"את הצ'ימידן הזה הם לא יצליחו להעלות למטוס! את תראי!," כך
הזהרתי את אשתי. זו הייתה התחלת הטיול לסקנדינביה שדחינו אותו
כל פעם. אתם יודעים: הילדים קטנים. בעבודה יש לחץ. בקיצור,
יצאנו "מיט א גרויסע צ'ימידן", כמו שהחותנת שלי אומרת.
במזוודות שמנו את כל הדברי מילואים והציוד פיקניק, מלבד המנגל.

 נכנסנו למטוס. ג'מבו. כשמו כן הוא. נראה כמו קולנוע "רב חן"
רק יותר צפוף. אמרתי צפוף? המהנדס של האווירון הזה עבד, לפי מה
ששמעתי, במפעל-שימורים. וככה זה גם נראה. עכשיו אני מבין למה
אל-על בצרות.
 כל העסק היה מלא אומ"ניקים לבקנים. התיישבנו וגילינו שיש לנו
עודף מרפקים ורגליים. זה נכון שמייצרים את המטוס בליליפוט?
איזה ארבע מאות איש מכווצים בתוך העניין ומתגרדים. אשתי טוענת
שזה מהחגורות-בטן של הדולרים. מזל שמצאתי פטנט אחר. אני לא
רוצה לספר עליו כי כולם ירוצו ויקנו גרב-אלסטית להחביא בתוכה,
אתם יודעים את מה. אז אני לא אדבר על הפטנט הזה.
בחור גבוה, גלוח-ראש, עם מבט רע בעיניים ועגיל באוזן, חלף
בצעדים מהירים במעבר.
"נאצי!", אמרתי לאשתי, "צריך להיזהר!", ואמרתי גם שהמטוס לא
יצליח להמריא עם הצ'ימידן הזה!
ובאמת, המטוס זז איזה שני מטר, ועצר.
ידעתי!
גלוח-הראש חזר.
"תשימי לב אליו!", הזהרתי.
הטייס לא מתייאש. הוא נותן סטרטר, מעביר לראשון, אבל מרגישים
שהעסק לא סוחב. לא פלא. הטייס קברניט או איך שקוראים לו, ממלמל
משהו ברמקול.
בסוף, איכשהו הצליח לו. אולי הם זרקו את הצ'ימידן? עכשיו,
כשהוא התאושש, שמענו אותו מודיע בעליזות שההמראה עברה בשלום.
לא הסביר איך. לפנינו, כך אמר, ארבע שעות טיסה. ארבע שעות?
בפעם הבאה אני לוקח מטוס אקספרס!
פתאום המטוס התנדנד.
"בטח ירד לשוליים," אני אומר, "כשנגיע, תזכירי לי לבדוק אם
בחלון האחורי יש שלט צהוב של טייס חדש."
רגע! מה הריח המשונה הזה? נשרף מנוע?
"שום דבר," מרגיעה אותי זוגתי, "החיילים האומ"ניקים הורידו
נעליים.".
לא הספקנו לקחת אויר וכבר מגישים ארוחת צהריים. הכל מיניאטורה.
את ליליפוט כבר הזכרנו? תירס גמדי וגזר ננסי וחלב בגביע של
נמלים. באוזניות הייתה עכשיו מוזיקת לילה. אבל מה, גם היא
זעירה.
שוב הגלוח-ראש עובר. מה עושים?
 איזשהו דייל עובר ומוכר מלבורו וקנט ושעונים,  ("אויכעט א
פרנוסה", הייתה אומרת חותנתי). אולי נקנה לילד, לצבא, שעון
צלילה. אומנם הוא בשריון, אבל לך תדע. יכול להיות שכבר המציאו
טנק תת-מימי? הדייל מציע שעון מתוצרת הארץ, מקיבוץ דתי. ממתי
אלה עושים שעונים? חשבתי שהם מייצרים רק שימורי-מלפפונים. אולי
הם רכשו יידע בתקופה שהבריחו שעונים בקופסאות שימורים?
טוב. לאחר מאמצים של כמה שעות, הטייס עובר בהצלחה את הטסט. הוא
נוחת וכולם מוחאים כפיים.
הצליח לו.
עכשיו הוא מחפש חניה. תסמכו עליו. הלך ונדחק בין המטוסים של
הגויים. סוויס אייר מימין. טי דבל יו. איי. משמאל,  וכמו
שאומרת השוויגר: "מעשטיפצעך," ונכנס.
