זה היה יום רגיל, ערב שקט, עד כמה שאפשר בעיר רווית הפשע בה
גר.
זה לא הפריע לו הרבה, הוא וחבריו אפילו די התחברו לרעיון, הם
היו פרחחים טיפוסיים.
אבל הוא... הוא היה שונה.
הוא אהב לחשוב, שמעבר למעטה הקשיחות שלו, קיים אדם מתחשב
ונחמד.
אבל הוא לא נתן דרור לצד הזה באישיות שלו.
הוא אהב להיות מרושע בצורה עדינה, עוקצני, מסובך וטיפשי
לפעמים.
כמו רוב האנשים, הוא פגע במודע ולפעמים אפילו בכוונה.
אך לעולם לא ידע כמה עמוק יכל להכנס לנפשם של אנשים, גם יכל
לפגוע בהם בקלילות.
אולי כי מעולם לא היו לו חברים קרובים... קרובים באמת, כאלה
שיכל לספר להם כל מה שעובר עליו, כל הרגשות והמחשבות שרצו לו
בפנים.
הוא היה מלא זעם, משולח רסן, לעיתים היה יורה לכל כיוון ללא
מטרה.
לעיתים היה כותב שירים.
מעולם לא שמר את רגשותיו לאנשים שהיו צריכים את זאת, אלא לאילו
שהיו נמצאים בהשג יד או בהשג אי סי קיו, כן... שם רוב רגשותיו
היו נפרשים לאנשים שלא הכיר.
גם בהם היה פוגע, אולי אף במידה רבה יותר מאחרים, כי אלו לא
היו שם באמת, לפחות לא בעיניו.
כל זאת המשיך עד שיום אחד, באותו יום רגיל ושקט.
חבריו שיחקו עמו כרגיל בשטותיות לא אופיינית לגילם, ולפתע אבן
פגעה בו, מפספסת במילימטרים מעטים את הרכה.
הוא יכל למות הבין לפתע.
הוא היה מבוהל.
כך נשאר בהליכה שקטה לביתו, חבריו ניסו להתנצל אך הוא פטר אותם
בזילזול אופייני.
נכנס בשקט לחדרו, התיישב על המיטה וכך ישב ימים שלמים.
אמו הייתה מופתעת לראות את הילד היפראקטיבי שלה, פשוט יושב.
כיוון שזאת הייתה מנוחה עצומה בשבילה, החליטה להניח לו כך.
כעבור מספר ימים הוא קם ממיטתו, חדש.
החליט לשנות את דרכיו, ולנצל את חייו למיטבם.
זהו סיפור אמיתי... האם אנשים באמת צריכים חוויה של כמעט מוות,
על מנת לשנות את חייהם? |