הא! בריות טיפשות מטופשות, מעבירות באיטיות את חייכן חסרי
החשיבות, בעוד אני סוחטם ומנצלם עד תום.

אף אחד לא מבין אותי! אבן חן בלב מדבר סלעי, מסביבי נושבות
רוחות של הא ודה, וגאולה אין.
עד כאן.

אני מניח שאתם רוצים הקדמה או משהו כזה, אקספוזיציה איך
אומרים. טוב אז לי קוראים פיל, פיל סוף, אבל כל החברים שלי
קוראים לי פילו (אם היו לי חברים).
נבחרתם! כן, נבחרתם לקרוא עלי. ראה אליהו את פני האלוהים
והסתיר פניו, אבל אל דאגה, אני לא כזה גאוותן.
אני גר בארמון שלי (רבים מכם וודאי קוראים לו "התחנה המרכזית
החדשה", תמימים), שולט בכם. אני קובע לאן תלכו, מאיפה תבואו
ומתי. אני מחזיק בידיים שלי את נשמותיכם - אהבות, תקוות,
חלומות, סלט ביצים ומוות.
משפחה? בניין הבנוי מיסודות שבורים שתומכים זה בזה יעמוד?
אולי... על כל פנים, שלי לא. עזבתי, הלכתי, קראו לי לבוא לפה -
נסתר.
רכוש (נשרים!): ספר קדמוני אחד עם דמות שמבינה אותי, ורגע
מפלסטיק של העבר.
אני מניח שאני רזה מאוד, מלאכתי לא מאפשרת זמן רב לאכול.
משקפיים חסרות אונים על האף כדי לומר משהו, ובגדים ישנים.

אז הכל התחיל ביום שני לא גשום בכלל. נמתי לי, במיטת בדי הקודש
שלי, לידי ניצב לוח השקר שלי (אם רק היה!) שמטרתו להוליך שולל
את כל חסרי האמונה שמעדיפים לקרוא מאשר להסתכל.
ומצד ימין, מזבח קטן שארגנו לי פה, בעבר שומש למען לקיחת סמים
קלים ביותר שאנשים אוהבים לקחת (לכל חסרי הבינה - כוס קפה).
ואתם עוברים ועוברים ולא מסתכלים, רק קוראים ומניחים לי מנחה
ככל יכולתכם.
לפתע, נשמע קול רחוק, קול אוהב ורך, ולא.
"פיל!", נשמעה צעקה, "פיל, יא חתיכת בן-זונה, בוא הנה", המשיך
הקול בתוקפנות חסרת היגיון (בהתחשב במעמדי).
אז הרמתי את עצמי, ככה לאט לאט, כדי לא לגרום להתרגשות גדולה
מדי והתחלתי לפסוע לכיוון הקול.
ועכשיו אני ניצב למולו, אדם גדול וכבד. קרח מכאן ומכאן, עם כרס
מטופחת להפליא וחיוך בלתי נראה, חתיכה של תירס בין שיניים
צהובות ועיניים טורדניות - שיא הבורגנות האנושית.
"כן...?", פלטתי ודאגתי להוסיף גם אנחה קלה כדי לרמוז על
ההערצה שלי כלפיו.
"עכשיו תקשיב לי חתיכת מפגר קטן,", הרגשתי לפיתה חזקה מאוד ביד
הימנית, ונתתי לו את מבט ה-אתה-טיפש-ושנינו-יודעים-את-זה שלי,
הוא, כמובן, לא שם לב.
"תפסיק לקבץ נדבות ליד החנות שלי! אתה מבריח לקוחות!", הוא אמר
לבסוף.

מרד? הגליה? פחדנים! לעזאזל אתכם! אתם מפחדים להסתכל לאמת
בעיניים! תפסיקו רגע לקרוא, צאו מהסיפורים הקטנים והורודים
שלכם ותסתכלו! העולם ומלואו בפנינה ירקרקה.
אל תשאלו שאלות אם אתם לא רוצים לדעת את התשובה. ההתחלה, הסוף,
כחול וירוק - הכל אני פתרתי. אני קובייה בעולם דו-ממדי, לעולם
לא תבינו את כל כולי, אבל זהו רק הפחד שמונע ממכם לנסות.
גם ככה כבר נמאס מהאישה בשחור ש"באה מהממשלה" ומנסה לדחוף אותי
למסגרת המטופשת והחונקת שלה, ומכריחה אותי להתחבא באחד מהחדרים
הסודיים שהתקינו לי כאן, מאחורי המדרגות.
רוצים שאני אלך - הלכתי.

"בסדר... אני אעבור למקום אחר", עניתי וכאילו כוחי עזב אותי
פתאום וקולי נהיה חלוש.
"ואל תחזור!", הוסיף הרודן.
לאן עכשיו? 360 דרכים שיחזירו אותי למקום מוצאי אבל איך מאזנים
כדור בקערה ללא תחתית...

התחלתי ללכת, היופי בהליכה הוא זה שלאן שלא תלך, תמיד תגיע.
עברתי ליד החנות הזו, שאנשים באין אליה כדי להשביע את גופם
ולסעוד את מחשבותיהם זה בזה.
הנה שם יושב לו מר מרק בצל, הוא עסוק כרגע בעמוד הבורסה הנורא
עקרוני שלו, כדי לדעת אם הוא התעשר במיליון או בשני מיליון
היום. הוא עצוב ומדוכא ומרגיש שהוא אינו ממצה את החיים. התחושה
מתאימה למתים.
ממול יושבת גברת קפה הפוך, היא לא תאכל שום דבר, אחרת היא
תשמין. המראה מאוד חשוב לה כי היא רוצה להתחתן עם גבר ברמה
גבוהה שאתו היא תוכל לממש את הרצון העמוק שלה לא לעשות כלום
בחייה, וחוץ מזה ככה אימא שלה אמרה לה.
משמאל יושב אדון שניצל ומרק עוף, האיש הכי מאושר בעולם. 2.5
ילדים, אישה, מכונית וכלב. הולך כל יום לעבודה בחיוך, שם הוא
נאבק בשמחה בכל תלאות היום מפני שכאשר יחזור הביתה, יחכו לו
3.5 חיוכים מסודרים בשורה, וארוחה חמה.
את כולם אני מכיר כבר שנים והם צריכים אותי. מה הם יעשו עכשיו
אני לא יודע, אבל אני מניח שלראשונה, זו בעייתם.

לא רוצה לשמוע דעות, יש לי די והותר.