 ירדנו סוף סוף בשדה התעופה של קופנהאגן. רציתי לבדוק את
הגחון, לראות מה הנזקים שגרם לו הצ'ימידן, אבל פתאום נפתחה
ריצה מטורפת לקצה האולם. מה הם רצים שם, מה? בעצם, אם כולם
רצים אז גם אנחנו. מצאו פראיירים! אותנו לא ישאירו בלי מה
שמחלקים שם. אותנו לא יסדרו!
הצלחנו! הצלחנו לתפוס עגלה!
ואז, בדיוק לפני הפרצוף שלי מתרחשת תאונה: שתי עגלות התנגשו זו
בזו. הסתובבתי לראות. אלוהים! זה הנאצי!
לפתע, בלי התראה, המתקוטטים מתנפלים זה על זה ומתחבקים.
מה זה צריך להיות?
השני אומר: "גדוד שלוש עשרה, אה?"
והגלוח-ראש עונה: "גולני, יא אחי!"
נשמתי לרווחה. ירדה לי, כמו שאומרים, אבן מהלב.
ומה עם הטיול עצמו, אתם שואלים. טוב. זה לא משהו. אם בכל זאת
אתם מתעקשים, אז אני אספר לכם, מטוב לב, כמה פינאטס:   אלף, כל
סקנדינביה זה סמוקד-סלמון. רק נחתנו וכבר אכלנו את זה. זה מה
שיש כאן. האמת, בקשר לטעם, הם יכולים ללמוד כמה דברים משמעון
פיטוסי. ומנאג'י גם.
ומה עוד? אה, מצאנו את החנות שההוא, מתחזית-מזג-האוויר קונה שם
את הסוודרים שלו. באמת יש על הגג שבשבת עם תרנגול. וגילינו
שבנורווגיה אפילו הכלבים בלונדיניים. וגם, שהעוגות שלהם, כל
אחת פצצת קלוריות. ליקקנו את האצבעות שלנו וכמעט גם של
המלצריות. בדרך חזרה נצטרך סופר-ג'מבו.
 והלבנבנים האלה מה הם אוכלים כל הזמן?  ניחשתם נכון:
סמוקד-סלמון. וביום ראשון הם משחקים, ככה, בעדינות, גולף. את
בית"ר ירושלים הייתי מביא להם. שילמדו! חוץ מזה, אין להם
"שירים ושערים" והם לא מפצחים בכלל גרעינים, ואפילו, לא
להאמין, אין להם "כיף-כף".
והילדים, כולם בלונדיניים, עיניים כחולות, אבל מה, גויים אחד
אחד. והנוף כאן מטריף את הדעת. לא מבין איך הם יכולים לחיות עם
כל היופי הזה. ובכלל, תשמעו! כמה מתנדבים חזרו מישראל והביאו
לכאן את העניין של שעון קיץ. אבל מה, הם לא מסתדרים עם זה. אז
היום שלהם נמשך כמעט עד שתים עשרה בלילה. אשכרה, משונה.
 ושכחתי להזכיר שהם לא משתמשים בצפצפה של האוטו. במשך שבועיים
שמעתי רק פעמיים  צפצוף. פעם בסטוקהולם, ומי ציפצף שמה?
חיים-זדה, שאני מכיר אותו מהשכונה. ופעם שניה, במקום שנקרא
אק-וולט, שמעתי ציפצוף ושוב זה היה אותו חיים -זדה, כמובן.
אגב, בעמקים שליד מעלה-הטרולים, עדיין מהדהדת הקריאה: "חיים!
היבאת ת'פיסטוקים?"
באותו מקום מצאנו אסקימוסים אמיתיים. ומה יש לאחד מהם על הראש?
כובע-טמבל וכתוב עליו: "העם עם הגולן!"
והנימוסים שלהם זה דבר שאי אפשר לסבול. בטח ראיתם בסי. אן. אן.
את הפקק-תנועה, בגלל שהתכופפתי לקשור את הנעליים ליד
מעבר-חציה. כל סקנדינביה עצרה נשימה והמתינה עד שאסיים.
והמזג אוויר שלהם, זה משגע. אמצע יולי וכל ההרים שלג וקרח. אתה
הולך עם מטריה ומתכסה בפוך. אולי כדאי לחזור הנה בקיץ? בכלל,
כל הירוק הזה, והשלג. איחס!
אה, שכחתי לספר שבעיר ברגן אכלנו סמוקד-סלמון. משהו משהו. וגם
ראינו שוולבו, זה לא פונקציה כאן. לכל פועל בשבדיה יש וולבו
כמו אצלנו לשרים בממשלה.
