בחיים לא רצתי שזה יגיע למצב הזה. הרגשתי מזוהם ופגוע, כאילו
משהו נטפל אלי והתחיל לחפור עמוק בתוך העור והבשר שלי, כל כך
עמוק עד שלא נשאר שום דבר יותר לחשוף. כל התאים והפינות הכי
חשוכות בתוכי נחשפו לאור העולם.


הרגשתי שכל מערכת היחסים הזו, שבתחילתה הייתה כל כך שלמה
ונכונה, הגיעה למצב שלא נועדה  להגיע אליו מכתחילה.

היה לי מאוד קשה להשלים עם המצב הקיים, ולעשות את הצעד הנכון
שיוביל לסיום היחסים בנינו, והעובדה שעדיין אהבתי אותה הקשתה
עלי אף יותר. ידעתי שהקשר בנינו לא יכול לחזור להיות כמו אז,
שהכול עוד היה עוד חדש ומסתורי, ושכל מערכת היחסים עוד
בניצניה. וכל דבר שתאמר או תעשה ישפיע על התפתחותה, לטוב או
לרע. איך לא הבחנתי אז שבחרתי בדרך הלא נכונה. אבל עכשיו אין
כבר דרך חזרה, והסוף נראה קרוב מתמיד.

הדמעות החלו להציף את עיני. כאילו ממלאות בריכה ללא תחתית,
בעוד שאני, מהלך במחסן הנטוש, ותוך כדי שופך את חומר הבערה על
העצים המפוזרים בצורת מעגל. ואהובתי יושבת כבולה לכסא עץ
שממוקם במרכז המעגל.

והיא בוכה. בכי מצמרר. בכי שיכול להעיר את המתים.
הרגשתי שכואב לה, אולי בגלל שהרגישה פחד וחרדה, ואולי בגלל
שקשרתי את החבל חזק מדי מסביבה.

"למה אתה עושה את זה?" היא מלמלה מייבבת.
"בחיים לא פגעתי בך, וגם אם כן לא התכוונתי".
"אני מצטערת, באמת, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב, אני מבטיחה לך
שמעכשיו הכול יהיה טוב יותר".

ידעתי שיש לי אפשרות לחזור בעצמי והיא לא תחזיק בי טינה.
הרגשתי שהיא באמת אוהבת אותי...

אבל זו לא הייתה סיבה מספיק טובה  בשביל לוותר. בייחוד עכשיו,
שהגעתי כל כך רחוק.



כשישבתי בחוץ, ובהיתי במחסן העולה בלהבות, וריח שרוף עולה
באפי,
הרגשתי איך הבכי מפסיק לאט לאט. ואיך הגוש שהיה  תקוע לי
בגרון, מתרכך ונעלם.  
התחלתי להרגיש שלם עם מעשי, ולהתגבר על האובדן.
"היא צדקה".
"מעכשיו באמת יהיה טוב יותר".

כשהייתי קטן, אמי לימדה אותי שתהליך ההשתקמות יכול להתחיל רק
כאשר הכול נמצא מאחוריך. אני חש בשינוי שחל בי. תהליך ההשתקמות
שלי עומד להתחיל. אך קודם עלי למצוא אהבה חדשה.

אני רק מקווה שהפעם, הכל יהיה טוב יותר.