הנה האור מולי, פתח לעולם חדש וגדול מחוץ לארמון שלי, ורק
מכשול אחרון בדרך.
"פיל! מה נשמע? מה תלמד אותי היום?", מוסיקה לאוזניי, זה היה
משה השומר הראשי של הארמון. תמיד נהגנו לקיים שיחות (או יותר
נכון, הרצאות) על כל הנושאים שבעולם ותמיד הוא היה לומד משהו
חדש (כראוי) ממני.
"לא, לא היום ולא לעולם, אני עוזב", עניתי קצרה וחיכיתי למבול
הצער.
"עוזב מה? טוב, בהצלחה", התשובה הייתה אף קצרה מהשאלה.

הייתי בהלם. זה המעריץ שלי?! פח האשפה של הגיגי מוחי? התעורר!
אני זוכר בחורף שעבר... ישבנו אני והוא, ככה עם כוס חיים חמה
ודברנו על הכל ותו לא.
השתוללה סערה אדירה בחוץ (אכן חברים כועסים היו לי) והוא החל
לספר על חייו.
ילדות, בגרות, נישואים ומכאן לכאן - מוות. אהובתו בגדה בו עם
המלאך השחור שובה הלבבות ועתה הוא נשאר בודד ויחיד בעולם.
ועשיתי את קסמיי הזהובים שלקחו את עיניו וסובבו אותן חצי סיבוב
כך שיוכל לראות את עצמו. אז נפקחו עיניו ונשמתו נעתקה כשראה את
האמת ואת הכתמים הוורודים שקופים שבה. עוד נשמה הוצלה, והשכר -
בגידה - אך אשקוט.
גלים שקטים של עצבות הציפו את ראשי ומטה. עצב רך ונעים כזה,
כמו צמר גפן, צמר גפן מתוק שאימא קנתה לנו בגן השעשועים הזה.
לכל התחלה יש סוף, אימא.
זמן! איש קטן ועצבני שמתעקש להמשיך לרוץ מהר, אכזר ורחמן כאחד.
בהינף יד יחסל דור שלם של אנשים ויביא חדש. תקוות מתנפצות
וחלומות נולדים, הכל במעגל המעוות הזה בראשותו של אדון זמן
השקט.

פתחתי את הדלת ונגליתי לפני עולמי. שמיים כחולים נצצו מעליי
ומולי עמדו כחיילים נאמנים שורות של בתים. כבישים הומים
ברצונות השתרכו לאנה ולאנה, אז עמדתי איזה שתי דקות ככה, כדי
להתרשם. קלטתי, עיבדתי, והפלט? בתיאוריה הבאה. החיים ימשכו  כל
עוד יש תוכניות לעתיד.

התחלתי ללכת, בהתחלה לאט ואז יותר מהר. ההליכה הפכה להליכה
מהירה וזו - לריצה.
רצתי בכל הכוח, אני חושב ששברתי איזה כמה שיאים בדרך. אבן
טורדנית החליטה להושיב את עצמה באמצע דרכי כך שאחליק ואפול.
חילופי שלטונות בממשלת הרגשות שלי, עלייתה של מפלגה מעשית
וטיפשה בצורה מתחשבת. העצב הוחלף בכאב, כאב נהדר. כאב שאפשר
להתמודד אתו - קיבלתי מכה ברגל.
עיניי בגדו אז החלטתי לשבת לי ככה, על המדרכה, וחיכיתי שהמים
יפסיקו ליפול מעיניי.

כדה"א הסתנוור מאור השמש והסתכל לכיוון השני - לילה.

הרגשה משונה החלה ופועמת בקרבי. בתחילה בבטן ואחר כך למעלה
לעבר הגרון. לאחר מספר דקות הבנתי את המקור לבעיה - לא אכלתי
כלום כבר יום וחצי.
העולם הטיפשי הזה לא יאפשר לי לשרוד למרות שיש כאן מספיק אוכל,
אתם לא תהיו מרוצים בלי חתיכות הנייר שלכם, אז הלכתי להשיג
כמה.
נזכרתי באיזה טריק שלמדתי בזמן שצפיתי בכם דרך מגן הנוכריות
שלי, והנה קורבן מתאים.
הוא היה גבוה ורזה, לבוש בחליפה ססגונית, מגבעת ומקל - חומר
לסרטים.
התקרבתי בזהירות, כמה צעדים מהירים, וזה בידי. מעניין שאנשים
נוטים לרכז את כל חייהם במיכל קטן ולא יעיל, שעשוי בד"כ מחיים
לשעבר.
פתחתי את הארנק ובאמת היה שם "אוצר" לא קטן - 200 שקל, בשטר
אחד.
סקרנותי היפה לא נתנה לעזוב את חייו של קורבני והמשכתי לבדוק
את תוכנו של הארנק. הייתה שם תמונה פשוטה להפליא של אישה ושני
ילדים, כולם מחייכים וצוחקים, ומאחוריה מצאתי כרטיס ביקור
שטען: "ג'ון דו - סוכן מכירות מנוסה".
לפתע נתקפתי בחרדה מזעזעת. באיזו זכות אני מתערב בחיים שלו?
הוא לא נושא את נטל הסקרנות. הרצון הכבד הזה, לחשוב כל הזמן,
להסביר, לשנות - להתפוצץ!
הוא רק עוד אחד מהם, עוד אדם אחד שמנסה לחיות באושר כמה שיותר
זמן, עם אישה וילדים ועבודה קבועה והוא לא מעסיק את עצמו בכל
עניין ברומו של עולם.
מי אני שאפריע לעבודת נמלים כל כך לא חשובה? הוקסמתי מהיופי
שבפשטות וקלות הראש. הקנאה חפרה מערות בלבי עד שלא יכולתי
לעמוד בזה ורצתי אחרי האיש. אמרתי לו שמצאתי את הארנק על הרצפה
והוא הודה לי במין מבוכה שכזו והמשיך בחייו המושלמים.

אחרי 10 דקות נרגעתי ונזכרתי שעדיין לא טענתי את גופי באנרגיה
אשר לה הוא זקוק כדי להציל את העולם, שוב.

התחלתי ללכת ברחוב בזמן שאני חושב לעצמי (כמו שאני נוהג לעשות
הרבה) איך אני מוצא עוד מהשטרות הכל כך מטופשים/חשובים האלו.
בפינת הרחוב הבחנתי בפיסת נייר קטנה שתפסה את עיניי. בדיקה
קפדנית העלתה שפיסת נייר זו זהה לזו שראיתי מספר דקות לפני כן
- 200 שקל.
אכן מקרי ומעניין שעלה בגורלה של פיסת נייר זו למצוא אותי
(וזהו גורל מכובד מאין כמוהו), אך זוהי וודאי לא עבודתו של
חברי הנחות, הוא עובד אך ורק בדרכים מסתוריות ואין זה ממנהגיו
לתת לנו ישירות את מה שאנו צריכים.
חמוש בקפיטליזם הנחתי פעמיי לעבר מקום שבו אוכל לחדש כוחותיי
מבפנים.

