בהיר... שמש חמה בפנים.
היא החלה מקיצה משנתה, מוקדם נורא עדיין, אפשר להרגיש זאת.
למה מעירים אותה כל כך מוקדם??
אף אחד בכלל לא העיר אותה, זאת השמש שזרחה לא מזמן מאירה את
המקום.
איפה אני בכלל? תהתה, בעוד עיניה עדיין סגורות למחצה.
היא פיהקה בכבדות, מצטמררת  מצינת הבוקר, פותחת עיניה לאט
לאט.
מנסה להבין איפה היא נמצאת.
מותחת גופה בעייפות, ומביטה סביב.
רואה חול ואבק מסביבה, עדיין לא מבינה איפה היא.
מתרוממת בכבדות לישיבה, היא נמצאת באמצע דרך כלשהי, שאת תחילתה
וסופה לא ניתן לראות למרחקים עצומים.
סביב אין דבר מלבד כמה עצים שכוחי אל, במרחקים אחד מהשני.
רוח מדברית עוטפת אותה בצירוף ענן אבק גדול, שנושא עמו סבך
ענפים יבשים בצורת כדור, מאלו שרואים רק בסרטי מערבונים
ישנים.

ארועי האתמול מתחילים לחזור אליה, הטיול הפתאומי שהיא וחבריה
החליטו לצאת אליו.
היא נזכרת בעצמה אורזת בשמחה בתיק הטיולים האהוב שלה את כל מה
שחשבה לנכון, אוכל, שתייה, שק שניה מחובר וכו'.
מבחינה בתיקה זרוק על האדמה, מאובק ומעוך.
זוכרת בערפול ערב קריר, נסיעה במכונית... מי נוהג? זה מישהו
שהיא מכירה, אבל מי אינה זוכרת.
הם עוצרים ליד שדה ענק, ומתחילים לפלס דרכם בשיחים הגבוהים.
נעמדת, מנסה להזכר בהמשך, לפתע חשה כאב עז ברגלה, מתחת לג'ינס
המהוהה והמלוכלך, רואה שריטות עמוקות שותתות דם.
בשדה ההוא, שם היא נשרטה כך.
אך איכה חבריה? מביטה סביב בדאגה.
אין הם כאן... מדוע הלכו? למה לא לקחו אותה אתם?
שאלות אלו מטרידות את ראשה, שעה שהיא מנסה להחליט לאן ללכת.
מחפשת בתיקה מצפן או מפה, יודעת בוודאות שארזה אותם, אך אין הם
בנמצא.
אך לפחות יש סנדווביץ טעים, היא נוגסת בו ברעבתנות, נזכרת שלא
אכלה כבר שעות רבות.

היא התחילה ללכת בצליעה קלה, לצפון... לפחות לפי השמש היא
יודעת להתמצא.
צפון... בסרטים זאת תמיד הדרך הנכונה, מגחחת לעצמה בידיעה שאין
היא רואה הרבה טלוויזיה.
בצליעה קלה, היא גוררת את רגלה הפצועה הלאה.
דרכה ריקה ובודדה, היא מתחילה לפחד בראותה חיה בלתי מזוהה מתה
לצד הדרך.
אך היא ממשיכה בלי לדעת לאן.
השמש כבר באמצע השמיים, כבר צוהריים ולא נראה סימן חיים
באזור... אולי מלבד החיה ההיא.
האבנים הקטנות והדוקרניות תחת רגליה מתחילות להכאיב, תחת
הסולייה הישנה והשחוקה של נעליה האהובות, אותן לובשת כבר שנים
לטיולים.
הגיע הזמן לנעלים חדשות, היא מהרהרת בספק חיוך ספק שאלה.
לדרך שבה הולכת לא נראה סוף, או אף שינוי כלשהו בנוף.
אין דבר מלבד אדמה, אבק וכמה עצים זקנים לצדי הדרך כל כמה
מטרים.

השעות עוברות לאט, בעייפות.
אך הערב מתקרב, קרני שמש אחרונות שוטפות את השמיים באורם החלש
והבלתי מספק.
הרוח היבשה מתחילה להתקרר.
היא מבינה שגם את הלילה הזה תעביר לבד, בחוסר וודאות מוחלט על
מה קורה סביבה, על חבריה, על משפחתה, על עולמה שעזבה
בספונטניות  מדהימה, אל תוך הריק הזה.
פורשת בכאב את שק השינה שלה מתחת לעץ רחב, שחיפשה בשעה
האחרונה.
מהרהרת על חייה, הדרך הארוכה חסרת המשמעות הזאת, מביטה על מרבד
הכוכבים העצום שמעליה.
היא נרדמה.