יום אחד הוא חזר.  מתוך הקור והרטיבות, הוא דפק על דלת הדירה,
בלי להגיד מילה.  בשניה הראשונה, לא האמנתי למראה עיניי, שכן
עבר זמן כה רב מאז הלך.  ולא התקשר, ולא שלח מכתב, וכבר הוכרז
כנעדר; והנה מתדפק הוא על דלת דירתי, כאילו לא היו דברים
מעולם.

יום אחד הוא חזר.  ואני רק עמדתי שם - בפה פעור, בגוף רועד -
שכן עברו שנתיים, וכלום לא נשאר כשהיה.  הכול השתנה מאז אותה
מלחמה ארורה, מאז אותו לילה גשום ואפל, בו דפקו הוריו על דלת
ביתי, מבט קפוא על פניהם.  וכשאמא ואבא פנו אליי, אמרו שלהוריו
יש משהו לומר, ידעתי בדיוק מה קרה.
 "הוא לא יחזור, נכון?"
והזוג הקפוא הניד בראשו, ולא הוסיף מילה.

יום אחד הוא חזר.  בלילה ההוא, שנתיים קודם, לא יכולתי לישון.
הייתי נערה בת שמונה עשרה, באמצע השמינית, כשפרצה המלחמה.
לילות לבנים אפופי חוסר ודאות רדפו אחריי בחודשי ההפגזה, ויובל
תמיד אמר:
 "יהיה בסדר, ילדה.  הירגעי.  הכול יסתדר, אני מבטיח."
איך יכולתי להיות כל כך טיפשה?
 "רק תשמור על עצמך", הייתי מתחננת, פעם אחר פעם, כמוה גם
בפעם האחרונה בה יצא מביתי, בית הוריי, וברדיו כבר הודיעו
שהמלחמה קרובה לסיומה.  ואז המערכה האחרונה, המוקש, ועקבותיו
של יובל שלי לא נודעו עוד לעולם.  

יום אחד הוא חזר.  הייתי כבר בת עשרים, לאחר הצבא, אך הרגע בו
הלך רדף אחריי מדי יום.  היו לנו תכניות להתחתן, להוליד ילדים,
ולחיות באושר כמו באגדות.  וכשחזר, רק עמדתי ותהיתי - להיכן
נעלם בשנתיים שחלפו?  בזמן המלחמה, הפסקתי ללמוד בגללו; ביקשתי
להקדים את גיוסי לצבא.  חשבתי להתקרב אליו כך, להבין טוב יותר
את עולמו.  תפקידי במלחמה היה לטפל בחולים פצועים, לעודד אותם,
ולנטוע בהם תקווה.  הייתי קמה כל בוקר בחמש, נוסעת לבית החולים
בעיר, רואה מה המלחמה עושה לאנשים.  כשהלך, חיכיתי למצואו על
אחת המיטות בבית החולים, מחייך אליי את חיוכו הכובש, אומר:
 "את רואה, אמרתי לך שהכול יסתדר..."
וכשעברו שבועיים והודיעו על תום המלחמה, לא ויתרתי והמשכתי
לחפשו בין עשרות אנשים מחוסרי תקווה, אך לא מצאתיו בשום מקום.