"מקדונלד'ס", קרא השלט בכל כוחו, כאילו הוא הדבר החשוב בעולם.

מזון מהיר... השילוב באמת מתאים לי כרגע, תדלוק מהיר והחוצה.
נכנסתי למקום ומיד נעצו כולם את מבטם בי ובבגדי המלכות שלי.
אישרתי לכולם לשבת עוד לפני שהספיקו לקום לכבודי, לא היה לי
מצב-רוח להתחנפות המלכותית הזו.
התיישבתי בשולחן המרכזי (מקומו של המרכז במרכז) וחיכיתי
לשירות.
אחרי שעה של ציפייה הבנתי שהשירות במקום הוא מתחת לכל ביקורת
והם אפילו לא יודעים איך לטפל באח"מים שלהם, למעשה המצב דומה
ברוב המקומות שביקרתי בהם.
ניגשתי לתור וחיכיתי לזמני, איזה הפסד - כל דברים החדשים
שיכולתי לגלות באותן דקות, כל הבעיות שהייתי פותר וכל המהפכות
האידיאולוגיות... אבל לא, אני צריך לחכות לתורי.
אם אבן החכמה הייתה נראית כשאר האבנים, שכובה לשפת הכביש, מה
הסיכוי שמישהו ימצא אותה? החוכמה חייבת להיות שונה כדי שיבחינו
בה וידעו מה כוחה וחשיבותה.
לכן כשהגיע תורי הייתי מחויב לדרוש סכין ומזלג ביחד עם חלקה ה
- 8000 של בהמה, קילוגרם חיטה, ותפוחי אדמה צרפתיים. המוכרת
נתנה לי מבט אימהי כזה, כאילו משום מקום ושאלה במתיקות: "יש לך
כסף?", רק אישה נבונה יכולה להיתמם על כך שישות במעמדי צריכה
להתעסק בעניינים חומריים, כמו כסף.
מיליון ואחת מחשבות חלפו בלי התרעה במוחי, מחשבות על דברים
שהיו לי פעם ואני מתגעגע אליהם אבל סילקתי אותן במהירות מראשי
הבוכה.
"בין כל שתי נקודות קיימת נקודה שלישית, אז יש לי אינסוף
"כסף", או 200 שקל אם תרצי...", עניתי במבוכה לא אופיינית.
"טוב... זה יספיק", היא ענתה בחוסר הבנה (למה ציפיתי?).
שילמתי לה וחזרתי למקומי, תושבי המקום נשמו לרווחה.
התחלתי לאכול בנימוס מוגזם - תשומת לב היא חיונית.
בעוד אני אוכל, מתקרב אליי ילד קטן מהאזור הקיצוני עם הכיסאות
האדומים שנבנו במיוחד בשביל היצורים הקטנים האלו. הוא היה
מנומש ושמנמן. שער קצר וחלק, כזה שהדודות משפשפות אותו כסימן
לאהבה. הוא לבש סנדלים, מכנסיים קצרים, וחולצת טריקו עם סמל של
אחת מהדמויות המצוירות האלו שמעבירות את חייהן בניסיון לצאת
מהבית אך תמיד נתקלות בבעיה זו או אחרת.

אהה! הנה מגיע אליי אחד מהנתינים, נפש אבודה בעולם שמחפשת
הדרכה. השביל להבנה נחסם לעתים קרובות ע"י אבנים של שאלות
גדולות ואין אבן שאני לא מסוגל להרים.
שולט בכל איתני הטבע שמשתוללים בראשכם, ההיגיון יאיר את דרככם
בחשכת האי-ידיעה ואני הגפרור שידליק את הנר.
ושוב אני נקרא להציל את העולם, הפעם בשביל אחד מהקטנים, חומר
רך שאפשר לעסותו בקלות ולתת לו צורה יפה של אמת.
מספר מתיחות בשרירי המוח ואני מוכן.
"כן?", שאלתי עם חיוך של גאולה.
"הממ... רציתי לדעת...", אמר הילד בהיסוס (ותודתי האישית
לסקרנות).
"כן? כן?", הסקרנות דחפה בי. איזה מבין אינסוף השאלות הוא ישאל
- כל כך הרבה דברים לומר.
"למה אתה אוכל ברוגרראנץ' וצ'יפס עם סכין ומזלג?" , שאל
בתמימות.
הוא גרד את ראשו הבתול קלות ואז הוסיף, "אה, ועוד משהו, למה יש
לך משקפיים בלי זכוכית?, אתה מצחיק אותי.".
"קודם כל", פתחתי בהסברים, "סכין ומזלג הם השיטה היעילה ביותר
לאכול ומי קבע שצריך לאכול בשר מסוג זה עם הידיים או בכל דרך
אחרת, אפשר לאכול גם עם הרגליים - העיקר הוא עצם האכילה.".
"עם הרגליים", הוא הביט בפליאה ועיניו התרחבו, אחר הוא התחיל
לצחקק, "איך אפשר לאכול עם הרגליים? אתה איש מוזר...", החמיא
לי.
"שנית", המשכתי ללא תגובה, "משקפיים הם חלון. והחלון כשלעצמו
איננו חשוב אלא המתבונן מאחוריו ומה שהוא רואה ומרגיש כלפי
המראה הנגלה לעיניו".
הילד חשב לרגע, הניע את עיניו מעלה ומטה ואחר כך פיהק פיהוק
קטן, הסתובב וחזר לחיק משפחתו.
שוב נשארתי לבד, אך לא נורא, יום אחד הוא יבין.
עבודתי שם הסתיימה, קמתי והלכתי לעבר הדלת עם בעיה חדשה בראשי
-
אפילו האלים צריכים לנוח, גם אחי הגדול ישן פעם (1942) והוא
ישן כל כך עמוק שאפילו צעקות של 6,000,000 אנשים לא הצליחו
להעירו.
התקדמתי לעבר פארק אחד שהייתי בו לפני מיליון שנה עם עוד כמה
אנשים שאהבו אותי.
המיטה המלכותית נראתה מוזנחת למדי, סתם ספסל פשוט ומאובק שידע
במהלך חייו הרבה זרים.
הבחנתי בקבצן זקן שוכב מתחת לערמת תמונות דיו גדולות, בעלות 22
מוטיבים.
הוא היה רזה מאוד והיה לו זקן ארוך בגוונים של אפור, מלא
בפירורים של מאכלים כאלה וכאלה והוא ישן במין שלווה כזו שהיה
אפשר לחשוב שהוא האדם המאושר ביותר על פני כדור הארץ (ומי אמר
שהוא לא?).

