לפני שנה וחצי הוא מת.
וזה כאב לי.
ובכיתי, באמת שבכיתי, לפחות בהתחלה.
אבל כמה כבר אפשר לבכות?
אני מבינה את כולם. בייחוד את ההורים שלי.
זה נורא קשה לראות את הבן שלך מחולק לשמונים חלקים, ולקבור
אותו מחדש כל פעם שמוצאים עוד חלק מהגופה. ולראות איך אנשים
מפסיקים להגיע אחרי ההלוויה השישית, ואז אתה נשאר לבד.  
אבל לי זה לא כואב.
אולי בגלל שעמוק בפנים איחלתי לו למות, ושכבר שנתיים כל יום
לפני שאני הולכת לישון, וביום כיפור שכולם התפללו לאלוהים
שיסלח להם, אני התפללתי שהוא יתפוצץ?
ואולי זה בכלל כי רק אני יודעת שבעצם הגיע לו למות.
רק אני יודעת מה הוא עשה לי כל לילה לפני שהוא הלך לישון.
ורק אני יודעת מה הוא עשה לי אם הייתי צועקת או בוכה.
אז כבר לא כואב לי.
ואני חושבת שאני אפילו שמחה.
כל פעם שקוברים אותו מחדש, אני יותר שמחה.
כי אני רואה עד כמה הוא סבל שהוא מת.
וזה עושה לי טוב. הגיע לו למות.