השעה היתה 11 בלילה. הייתי בדרכי לפגוש את ספיר חברה שלי, זמרת
ישראלית שגרתי איתה. חיכיתי  בתחנת רכבת  לרכבת E. הרכבות בניו
יורק מגיעות בתדירות גבוהה של כל כמה דקות והרכבת הזו לא
הגיעה. לא נעים להיות לבד בשעה שכזו ברכבת התחתית. יש טיפוסים
מוזרים שמסתובבים שם. פחדתי.
ממול, בצד השני של פסי הרכבת עמד אדם שחור, גדול שנראה שיכור.
הוא התחיל לצעוק כל פעם משהו. כמובן שלא הבנתי אותו. ואז הוא
הוציא משהו מהמעיל שלו והתחיל לנפנף בו. זה היה נראה כמו סכין
ענק ומבריק. הבחורה שלידי נבהלה כמוני. אחרי דקה ראינו שזה
בעצם פרח שעטוף בצלופן. היא היתה בטוחה כמוני שיש לו סכין ביד.
כנראה שהדמיון אצל בחורות דומה במצב של פחד. הרכבת לא הגיעה.
כולם עלו על הרכבות האחרות שהגיעו ואני קצת לא ידעתי מה לעשות.

פתאום הגיע בחור צעיר בן גילי ושאל אותי מה קורה עם הרכבת
ואמרתי לו שאני מחכה כבר 40 דקות והיא לא מגיעה. היה לו מבטא
זר. בשמיעה ראשונה היה קשה לי לזהות שזהו מבטא ערבי. הוא שאל
אותי מאיפה אני עניתי לו "מישראל ואתה?" "ממצריים" הוא ענה לי.
"מקהיר"? שאלתי אותו והוא ענה לי שכן. מפה לשם התחלנו לדבר על
כמה זמן כל אחד מאיתנו נמצא בניו יורק ומה הוא עושה ואיפה הוא
גר. היה לי נעים לדבר איתו היו לו עיניים טובות.  הוא שאל אותי
לאן אני צריכה להגיע כי נראה לו שאין שרכבות ה E לא רצות יותר
מאיזושהי סיבה. הייתי צריכה להגיע ל 92 EAST ולקסינגטון. זה לא
איזור סימפטי במיוחד וספיר חברה שלי כבר חיכתה לי במקום. אז
החלטנו לקחת רכבת אחרת. היו לי ביד תיקים ושקיות מלאות. הוא
ביקש ממני לעזור לי ולקח את השקיות מהיד שלי.  ג'נטלמן אמיתי
ואני הרגשתי ליידי אמיתית. התחלנו ללכת לכיוון רכבת אחרת ששם
הייתי אמורה להחליף לרכבת נוספת שתיקח אותי לקירבת מקום. הוא
בא איתי ואמר לי שזה גם הכיוון שלו. בדרך דיברנו על עניינים
שמטרידים את שנינו ועוד מליוני מהגרים שנמצאים בניו יורק, איך
להשיג את הדבר הנחפץ ביותר? גרין קארד! הוא אמר לי שהיתה לו
ידידה מצריה בניו יורק שהתחתנה איתו נישואים פקטיביים רק לצורך
האשרה. איזו הקרבה. הוא אמר לי שאצלם זה נהוג לעזור כך אחד
לשני במצבים כאלה. התפלאתי. אצלנו הישראלים אם לאמר את האמת
הקרבה מן הסוג הזה לא ממש מקובלת.  אין אצלנו פירגון כזה.
התחרותיות בינינו גורמת לנו אפילו להפיל אחד את השני.
ניסינו לא לדבר על פוליטיקה, ממש במודע. אבל זה היה בלתי נמנע
מצד שנינו להביע צער על מה שקורה בין הערבים ליהודים ושנינו
הסכמנו שלעולם לא יהיה שלום אמיתי. אף פעם לא התעניינתי
בפוליטיקה אבל באותו רגע תהיתי איך כאן בתפוח הגדול אנחנו
יכולים להתחבר, לעזור ולתקשר אחד עם השני בעוד שמן הסתם אם
היינו במזרח התיכון זה לא היה קורה. האם השלום יכול להיות בין
יחידים ולא בין עמים?  האם באמת אפשר להכליל ולהגיד שכל הערבים
לא טובים? ישבתי ברכבת עם אקמל ונהנתי מאוד מחברתו. הוא היה
בקיא ממני באיך להגיע ולאיפה, 5 שנים הוא שהה בניו יורק.
כשהגיעה התחנה שבה הייתי צריכה לרדת ולהחליף רכבת אקמל ירד
איתי. היתה לי הרגשה שזו לא התחנה שהוא צריך היה לרדת בה.
"ירדת במיוחד בשבילי בתחנה"? שאלתי. "מסוכן לבחורה ללכת בשעה
כזו ברחוב הזה, אני רוצה ללוות אותך", ענה לי. "ממש מלאך, צבא
הגנה לענת", חשבתי לעצמי. הוא ירד איתי שהשקיות שלי עדיין
בידיים שלו. בתחנה שלפני התחנה שהייתי אמורה לרדת הוא אמר לי
שהוא רוצהלכנו כברת דרך חשוכה ומלאה בהומלסים, ממש לא נעים,
היה לי מזל שפגשתי אותו. חיכינו לרכבת שהיתה אמורה להגיע, הוא
עלה איתי גם לרכבת הזו. ה שאני ירשום את הטלפון שלו ושלכל מקרה
שלא יהיה ואני יזדקק לעזרה כלשהי הוא רוצה לעזור לי ושאני לא
יהסס להתקשר. רשמתי את המספר בפלאפון שלי. הוא היה מנומס ולא
ביקש את הטלפון שלי, כאילו מבין לא להביך אותי. כשהגיעה התחנה
שהייתי צריכה לרדת הוא נתן לי את השקיות ואמר לי שיהיה לי
בהצלחה ושאני ישמור על עצמי בחיוך והערכה הפרחתי לו נשיקה
באויר.  תודה ו"מאסאלמה". הוא השיב לי נשיקה בחזרה.
פגשתי את ספיר אחרי כמה דקות היא והידיד שלה חיכו לי במסעדה. "
מזה, כמה זמן?" "מה קרה שאיחרת"? "היו בעיות עם הרכבות אבל היה
לי מזל שפגשתי בחור שליווה אותי והראה לי את הדרך, הוא היה
ערבי מצרי". "מאיפה את מביאה את הסיפורים האלה, אלוהים ישמור"
היא כמעט נחנקה.  "אלוהים שומר" חשבתי מחוייכת.