הקמתי את הפירמידה, מיטת המלכים, על פני הספסל בעזרת אותם דפים
שלקח הקבצן ופניתי למלאכת השינה.

"דני... דני...", נשמע קול רך ממרחק מיליון ק"מ, קול רך
וורוד.
"דני, הגיע זמן לקום, אתה תאחר לבית ספר", הקול המוכר חזר
שנית.
פקחתי את עיניי ולהפתעתי ראיתי אישה  רוכנת מעליי בחדר מרובע
ולבן, עם כל מיני אנשים מצחיקים דבוקים לקירות, בתנוחות
מאיימות.
האישה הייתה בשנות ה- 30 לחייה והיה לה שיער קצר וזהוב, פנים
עגלגלות ושמחות שלבשו הבעה מוזר, הבעה שלא ראיתי כבר זמן רב.
"קום חמוד, נוסעים.", טענה האישה.
"נוסעים...?", שאלתי מתוך חוסר הבנה. "נוסעים ללונה פארק, חמוד
שלי, אתה בן 8 היום", היא ענתה בחיוך.
פתאום הבנתי הכל והזיכרונות חזרו אליי כמו גלים לים.
"אבל רגע, לא...", רציתי לומר משהו אבל לא ידעתי מה, ואז
נזכרתי!
"לא אימא, אסור! אסור לנסוע היום! היום הכביש רע!", צעקתי
ואימא הביטה בי בפליאה.
"טוב חמוד, אז לא ניסע, היום זה היום שלך", היא אמרה לי ברכות
וחייכה.
"אז מה אתה רוצה לעשות היום?", שאלו עיניה התכולות וגרמו ללבי
להצמיח כנפיים ולרחף לראשי.
"היום נשאר בבית, הבית בטוח", עניתי בשמחה, וחשבתי על אלפי
שנים של אושר ונורמליות שעוד מחכות לי.

ריח זר הגיע לאפי, ריח מגעיל ומוזנח של בגדים ישנים ומוות.
"בוקר טוב, ילד", קרא קול משופשף ודוחה.
שפשפתי עיניי והפניתי מבטי קדימה. הופיע לפני מראה מטושטש ממים
של קבצן מחייך חיוך מלא שיניים בוכיות (היא שוב שיקרה לי!).
ניערתי ראשי וחזרתי למציאות, לבשתי את שריון ההיגיון וקסדת
המילה - אני מוכן למציאות.
"למי השמש מאירה?", שאל הקבצן ומיד ענה, "אל כל הערים, הרי זה
ברור, שכן אם לא תהיה ער לא תוכל להבחין באור השמש משום שאין
היא מכוונת אותו אליך. פרס הערים הוא, אם כן, האור.". שלחתי לו
מבט חשדני והוא המשיך, "אתה צעיר מאוד בשביל מלך. כן, מלך -
העולם כולו הוא ביתי וכל אנשי העולם מספקים את מזוני ובגדיי,
אני יודע שאינך מבין...".


אהה! אם במלחמה רצית - מלחמה תקבל. רק אקח את חרבי הנאמנה, אך
היכן השארתי אותה??? הו כן, הרי היא צמודה לגופי (תודה
לצווארי!).
שלוף חרבך אתה , דון קישוט טיפש שלי ונצא לריקודים.
מלל ארוך מאוד של זה ושל זה יוכיח לנו את עליונותי. המלך חייב
להילחם על אדמתו וכפי שכבר אמרת, אדמתנו היא העולם ויש בו מקום
רק למציל אחד וזהו אני.
שנינו ניצבים לפני מעגל האש של הצדק, והוא איתי, מוכן? כי כבר
התחלנו!

