New Stage - Go To Main Page

תמר בוטה
/
הוא מת

לפני שנה וחצי הוא מת.
וזה כאב לי.
ובכיתי, באמת שבכיתי, לפחות בהתחלה.
אבל כמה כבר אפשר לבכות?
אני מבינה את כולם. בייחוד את ההורים שלי.
זה נורא קשה לראות את הבן שלך מחולק לשמונים חלקים, ולקבור
אותו מחדש כל פעם שמוצאים עוד חלק מהגופה. ולראות איך אנשים
מפסיקים להגיע אחרי ההלוויה השישית, ואז אתה נשאר לבד.  
אבל לי זה לא כואב.
אולי בגלל שעמוק בפנים איחלתי לו למות, ושכבר שנתיים כל יום
לפני שאני הולכת לישון, וביום כיפור שכולם התפללו לאלוהים
שיסלח להם, אני התפללתי שהוא יתפוצץ?
ואולי זה בכלל כי רק אני יודעת שבעצם הגיע לו למות.
רק אני יודעת מה הוא עשה לי כל לילה לפני שהוא הלך לישון.
ורק אני יודעת מה הוא עשה לי אם הייתי צועקת או בוכה.
אז כבר לא כואב לי.
ואני חושבת שאני אפילו שמחה.
כל פעם שקוברים אותו מחדש, אני יותר שמחה.
כי אני רואה עד כמה הוא סבל שהוא מת.
וזה עושה לי טוב. הגיע לו למות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 4/2/03 13:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בוטה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה