולה לחזור על זה שוב? לא
הבנתי..."