התיישבתי והשתהיתי לחינם לשניות אחדות. אחר הבטתי בעיניו
ופצחתי בשירתי הקסומה.
"אך מי קבע שהאור עדיף על החושך? החושך מרגיע ואמין. 16 חכמים
ישבו מסביב למעגל וכולם עוצמים עיניהם וחולמים - משם תבוא
הגאולה! האור הוא עונש, או שמא מחיר, של המציאות, המיטה הקרה,
החיים אינם בהכרח יתרון.", עניתי לו בצלילות.
"אם כן, גוזלים יודעים שירה... בסדר, אך מה היא המציאות ובמה
שונה היא מהדמיון? הרי הדמיון הוא מציאותי לחולם והמציאות
דמיונית לו. ואולי אנו חולמים עתה, מחכים להתעורר, למות, לפתוח
בחיינו - יהיו אשר יהיו. האם הליכה אינסופית על פניו של כדור
תשנה את מקומך ביחס למרכזו? ואם לא אז ניתן לומר שלא הלכת כלל?
נקודת מבט היא הכל והמציאות היא רק זמנית ומשתנה בהתאם לה.",
אמר ולאחר התיישב והתרווח על כיסאו, חשב שניצח...
"החלום הוא שלנו, החולם הוא במרכז חלומו ולו הכוח לשנותו.
לפיכך אם החלום היה מציאות אז היכן הוא כשאיננו חולמים? לעומת
זאת, המציאות של אדם מסוים נוצרת מכל האנשים בעולם מלבד אותו
אדם. הם קובעים את כל הדברים שהוא אינו קובע בעצמו ואחראים
לגורלו. הדבר מתקיים לגבי כל אדם וכך המציאות, כמו גלי אור,
למעשה מזינה את עצמה ואינה תלויה בפריט אחד מתוכה אלא בכולם
ובאף אחד מהם. כשהפרט נהרס, נהרס גם החלום, אך המציאות שורדת -
ומכאן ההבדל.", אמרתי והוספתי קידה קטנה בסוף כדי שהקהל יידע
להריע כפיים (קהל טיפש!).
הקבצן הרטיב את שפתיו, החליק את ידו באיטיות על זקנו הארוך ואז
אמר:
"אני מבין, אני מבין. אבל אינני מבין...", הוא גמגם מעט,
"אינני מבין, מה יהיה אחרי החיים? אם אנו אלא חלק מהמציאות של
אחרים אז מהו ערכינו ומה שונה בין מוות לחיים כי אם אנו לא
משפיעים על הסובב לנו כפי שהוא משפיע עלינו... מה המטרה?".
כצפוי, הקרב הפך להרצאה. אני שוב שולט בשיחה, מאיר את עיניהם
של הטיפשים ומקרב אותם להבנה.
"המוות הוא הפעולה האחרונה שאדם מבצע ובאמצעותה משפיע על כל
האחרים בעולם. בסופו של היום אנו איננו דבר מלבד זיכרונות.
רגעים חולפים בראשם של האנשים שאותם הכרנו ומכאן - שינינו
אותם. כי כל פעולה שתבצע, טיפשית ככל שתהיה (ואני בטוח שהיא
תהיה טיפשית), תשפיע בצורה כלשהי, גם אם זה רק משום שלא ישבת
בחיבוק ידיים ופעלת, אך גם ישיבה בחיבוק ידיים היא פעולה, או
שמא אנטי-פעולה. איך תמדוד בן אדם לפי מה שנאמר עליו בחייו אם
זמן זה כה קצר לעומת זמן מותו? היופי בידע זה שהוא רק גדל,
מתרחב כל הזמן, עלינו לשאוף לקדם את הידע כפי שנוכל כדי שיזכרו
אותנו ואז נתקיים לעד במציאות שתישאר אחרינו - בראשם של
החיים.", חיבוק גדול לעצמי!
"חייתי את חיי במחשבה שהעולם שטוח", הודה הקבצן וחייך.
"להתראות מלכי!", הוא קרא ואחר השתחווה והלך לפחים הקרובים כדי
לנבור בהם ואולי למצוא איזו חתיכת מזון ישנה.
נופפתי לו לשלום בתנועת ניצחון, שוב הוכחתי את כוחי.
הלכתי לעבר דוכן קטן שראיתי בפינת הפארק. מכרו שם חבילות
אנרגיה בצורת מקלות מאורכים מבשר של כל מיני חיות.
נשאר לי עוד הרבה מהדברים הכסופים האלה שמצאתי אתמול, אז הבאתי
למוכר וקניתי מקל כזה. אחרי ארוחת הבוקר החלטתי לחזור ולבקר את
הספר האהוב עליי, אולי אמצא משהו חדש ללמד אתכם.
חזרתי למקום מושבי ופתחתי את הספר. סתם בעמוד אקראי, כדי שיהיה
מעניין.
"ועתה יהוה אלהי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטן
לא אדע צאת ובא. ועבדך בתוך עמך אשר בחרת עם רב אשר לא ימנה
ולא יספר מרב. ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך להבין בין טוב
לרע כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה. וייטב הדבר בעיני אדני
כי שאל שלמה את הדבר הזה"
אם כך, יש לנו כאן פרדוקס קטן... מצד אחד, היה מחוכם משלמה
לבקש את החכמה ביודעו (כשם שיודע אני) את יוקרתה וכוחה. אך האם
אין הוא היה חכם כבר לפני בקשת החוכמה, כי ביקש אותה ומכאן -
לא הרוויח דבר. ואם לא הרוויח דבר אז בקשת החוכמה כשלעצמה
הייתה מטופשת כי היא כבר הייתה לו.
אך לא! וזהו היופי שבחוכמה.
אין היא רק צדה ההפוך של הטיפשות, שכן הטיפש הגדול ביותר לא
ירצה בחוכמה ולא בטיפשות, אך כל אדם בעל קורט מאבק היהלומים
הזה ישאף להשיג יותר.
כסם ממכר ומשכר, היא מושכת אחריה אלפים לעבר מקדשיה שם הם
מהללים אותה בדיו ובאבן ומעניקים לה אלפי שמות שוב ושוב.
ואני, מאלף חיות הפרא, גורם לה לקפוץ דרך חישוקים בוערים,
לקפוץ ולמחוא כפיים, והכל לפי בקשתי.

עיינתי לעוד מספר דקות בספר הזה ואחרי שהשתעממתי פתחתי את
החלון שמאחוריי והבטתי לעבר.
הוצאתי את התמונה הזאת שהולכת איתי לכל מקום (אפשר להאשים
אותה?).
זו הייתה תמונה של אגדה על מלך ,מלכה , נסיכה ונסיך קטן ויפה.
הם עמדו בחיוך אמיתי של אושר ומאחוריהם רקע של ריגושים
מלאכותיים מברזל ופלסטיק, כי האנשים אוהבים לנוע.
הנסיך הקטן החזיק בידו צמר גפן מתוק שאני נורא מתגעגע אליו.
שוב בגד בי גופי ועיניי החלו להוריד גשם. הגוף האנושי אינו
ראוי לאוצר שהוא שומר בתוכו.

שכבתי במיטתי וחשבתי לי על כל מיני דברים שבטח לא תבינו. תוך
זמן של מספר שעות הצלחתי להעביר את כל היקום דרך ראשי והחוצה
(כמו תמיד).

אספתי את חפציי ונדדתי ברחובות עד שהגעתי למחוז חפצי.
בית גדול עם חלונות קשתיים צבועים בשלל צבעים ודלת עץ חומה
ברכה אותי.
ליד הדלת היה שלט: "הכניסה בלבוש צנוע בלבד", אז מהר הפכתי את
בגדי הפאר שלי לסמרטוטים ישנים.
ישבתי על אחד הספסלים בחדר ההמתנה שלפני הדבר האמיתי. בפנים
עמד אחי הקטן והרצה בדרכו המסתורית לאנשים היושבים על למה
וכיצד. הוא סיפר להם שהוא שיחרר אותם מהכלא שאליו הכניסם רק
כדי להכניס אותם לכלא אחר והם פרצו בקריאות עידוד ומחיאות
כפיים.
אחר כך הוא סיפר להם על עשרת החוקים שלו, עכשיו זה היה דבר חכם
ביותר. קודם כל הוא קיבל בלעדיות מלאה על המחשבות והידיעות
שלהם ואחר כך עצב אותן. אני, לעומתו, תמים יותר - אני מצפה
ממכם לחשוב בעצמכם, לפחות קצת.

