לפני כמה ימים, כשנכנסתי לאיי סי קיו, פגשתי באחד, קראו לו
ניר, הוא בדיוק נכנס כשאני הייתי צריכה לצאת, מאוד רציתי לדבר
איתו, אז נתתי לו את מספר הפלאפון שלי, שיתקשר מתי שהוא, 10
דקות אחר כך הוא התקשר, דיברנו בערך שעתיים, למדנו להכיר אחד
את השניה מעולה, השלמנו אחד את השניה, היינו ממש נשמות אחיות,
שבועיים אחר כך, הוא שאל אם נוכל להיפגש, אמרתי שבסדר, ושאלתי
אותו מתי "ביום ההולדת שלך, זה יום מיוחד" הוא אמר " אני לא
חושבת ככה" אמרתי לו "למה?" הוא שאל והסברתי לו, "בכל זאת!"
הוא אמר "בואי ניפגש דווקא אז!" "אוי, נו טוב..." אמרתי,
וניתקנו, היום הוא התקשר אלי שוב, הוא נשמע לי די שונה "הכל
בסדר" הוא ענה כששאלתי, "אז למה אתה נשמע שונה?" שאלתי "חשבתי"
הוא אמר "כשניפגש, הכל יהיה שונה" "למה?" שאלתי "ככה זה תמיד!"
הוא ענה, "אני מנסה לחשוב" הוא אמר אחרי שתיקה של שתי דקות "מה
אנחנו בדיוק?" "ידידים ממש ממש טובים" אני עונה "לא?" "כן" הוא
אומר "אבל אולי זה לא מספיק... אולי אנחנו צריכים להיות יותר?"
"אולי באמת" אני עונה ומחייכת "עזבי" הוא אומר "זה טיפשי"
"למה" אני שואלת "כי לא נפגשנו אף פעם!" הוא עונה "כן זה נכון"
אני עונה "אבל אני מרגישה כאילו אנחנו מכירים מאז שנולדנו" "גם
אני" הוא אומר "יופי" אז הכל טוב לא?" אני שואלת "כן אני משער
שכן" הוא עונה אבל העצבות לא יצאה מקולו "אני חייב לזוז" הוא
אומר "יש לי מחר מבחן בשעת אפס" "טוב" אני עונה "בהצלחה"
"תודה" הוא אומר ואנחנו מנתקים, אני ממשיכה לחשוב על השיחה עוד
זמן רב, אחרי כמה זמן אני רואה 'סטארגייט' בטלוויזיה כשפתאום
אני מרגישה כאב חד בראש, ברקה שלי כאילו מישהו ירה בי, אני
מחליטה להתקשר אליו ולספר לו, הטלפון מצלצל אבל אף אחד לא
עונה, "נו..." אני לוחשת "תענה לעזאזל" ואז עונה לי
המזכירה,"... הגעתם למשיבון הסלולארי של מנוי מספר..." ניתקתי,
"זה מוזר" חשבתי לעצמי והתקשרתי ליואב "היי" הוא אמר "מה את
עושה?" "שום דבר... משעמם לי" עניתי "אז בואי אלי" יואב אמר
"טוב" עניתי וניתקתי התלבשתי ויצאתי, כשחזרתי מיואב ניסיתי
להתקשר שוב לניר "הלו?" ענה לי קול חנוק "שלום" עניתי "אפשר
לדבר עם ניר?" "לא" ענתה האישה בצד השני "אהה" אמרתי, "למה?"
"כי הוא ...מת" היא ענתה ובכתה "הוא התאבד היום אחרי הצהרים,
הוא ירה בעצמו בראש" "מה?" שאלתי "לא יכול להיות, טוב תודה"
ניתקתי והייתי בהלם, "הוא מת" לחשתי לעצמי "התאבד" הייתי בשוק,
התחלתי לבכות, תהיתי אם זה בגללי, בלי לשים לב הייתי כבר בחדר
של אבא ואמא, פתחתי את המגירה השניה בסט המגירות הירוק,
והוצאתי את האקדח של אבא, אקדח שחור מבריק 9 מ"מ ממש יפה,
כיוונתי אותו לראש ויריתי בעצמי, הכאב היה רגעי, לפתע הייתי
במקום שכולו לבן, ראיתי מרחוק את ניר, התחלתי לרוץ לעברו,
למרות שאף פעם לא פגשתי אותו, משהו אמר לי שזה הוא, "ניר"
צעקתי "נטע" הוא ענה "מה נשמע?" "ניר, באתי אחריך, לא יכולתי
להישאר לבד!" צעקתי בעודני רצה, כמעט הגעתי אליו ואז תפס אותי
משהו שעיר וגדול "את לא יכולה ללכת לשם" הוא אמר בקול עבה
"למה?" שאלתי "זוהי הדרך לגן עדן" הוא ענה "את, הולכת
לגיהינום" "מה!?" צעקתי "לא יכול להיות!!! יש כאן טעות, ניר,
תגיד להם!" "צר לי נטע" נתראה אולי בגלגול הבא" הוא חייך
והסתובב, הזעם היה בלתי נשלט, "תקולל" צעקתי אחריו "הלוואי
שניפגש שוב... רק כדי שאני אוכל להראות לך מה אני באמת חושבת"
אמרתי לעצמי, הלכתי בשקט, בלי לעשות בעיות, הגיהינום היה דווקא
מקום לא כל כך רע, היה שם כיף, אף אחד לא זרק זין על אחרים,
הכל היה שליו ומשעשע, חם קצת, אבל מתרגלים, אני פה כבר 6 שנים,
כיף פה, אין לי בעיות וחברי הטוב ביותר שולט כאן על הכל, אבל
אני עדיין חושבת על ניר כל יום, חושבת על הנקמה המתוקה, על
חוסר האונים שהוא ירגיש כשאני אפגוש אותו שוב, אני חושבת על זה
ומחייכת, הוא עוד ילמד! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.