טק-טק-טק, נשמע בשעה שתיים בלילה, ברחוב השקט. טק-טק-טק השמיע
הכדורסל המקפץ במגרש-החנייה. ואדון קוז'יקארו, מקומה שמונה
התעצבן, קם והציץ מן החלון.
כשראה אדון קוז'יקארו את הילד שהקפיץ את הכדור, צעק אליו, משם,
מקומה שמונה. אבל הילד לא שם לב אליו והמשיך לנסות לקלוע אל
הסל שהיה מוצמד אל הקיר.
אדון קוז'יקארו התעצבן עוד יותר. הוא לבש חלוק מעל הפיז'מה
שלו, וירד במעלית, אל החצר.
"תגיד! אתה השתגעת? אתה יודע מה השעה? עכשיו שתיים בלילה!".
הילד החזיק את הכדור ואמר בשקט: "אין לי מה לעשות. משעמם לי".
אדון קוז'יקארו כל כך התרגז, שהוא חשב שעוד מעט יקבל התקף לב.
הילד השליך את הכדור, שהשמיע טק-טק-טק.
"לך לישון! משוגע!", אמר אדון קוז'יקארו, עם השיניים סגורות,
מרוב כעס.
טק-טק-טק השמיע הכדור המקפץ במגרש החנייה.
הילד אמר: "אני לא יכול! אימא אמרה לי לרדת ולשחק".
"בשתיים בלילה?", התפלא אדון קוז'יקארו.
"כן", ענה הילד והקפיץ את הכדור, טק-טק-טק.
"למה?", המשיך אדון קוז'יקארו להתפלא, ואחר כך הוסיף: "אני
אגיד לאבא שלך!" .
"אתה לא יכול להגיד לו, הוא עכשיו באמריקה".
"למה בעצם אימא שלך אמרה לך לרדת בשעה כזו?", התעניין אדון
קוז'יקארו.
"שאני לא אפריע לה, כי יש לה אורח", ענה הילד והקפיץ את הכדור
טק-טק-טק.