בזמן שאני יושב וחושב על כלום התקרב אליי אחד מהם. דברים
גדולים ועגלגלים שלבשו שחור ועוד שחור, עם שיער מכל מקום שרק
יכול שיער לצאת וכובע שבהחלט לא התאים למזג האוויר.
הוא התיישב לידי נאנח מעט עקב המשקל הלא יעיל שסחב עמו ואחר
פצח בשיחה.
יש את החרקים האלה שלא פוחדים ממך, למרות שהם קטנים פי 1000
מבן אדם, הם עדיין נלחמים באומץ, כאילו יש להם סיכוי נגדו. ככה
האיש הזה נראה לעומתי.
בהתחלה לא היה לי כוח אליו, סתם רציתי לשבת בבית המחשבות
המזויף הזה ולזמזם לעצמי דברי חוכמה.
אבל הוא היה חייב לדבר, אז הוא דיבר, וכוחות גדולים ממני
(בהנחה שהם קיימים. אבל זה מה שאנחנו מבררים כאן, לא?)  הכריחו
אותי גם לענות.
"אז מה ילד, מחכה לאבא שלך?", הוא שאל באכזריות.
"מה???", עניתי בכעס, הפחדתי אותו קצת.
"לא חשוב... אני חושב שזה נהדר שילד כמוך בא לבית-כנסת
להתפלל", הוא אמר ואני מודה שנשכתי את הפיתיון בקלות.
"להתפלל למי?" שאלתי בתום הלא מאוד תמים שלי.
"לשם כמובן! בורא פרי הגפן וכל השאר." ענה בפליאה.
"באמת? הוא אמר לך שהוא ברא את פרי הגפן?", שאלתי ונתתי לו מבט
שמתאים לגילי, כדי לבלבל אותו.
"לא, לא חמודי. תבין, הכל כתוב בספר הזה שנקרא תנ"ך ושם נאמר
שהשם, יתברך שמו, ברא את כל הדברים שיש לברוא", הוא הסביר.
"אני מכיר את הספר הזה... תגיד משהו...", התחלתי לומר, "אם השם
הכל יכול הזה ונורא חשוב הזה נתן לך מוח...", נשימותיי הפכו
קצרות ומהירות, גופי חם.
"כן, כן?", הסתקרן הילד.
"אז למה אתה מסרב להשתמש בו?!", צעקתי ומיד קמתי והלכתי.
התחלתי לרוץ ברחוב, אני אפילו לא יודע למה התפרצתי עליו ככה.
הרי אני כבר רגיל לטיפשות הזו, ובמיוחד מדברים עגולים
ושחורים.
אני רץ לי ברחובות, מחפש סיבה, או מטרה. אני כבר יודע שהסוף
קרוב, קראתי את העמוד האחרון.
חלפתי על פני ספסל כזה שישבו עליו זוג אוהבים וחסכו בחמצן.
החלטתי שהגיע הזמן לבדוק אותם, להציב לפניהם את מבחן האמת שלי
ולראות אם הם ישרדו. ניגשתי אליהם ואמרתי: "שלום, אני אני ואתם
אתם, אבל האם אתם רק אתם או שאתם את ואתה? ומה תתנו כדי שהחיה
הזאת, שנקראת "אתם", תמשיך לחיות ותסתגל לכל מה שקורה
סביבתה?".
האישה חייכה אליי ואמרה: "מה קרה חמוד? איבדת את אבא ואימא?".
התרעמתי עליה. מה זאת החוצפה הזו? אני שאלתי שאלה ואני אקבל
תשובה, ככה זה עובד! אז הבטתי לאדון שישב לידה בתקווה לעזרה.
הוא הביט בי, חשב לעצמו, ואז אמר: "יאללה ילד, ת'סתלק מפה, אתה
מפריע לנו...", והמבול אחריו.
האישה הביטה בפליאה בזר שלידה ושאלה: "איך אתה מדבר? תראה איזה
ילד חמוד! גם אני רוצה ילד כזה... אולי אפילו בקרוב...",
לחשה.
"מה?!", צעק הבחור, "השתגעת לגמרי!", המשיך. "אין לי שום כוונה
להביא את הדברים האלה לעולם לפחות לעוד 20 שנה!", הוא צעק
ופניו האדימו.

עבודתי שם הסתיימה, האמת יצאה לאור. הסתובבתי והמשכתי בדרכי
כשצעקות של אוהבים לשעבר מלווות אותי מאחורה.

התיישבתי על המדרכה כדי לתת לגוף שלי לתפוס את המוח. על הכביש
הייתה מוטלת פיסת נייר ריקה אז מתוך השעמום קראתי את שרשום
במראת ראשי הזו.

תאונה מחרידה בתל-אביב!
"משפחה של 4 נפשות עברה תאונה קטלנית בדרכם חזרה מבילוי משפחתי
בלונה פארק תל-אביב. נהג מכלית דלק שיכור פגע במכונית "פורד"
פרטית ברחוב אלנבי ביום ב' 22.2. כנראה שהנהג ניסה להחליף נתיב
ופגע במכונית שלידו. מספר דקות לאחר התאונה הוצת הדלק שבמכלית
ונוצר פיצוץ בקוטר של 20 מטרים. האש והעשן לא אפשרו לכוחות
החילוץ להתקרב לאזור אלא רק זמן מה לאחר התאונה.
לא נותר כל זכר מקורבנות התאונה, אך חקירה משטרתית העלתה
שהייתה זו משפחה של 4 נפשות, אב ואם ושני ילדיהם. כולם כנראה
נהרגו בעת התאונה או בזמן הפיצוץ.
עדי ראייה ספורים טענו שראו נער קטן, כבן 8, בורח מהאוטו מיד
לאחר התאונה אך לא היו ראיות לדבר.
כתבינו בירושלים מוסרים כי שרים בממשלה עמדו על הראש בטענה שהם
טיפשים והרשויות הרבניות התפטרו מתוך התפכחות פתאומית בקשר
לשפלותו של העליון."

אכן, כתבה נכונה מכאן ומכאן. זה מדהים כמה מידע אפשר למצוא בדף
חלק, לפעמים האמנות היא בקורא.

הסתובבתי עוד קצת בסביבה שם וחשבתי על דברים שרק אני חושב
עליהם. מצאתי איזה מקום קטן כזה שיושבים ואוכלים בו עד שלא
רעבים יותר. אז אכלתי משהו ואחר כך ארגנתי לי פינה קטנה לישון
בה, באיזה מקום עם דשא. אני צריך שינה טובה, יש לי משפחה לפגוש
מחר.

