תהום
זה ישמע לכם קצת נדוש, אני יודעת אבל כולנו חושבים מסכות.
כולנו אנשים חומרניים שחיים את כל החיים שלנו במטרה לעצב את
המסכה המושלמת ורגע לפני שהיא מוכנה אנחנו מועדים לתהום
הגדולה- המוות. ואז תוך כדי נפילה שהיא ארוכה מאוד אם תשאלו
אותי אנחנו מבינים איך כל החיים שלנו היו בזבוז מוחלט של זמן
וכסף. כי אנחנו כאלה, שואפים לשלמות, שבתת מודע שלנו אנחנו הרי
יודעים שהיא אף פעם לא תגיע. ואנחנו לא עושים את זה שגלל
שאנחנו כאלה אנשים רדודים, אנחנו פשוט רוצים להיות כמותם,
אנחנו רוצים שיאהבו אותנו.
ולא תגידו שלעיצוב המסכות אפשר לקרוא אומנות, כי באומנות אתה
עושה מה שאתה אוהב, מה שאתה מרגיש אבל פה אתה מעצב את המסכה
שלך לפי מה שמכתיבים לך כל הדוגמנים והדוגמניות וכל ערוצי
האופנה והאנשים שנמצאים סביבך, אתם- החברה. ואם כבר החלטת ללכת
נגד הזרם  ולא לעצב את המסכה, הרי שביננו גם זה סוג של מסכה,
כי אז אתה חובש מסכה אטומה שמונעת משאר המסכות לבוא ולהתיישב
לך על הפרצוף ואז אתה נהפך להיות אדם קר שלא מוכן לנסות שום
דבר שהוא לא המסכה שלו, מצד שני אתה מפחד להסיר את המסכה
ולהראות לעולם משהו אמיתי- משהו שהוא אתה!
אתה כלוא בתוך כלוב שבנתה סביבך החברה ואתה מפחד לנסות ולנסר
את הדרך שלך החוצה אל החופש שלך. גם אני כזאת כמוך וכמוך נפלתי
קורבן למזימה הזאת, רק שאני כבר מזמן הפסקתי לחפש את המסכה שלי
(לפחות זה מה שאני מספרת לכם)
כולנו בובות שחובשות מסכות המונעות ע"י חבלי הגורל, ושהחבל
נקרע אנחנו מוצאים את עצמנו נופלים לתהום עמוקה עמוקה שהתחתית
שלה לא ברורה, ותוך כדי נפילה אנחנו מבינים מה היתה המהות של
החיים שלנו, הדבר היחיד בשבילו נבראנו ושכל מה שנותר לנו הוא
רק לצפות להתרסקות הגדולה.
כי כולנו בובות שחובשות מסכות המונעות ע"ע הגורל- עצוב קצת,
לא?!

התרסקות