סיפור קצר שכתבתי בשלהי שירותי הצבאי אי שם...ונשמתי כבד.
7999

באותו בוקר הסטתי את אותו וילון שהסטתי ב-21 השנים האחרונות,
ונשמתי כבד.
אישוני התכווצו למגע עשרות אלפי קרני שמש שחדרו לחדרי, וידעתי
שזהו לא יום ככל הימים - שהרי היום אני אזכה לראות את האורטופד
שלו חיכיתי כ"כ הרבה זמן.
כוס אמק! להשיג תור בצבא זה כמו לחכות לילד 9 חודשים, הרב של
הבסיס שלי אומר שכל עכבה לטובה ואם המקרה היה דחוף הם היו
שולחים אותי לפני - הרי הצבא יודע מה הוא עושה.
נכנסתי למטבח והכנתי שחור עם חלב, אמא שלי אומרת שארוחת הבוקר
היא הארוחה הכי חשובה ביום - שתיתי את הקפה עם הסיגריה תוך כדי
לבישת המדים ורכיסת הנעליים ויצאתי מהבית, נשמתי כבד.
כשהגעתי למרפאה היו שם כבר שני רב"טים, טור' מצנחנים ורב סרן
מגבעתי, ידעתי שהם יכנסו לפני, אחי תמיד היה אומר שהוא לא ראה
חייל כמוני ומה שאני עושה זה לא צבא ושאני רואה חיילים אמיתיים
אני צריך לסתום ת'פה ולהצדיע להם - כי הם באמת קורעים את
התחת!
אחרי שעתיים נכנסתי לאורטופד, הוא הסתכל לי על הגב בעין אחת
ובחצי חיוך חושף שינים רשם לי אופטלגין - ושלח אותי חזרה
ליחידה.
אחרי שבועיים הרגשתי כאבים חדים בגב והלכתי שוב למרפאה, למרות
שהמ"פ אמר לי שאני בן-זונה ודופק ת'חברים שלי וכשאחזור יהיה לי
כבר עסק איתו, ישר נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם אבא שאמר שלא כולם
מטומטמים ושאני לא אחשוב שאני תמיד אוכל לשקר לכולם.
היום אני חוזר ליחידה אחרי 60 ימי ג', סדק וניתוח בחוליה
השישית, יצא גבר האורטופד (נתן לי גם פטור מנעליים), צדק הרב
שאמר "כל עכבה לטובה" וגם המ"פ חייך ושאל מה שלומי לפני ששלח
אותי לחזור לעבוד במחלקה, וכמו שאחי אמר אני באמת צריך להגיד
תודה על כל האנשים המבוגרים שעומדים לצידי תמיד,אני רק מחכה
לדקה שאוכל להיות מספיק מבוגר כדי לעזור גם, מעניין מתי ואיך
יודעים שזה מגיע (אני רק מקווה שאין מבחנים לזה - גם ככה מכתה
ט' כל המורים אמרו שאני אפס...).