"של נעליך מעל רגליך", קרא אלי קול חזק וברוך. מסביבי ראיתי רק
חול, חול ועוד קצת חול. נוף כזה של מדבר עם כל הקטע של
הקקטוסים והכל - יופי של תפאורה.
מולי בער (בעירה חלקית מאוד) שיח קטן, מהסוג שנותן הוראות.
"למה?", שאלתי, כאילו אינני יודע זאת כבר מיליון פעמים.
"הממ... כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא?", הוא אמר
בהססנות.
"אבל מה מחלל את הקודש בנעליים? הרי הכל בא ממך בכל מקרה אז גם
הנעליים קדושות וראויות לאדמה קדושה בדיוק כרגליים.", עניתי
לו.
"אבל אתה לא מבין", שיקר, "האדמה הזאת נורא נורא קדושה, כי אני
עכשיו נמצא עליה ולכן חייבים להוריד נעליים! אתה חייב להתווכח
על כל דבר???", הוא התעצבן.
"ברור שאני חייב! בשביל זה אני כאן...", הודיתי. "אבל תגיד
משהו, אתה לא אמור להיות בכל מקום כל הזמן? אז איך יכול להיות
שעכשיו אתה רק פה? וחוץ מזה אם אתה בכל מקום כל הזמן אז זה לא
הופך את כל האדמה שבעולם לאדמת קודש, ואז נעליים צריכות להיות
אסורות בכל מקום...", הסתקרנתי, "אולי כדאי שתוסיף את זה
לרשימת החוקים חסרי התועלת שלך: "לא תנעל נעליים!"", הקנטתי
אותו.
"טוב, תשמע...", הוא כחכח בגרונו קלות וגרד את ראשו בחשיבה,
"אתה לא חייב להוריד את הנעליים אם אתה לא רוצה...", הפסיד!
הורדתי נעליים בשביל העוקץ ולאחר שאלתי: "נו אז מה אתה
רוצה?".
"יש לי איזה עם אחד שנמצא כרגע בדרום ואני צריך מישהו שידריך
אותו והכל", הוא ביקש והביט בי במבט מתחנן כזה, זה היה ממש
מעורר רחמים.
הסתכלתי בשעון ולבסוף הגבתי: "למען האמת יש לי איזה 100 שנים
פנויות כרגע, מתי מתחילים?".

קרני השמש דפקו בכוח על חלונות נשמתי ולא ויתרו עד שנתתי להן
להיכנס וליהנות מהעושר.
אז זה נכון! באמת נשלחתי! אמנם לא "שולח" כזה מיוחד אבל בכל
זאת, שליחות זו שליחות.
עם קורט המוטיבציה החדש הזה, קמתי ממשכבי, לקחתי בני ערובה
טעימים (עניינים של בארבי ולשון) ויצאתי לדרכי.
בעוד אני הולך את הליכת הבוקר שלי אני שומע קולות מאחוריי.
"דני, דני!!!", נשמעה צעקה מלאה התרגשות.
לא התייחסתי, אחרי הכל אני לא מכיר אף אחד שקוראים לו דני.
הצעקות המשיכו ואחריהן החלו להישמע קולות של צעדים, צעדים
מהירים ביותר, אולי אפילו ריצה - לכיוון שלי?
הסתובבתי בדיוק בזמן שבו התנפלה עליי האישה הזאת, בערך בגילי
(כפי שאתם תראו אותו) , היא חיבקה אותי ונישקה אותי איזה חצי
מיליון פעמים והמשיכה לדבר על הדני הזה. היה לה שער שחור גולש,
וחיוך כמעט מבהיל ביופיו, אבל היה לה משהו שקשה אפילו לאלים
להסביר (והנה ההוכחה), מין עיניים כאלה כחולות עמוקות ששיטו בי
בהרגשת שייכות חדשה שכבר שכחתי.


"דני, אלוהים, ידעתי שזה אתה, אלוהים, איפה היית??? ההורים שלי
ה-ש-ת-ג-ע-ו", היא צרחה עליי.
"קודם כל אני לא מבין מה הקשר עכשיו לאלוהים, ודבר שני מי זה
הדני הזה שאת מדברת עליו??? אני מאמין שיש לך טעות בזיהוי",
עניתי ברוגע, אסור להיות עצבני או מהיר מדי עם האנשים הללו -
הם עלולים לנשוך.
היא לא הבינה כלום, סתם בהתה בי במבט סתום כזה וחיכתה שאני
אוציא קרניים או משהו, לא יודע.
אחרי כמה דקות שכנראה אפשרו לה לארגן את המחשבות שלה בשורה
ולהורות להן לצעוד כראוי, היא פלטה אנחה קטנה ואחר פתחה פיה.
"דני, תירגע,", היא אמרה באיטיות אין קץ, "הכל יהיה בסדר", היא
המשיכה באותו הסגנון ואני חשבתי לעצמי עד כמה קשה זה יכול
להיות להוציא מספר מילים. היא תפסה אותי ביד, נורא חזק, אבל לא
חזק כמו השמן ההוא מהארמון, אלא חזק נעים כזה, חזק מבטיח.
החלטתי ללכת אתה, פחדתי שסירובי עלול להיות קשה מדי בשבילה
לקבל, לא מטפסים על האולימפוס כדי להידחות בידי זאוס.
הלכנו איזשהו חלק של השעה עד שהגענו למקום. קופסה לבנה כמו של
חיות מחמד, רק יותר גדולה. אחת מיני רבים העומדים בשורה, מחכים
לסוף העולם כי אז יגיע השקט שהם כל כך מצפים לו ובינתיים הם
שותקים למרות כאבי הבטן העזים שהם בוודאי חשים מדי יום.
היא דפקה על דלת הבית בעוצמה רבה והתרגשות. לאחר כמה דקות
נפתחה הדלת ומולי עמדה גרסה ישנה יותר של זו שעמדה לידי, באותה
הבעת הפתעה - יש דברים שעוברים בתורשה.
המשוגעת חיבקה אותי בהתרגשות מסקרנת והחלה לצעוק שמות זרים לי.
"יענקלה, עדי, מושיק, בואו תראו את מי טל הביאה הביתה!!!". מיד
החלו להישמע רעשים רוחשים בתוך קלחת המגורים ההיא ואחר הופיעו
עוד שלושה פרצופים שמתוך חוסר מקוריות משווע גם חיבקו אותי
ושאלו איפה הייתי וכל זה. הבחנתי שמאחוריהם נעמד כלב וכשכש
בזנבו (2.5 ילדים וכלב...) בשמחה כזו שלא עלה בידי לרדת
לעומקה.
ניסיתי למצוא קצת סדר בכאוס ההוא שם אבל ללא הועיל. הם המשיכו
לקרוא בשמו של אותו דני אחד שהם מחפשים המון זמן ועכשיו נראה
להם שהם מצאו אותם או משהו.
הם לא יודעים שדני מת, ביחד עם שאר העולם.
הנחתי שהם יצטרכו את העזרה שלי שם אז נכנסתי (בזהירות הראויה)
לבית, והנחתי להם לחוג סביבי. יכול להיות שמישהו עשה משהו כמו
שצריך בפעם הראשונה בחייו והטיפשים שחיים על האדמה הזו למדו
להעריך את שיש להעריך? סיכוי קלוש ביותר...
הם הושיבו אותי ליד גלגל עץ שנפל ושאלו אותי המון שאלות בלי
לשכוח את ההתרגשות והמים בעיניהם.
אחרי שעה לערך הצלחתי להבין שהם מחפשים איזה בחור בשם דני.
מסתבר שהוא היה אצלם לפני 4 סיבובים לערך. הם קיבלו אותו
וטיפלו במשך איזה זמן שאינו ארוך (כמו כל הזמנים) אבל אז השטן
מצא אותם. הוא דיבר אותם ורימה אותם בחליפתה השחורה עד שהיו
מוכנים למכור נשמתו של אוצרם הגולם.
באותו הלילה יצא הפרפר וברח, מאז הם לא ראו אותו עד שחזר
לכאורה היום.
שוב ושוב חזרתי על כך שאינני אותו אדם שהם מחפשים אבל הם היו
משוכנעים, בעיקר אחרי שראו את האגדה מפלסטיק שלי.
ישבנו ככה כל האור והם דיברו ודיברו ורצו שאני אדבר בשפתם אבל
האנשים לא רוצים לדבר עם נמלים ההולכות לידן.
לבסוף הגיע החושך כשבכל הזמן ההוא הם רק חזרו על זה שהכל יהיה
בסדר. הם דישנו אותי והשקו אותי די והותר אבל הם לא הבינו שאין
אני מתכוון להיות צמח. אחרי קצת מים וסבון - חליפה עם דובונים
הובילה אותי למיטה.
בעוד אני מביט אל יריבי, רעידות אוויר קלות במכוון גילו לי
דברים שלא הייתי אמור לגלות. "בבוקר אני מתקשר לעובדת
הסוציאלית", הם לחשו, "הילד צריך עזרה, הוא לא יכול להישאר כאן
ככה! הוא אפילו לא יודע את שמו!". "את צודק", ענה קול רך יותר,
"אבל יהיה קשה להיפרד ממנו שוב, באמת יש בו משהו מיוחד...".
שמעתי ולמדתי. מחר בבוקר אני אצטרך לעשות את שעשיתי בשנית.