יום אחד הוא חזר.  התנפלתי עליו, נישקתי אותו, לא שאלתי ולו
שאלה אחת, אפילו לא איך מצא את דירתי החדשה.  רק ליטפתי אותו,
אהבתי אותו כמו שלא אהבה אישה אף גבר מעולם, והוא החזיר לי את
אותה אהבה.  זה היה כמו חלום, ולא רציתי שהוא ייגמר.  רק מקץ
שעתיים, הייתי מוכנה לשאול:
 "איפה היית, יובלוש?  כולנו דאגנו לך..."
הוא הביט בי, עיניו מלאות עצב, ולא אמר מילה, רק אחז אותי חזק
בשני ידיו וחיבק אותי, הצמיד אותי חזק אל חזהו, והניח ראשו על
כתפיי.  נגעתי בו, ליטפתי את שיערותיו כמו שתמיד היה עושה לי
כשהייתי עצובה, והוא התחיל לבכות.
 "זאת הייתה מלכודת, יעלי... לא היה סיכוי, לא היה סיכוי!!!"
קולו רטט, תוך שהוא גואה ועולה.
 "זה בסדר", הרגעתי את גופו הרועד ,"הכול יהיה בסדר."
 "...ברבש, בוזגלו וגלעד מתו!", המשיך בהתרגשות ,"...רק אני
ודוידי המשכנו לנסוע כמו משוגעים בתוך הטנק- רק בשביל לברוח,
לצאת מהתופת הנוראה הזאת ולא להסתכל עליה יותר לעולם.  לכל
הרוחות, איך לא ראינו את המוקש הארור הזה?!?"
הרמתי את ראשו והבטתי לתוך עיניו החומות והקטנות; ראיתי כיצד
הן היו מרוסקות מבפנים.
 "זה בסדר, יובל", שבתי והרגעתי אותו ,"אתה חי!  אתה כאן
עכשיו!!!  רק תגיד לי, איפה היית בשנתיים האחרונות?  איך
ניצלת???"
הוא הביט בי חזרה במבט חסר אונים והסתובב, מסתיר את הדמעות.
 "אני לא יודע!", אמר ,"אני לא יודע!!!"

יום אחד הוא חזר.  ובלילה, כשגשם דפק על החלון, שכבנו מחובקים
במיטה.  לא סיפרתי לו שניסיתי להמשיך בחיי, ועברתי לגור עם
בחור חדש.  לא סיפרתי לו על כל הפעמים שנסעתי לאבו-כביר יחד עם
הוריו, לנסות לזהות את גופתו בפעם המי-יודע-כמה.  לא סיפרתי על
הגעגועים, על הכאב וטעם החיים שאבד.  וגם לא על אותו הבחור,
שעזב לאחר שלא יכול היה לעמוד במצבי רוח המשתנים שלי.  וגם לא
על הבדידות, הצורבת עד מוות.
רק שכבתי איתו, עם החייל שלי ששב הבייתה, וחיבקתי אותו, לוחשת
לאוזניו מילות אהבה.  וכשנרדם, הבטתי שעה ארוכה על פניו הלא
מגולחות, ועל צלקות המלחמה שסירבו להגליד.  שיננתי כל תו
בפניו, חרטתי אותו עמוק במוחי, לכל מקרה שלא יהיה...  ורק
כשאור הבוקר הראשון האיר לו מעבר לחלון, הנחתי על גופו את
ראשי, ונרדמתי - ישנה חזק, לראשונה מאז המלחמה.

יום אחד הוא חזר.  אבל בבוקר, לא מצאתי כל זכר לביקורו.  הוא
לא שכב לצידי במיטה, לא שתה קפה במטבח, גם לא צפה בחדשות הבוקר
בסלון המרופט.  כאילו לא היו דברים מעולם, כך גם נעלם החייל
שלי לתוך מסתורי האי שם.  זכרונות הלילה עדיין חיו בתוך מוחי,
ופניו הישנות תרו אחריי כל אותו היום.  עמוק בליבי, ידעתי כי
לא ישוב עוד לעולם.  הוא בא רק להיפרד, לחבקני בפעם האחרונה,
ולחזור למקום אשר ממנו בא.  אפילו את ריח גופו לא הותיר על
גופי.  נותרו רק הדמעות, נותרה רק הידיעה:

הפעם הוא הלך, וזה היה סופי.





הערת המחבר: סיפור זה הוא בין הסיפורים הקצרים הראשונים
שכתבתי, אי שם בשלהי סתיו 1997; הרבה לפני שידעתי מה זה צבא,
מלחמה, מוות ועוד כהנה דברים.  מעניין לראות איך ממרומי גיל
22, נסיוני לכתוב דרמת מלחמה בגיל כמעט 17 נראה כל כך שונה
מאיך שהייתי מנסח אותו היום.
מטעמי נוסטלגיה, החלטתי לא לגעת בתוכן, אלא רק ליטשתי אותו מעט
פה ושם.  אתם תהיו השופטים לגבי טיב היצירה, ואם היא יכולה
לעמוד במבחן הזמן, חמש ומשהו שנים אחרי.  ס.ו.