מה עוד? שאני אספר שבעיר ווס כבר הייתה לכולם חרארה מהחגורה של
הדולרים? ושהיה לי נמק ברגל מהגרב-אלסטית, שלא רציתי לספר
עליה? ושלא הצליח לי העניין הזה: סיכמתי עם אשתי שאם תרצה כסף,
היא תדבר על הפוזמק. העיקר, פעם, על המעבורת, היא אומרת לי:
"נופלים לך האלה, מהפוזמק!".
בבת אחת ראית איזה מאתיים ישראלים מתכופפים בבהלה. כמעט
התהפכנו.
כן, גם על המעבורת אכלנו סמוקד-סלמון. טעים, אבל כבר יוצא
מהאף.
ועל הפסל של בת-הים הקטנה, שמעתם? אז ככה: אולי מאה
אוטובוסים, עם המון תיירים, ממהרים לתפוס חנייה בשביל להצטלם
על יד הפסל. בסוף, כשאתה מגיע אליו, אתה רואה שהוא כזה פיצי,
כמעט כמו מחזיק מפתחות. למה? פעם הוא היה גדול, אבל כל היום
מנקים אותו מהריח של הסמוקד-סלמון, (מהידיים של התיירים), עד
שהוא השתפשף לגמרי.
והיהודי היחיד שפגשנו, סיפר לנו שהוא כבר ביקר בישראל. היה לו
רבמטיזם, מהקור של נורווגיה. וכדי לרפא את זה, הוא בא אלינו,
לים המלח. ומה היה הסוף? שהוא קיבל רבמטיזם מהמיזוג-אוויר של
המלון.
 העיקר, חרשנו את שבדיה ומצאנו שהם כולם חוראנים. גרים
בצריפים מעץ, כמו שהיה אצלנו, בשנות החמישים. גם בשבדיה אכלנו
את האוכל הלאומי: סמוקד-סלמון. והתוספות שהם מגישים... אלפונסו
יכול ללמד אותם איך עושים מזה חריימה.
אז מה היה לנו בסקנדינביה?
 קודם כל הם פרימיטיבים. קליטה קשה. למשל, ניסינו ללמד נהג
מונית לעשות צט.. צט.. בשפתיים. לא הלך לנו. שנית, יש להם רק
שתי מהדורות חדשות. ועל מה מדברים שם? לא פלסטינאים ולא
שחיתויות. כל השבוע מדסקסים כאן בפרובלמה של המלכה: היכן היא
תסתפר, לאחר שהמעצב-שיער שלה, נפטר מאיידס, עליו השלום.
ובדיוק כששמענו על קטיושות בצפון, ראינו את המצעד של מישמר
המלכה, בדנמרק. חשבנו בהתחלה, אולי לסדר שהבן שלנו יבוא לשרת
כאן. בסוף וויתרנו, כי ראינו שלחיילים יש כזו תלבושת עם המון
כפתורי זהב, והברדקיסט הזה, כמו שאנחנו מכירים אותו, בטח לא
יסתדר עם זה, ויהיו לו צרות עם הרס"ר. אז למה לסבך אותו.
ולא סיפרתי על הכוח המגנטי החזק של האדמה כאן. אני אסביר לכם.

למשל: כשיצאנו, המצלמה שלי שקלה אולי קילו וחצי, שניים. איך
שהתקרבנו לקוטב, (המדריך, שאני סומך על המילה שלו, אמר שזה
הצפוני,) כבר הרגשתי שזה אולי איזה עשרים קילו. בחיי! ככה זה
כאן. אמרו לי שזה מהמטאורולוגיה, כנראה.

 אם להגיד במילה אחת על הסקנדינביה הזו, אז תדעו לכם שהכל
חרטא. פיורדים. שלג. יערות. הגזימו אלה. כל מטר פיורד. להקיא
מזה. קח מהם את הפיורדים והשלג ומה נשאר לך? אשדוד. טוב, לא
נגזים. אולי בת-ים.
אז זהו. בדרך חזרה כשהטייס ביקש ברמקול להדק את החגורות,
גילינו שאלה חגורות קינג סייז. כן. בגלל כל הסמוקד-סלמון.
בקיצור. שבועיים בארץ זרה, כמו בשיר ההוא, הייתה חסרה לי הרגשה
של בית.
ירדנו בלוד. ראיתי על המדרכה שקית במבה ופחית קולה, ככה קווץ',
וגם קופסה של טיים. אחר כך, הנהג מונית גמר כל משפט בסימן
שאלה, (למה? מי מת?). נהיו לי דמעות בעיניים. איזו תחושת אושר.

הום. סוויט הום.