הוא הביט בי וחייך, "בוקר טוב", אמר, "ניצחתי, אתה יודע.",
הוסיף.
הבטתי בו במבט ממורמר כי ידעתי אז עניתי: "כן, אני יודע, אני
מקווה שאתה מרוצה... ברור לך שצדקתי כל הדרך, כן?"
הוא שוב חייך ולבסוף אמר: "אם זה מנחם אותך, צדקת. כמובן, שזה
לא אומר הרבה במציאות שאנו, או לפחות אתה (צחק), חיים בה".
הוא פנה ממני והחל ללכת לכיוון האופק, למרבה ההפתעה, הוא
הגיע.

התעוררתי לשחור הזה. הריבוע של העולם שבחוץ אמר שעדיין לא הגיע
האור ואז ידעתי שהגיע הזמן לעזוב.
לקחתי את עצמי ואת שבראשי (גאוות הרקולס - המשא) וחמקתי בין
הדלתות בזריזות.

החושך היה קר מאוד בחוץ והרגשתי איך כאילו מנסה להילחם בי
ובחופש שלי, רוצה להחזירני לכלוב שעזבתי. אבל אני נאבקתי ורצתי
בכל הכוח הגשמי הזה עד שהגעתי לסתם מקום, לא משהו מיוחד לסיים
את הסיפור שלי בו אבל צריך להסתדר עם מה שיש.
הזזתי כמה שיחים הצידה ועשיתי עם הרגל עיגול קטן לעמוד עליו,
רק לפני כמה דקות.

עכשיו זה עכשיו! אני עומד כאן בהיכל האלוהים הזה ומטיף לכם
בפעם האחרונה. כן, אני יודע, דמעה קטנה על הלחי. בטח כבר הבנתם
את הסיפור שלי, או שלא, אי אפשר לסמוך על השכל שלכם. אתם
יודעים, בכל הזמן שאני עובד כאן אתם אף פעם לא הסתכלתם, לא
משנה מה אמרתי וכמה צדקתי, אתם תמיד העדפתם להסית את מבטכם
כלפי מעלה לאותו מטומטם שאפילו לא ברר לעצמו מה הוא רוצה
ממכם.
אבל לא נורא, אתם הפסדתם אחרי הכל.
אני בטוח שתרצו לשמוע ממני עוד, אך זה לא יקרה. אני אמות
בקרוב, אני אמות ודני יחזור לתחייה, בלי ששמעתי אפילו פעם אחת
את השם "פילו".
אתם סוגרים עליי, עם הרשת המרובעת והקטנה שלכם, כל כך קטנה
שכדי להיכנס לתוכה אני אאלץ להשאיר את עצמי בחוץ, למות.
תחשבו על זה, תפסיקו רגע לקרוא , אוטומטים! תעזבו את הדף שאתם
מחזיקים ביד ותסתכלו, מבט אחד זה כל מה שאני מבקש. הנה כאן אני
מדבר ומדבר ואף אחד לא קם להגנתה של הדעה האחרת, אז מה אם אני
צודק? זה לא הפריע לאלוהים להתמרד.
יש רק אחד כמוני ולעולם לא תכירו אותי יותר כי אני עומד למות
עכשיו, הם ימצאו אותי, ילד קטן, בן 12 עונה לשם דני, שוכב על
הדשא קופא מקור ואז הם ייקחו אותו ויטפלו בו והוא יהיה אחד
מהם, שותף למזימה הבין-לאומית של הכלום.
ואני חייל אבוד שמת במלחמה שכוחה להציל את המחשבה כי אתם
התעצלתם להעיף מבט.
אני באמת יודע הכל ואני גם צודק בהכל ובכל זאת אתם לא מעונינים
לדעת.
תראו, כמעט קשה לי להפסיק לדבר... אני לא יודע מה עוד לומר...
אם רק היה לי עוד זמן, הייתי יכול להראות לכם דברים מופלאים על
העולם. סיבובים קטנים ואלגנטיים של המציאות שאין יפים כמוהם
בעולם.
אני לא אגיד שלום, תגידו שלום אתם - זו אשמתכם.

אולי אתם צודקים אחרי הכל, אולי השקט עדיף, אולי טעיתי.