אז איך להתחיל?

נושא השיחה של הרחוב בשבועות האחרונים, העניין הלוהט של הקיץ,
השאלה על שפתיו ושפתיה של כל נער ונערה, איש ואישה. השאלה
הקוסמית, משאת נפשם של פילוסופים ברחבי הארץ - היא שאלה אחרת.
אני, קטונתי מכך. אני רק אני, קטן ומאושר עם המילקי שלי.

כי כמו שכולם יודעים, האישיות שלך, עם כל הניואנסים והשגעונות
הקטנים, מתבטאת בדברים הקטנים. כל הסודות האפלים שלא רצית
שידעו, כל מה שאנחנו מתאמצים להסתיר מכולם - בעצם מתבטאים
בתנועות ועוויתות הפנים הקטנות שלנו, בסלסולי הכתיבה שלנו,
וכמובן, איך לא, באיך שאנחנו אוכלים את המילקי.

כי יש במילקי הרבה יותר מסתם שוקולד עם קציפה לבנה. הרבה יותר
מהחלב והסוכר (אויש, כמה סוכר) והכפית (הכפית היא למעשה לא
באמת חלק מהמילקי, אבל הבנתם את הכוונה). כי מי שאתה, מה שאתה,
בעצם משתקף באיך שאתה אוכל את המילקי שלך.

אז איך אתה אוכל את המילקי שלך? ומה זה אומר עליכם? להלן
הסוגים השונים של הסגנונות, ומה כל סוג אומר עליך.

"פושט" -  סלנג של ילדים, שלעיתים כל כך קולע. לוקחים את
הכפית, מערבבים את הכל לעיסה חומה אחת, ובולעים. אנשים פשוטים,
לא מורכבים. נו, יש גם כאלה, וזה לא בהכרח רע. אבל אולי כדאי
בכל זאת לגוון קצת, לשבור את השגרה - מה תעשו כשתגיעו לגיל 45,
נשואים +2 - לא תרגישו שהחמצתם משהו?

אגרסיבי - קצפת? שוקולד? מה 'כפת לי? הכל אותו דבר בשבילו.
טוחן ובולע, כפית אחרי כפית, בלי סדר ובלי סיבה. היתרון:
מהירות. החסרונות: גם מאבד את הריגוש האומנותי שבלאכול מילקי
(תודו, גם אתם מרגישים את זה), וגם גומר את זה מהר מדי. או כמו
שאומרים האמריקאים (שלכולנו יש מה ללמוד מהם בתרבות של ג'אנק
פוד): טייק אית איזי.

חצי וחצי: למי שראה את "הכי טוב שיש", ככה ג'ק ניקולסון מהסרט
היה אוכל את המילקי שלו. קודם, בצורה מסודרת, מקלפים את כל
הקצפת הלבנה ומתענגים עליה. כשמסיימים עם המתאבן, עוברים
בנימוס לחלק העיקרי, הלא הוא השוקו. כאמור, האנשים שאוכלים ככה
הם בד"כ אותם אנשים שלא דורכים על קווים בין הבלאטות בריצפה.
שיטה פופולרית, שדבר היחיד שאולי אין לה הוא חווית הטעם
המעורבב חום-לבן.

חצי וחצי הפוך: אמנם לכאורה דומה לשיטה הנ"ל, אך דרך זו היא
למעשה סממן מובהק לאיזושהי בעיה נפשית. הקונצפת, בקצרה, הוא
"חפירת תעלה" דרך הלבן, ואחריה חפירה שיטתית של החום מתחת
לרגלי הלבן, ולבסוף שארית הקצפת. למה לאכול ככה? תשאלו את רמי
פורטיס, ככה הוא עושה. נו, מתאים.

קש: כן, יש גם כאלה. כפית לא מספיק טוב בשבילם, הם חייבים
להתבלט. חייבים לשבור מוסכמות. אלה האנשים שמתפרעים במסיבות,
שמושכים לבנות בצמות, גם כשהם בני שלושים. יש שאומרים שאכילת
המילקי היא (גם) מדד לטעם המיני. במקרה זה: לא צריך להוסיף
מילה. (או אולי רק אחת: אמא'לה).

איי וונט איט אול: קצת אקזוטי, נפוץ בעיקר, אם בכלל, בקרב
מתבגרים. בין השאר משום שהיא: א.דורשת קואורדינציה ותחכום רבה
על מנת להגשימה, ו-ב.משום שהיא מטומטמת. למי שלא מכיר, הרעיון
או להחדיר את הכפית עד לתחתית, עם פגימה מינימלית במבנה המעדן,
וכך להרים את כל ה"מגדל מילקי", בביס אחד, לתוך הפה. כאמור:
דונט טריי ט'יס את הום, בטח שלא עם חולצה לבנה. המהדרין יטענו
שגם השיטה הזו אומרת לא מעט לגבי אונך המיני. לראיה: כך אוכל
סיעד אבו סיעד, מלך ערב הסעודית ואב לארבעים וחמישה.

"הציפור" (או: הגישה הדיאטתית): איך יכולה להיות גישה דיאטתית
לאכול מילקי? עובדה, למרות שיש שיטענו שהיא לא גישה אמיתית. יש
אנשים שמבינים יותר ומבינים פחות בדיאטות, אבל כמעט כולם
מסכימים: כמה שאוכלים פחות, פחות משמין. ולגבי המילקי היקר:
כמה שפחות מילקי, פחות משמין. הווה אומר: ביס עכשיו (אם אפשרי,
קצת מהלבן וקצת מהשוקו), ולסגור את המכסה. נתראה בשבוע הבא,
מילקי. במרבית המקרים, הדבר המרכזי ששיטה זו מעידה על הנוקטים
בה היא שהם נשים. אה, ושהם נהגים גרועים, כמובן. עצה
הורוסקופית: מומלץ שלא להתקרב לתומכי שיטת ה"איי וונט איט
אול". יוביל רק למתח ביחסים.

חופשי: שיטה זו אמנם לא שגרתית, ומזכירה באופן מחשיד את שיטת
הקש, אך למעשה היא שונה ממנה בתכלית. במקום לפתוח ולשאוף את
המילקי עם קש, או לאוספו עם כפית, אנשים מיוחדים אלו פותחים את
המכסה רק כמעה, ומרשים ללבן ולחום לנזול החוצה בטבעיות, כמו
נקטר של אלים. שווה ביותר, מומלץ. אנשים כאלה נראים לעיתים קצת
אקצנטרים ומוזרים, אך מתחת למעטה הקר שורר לב חם ומזג אוהב.
כגון: סטינג, מוניקה לווינסקי.

טבע: גם שיטה שדורשת קצת מאמץ וריכוז, למכורים בלבד. כל כפית,
באופן אידיאלי, כל כפית מורכבת ב-25% לבן ו-75% חום, בנפרד -
וכך מתקבל תמסיס מילקי מושלם, שמתגרגר בפה ומתגלגל על הלשון.
אנשים כאלו מוכנים להשקיע ולעבוד, אך פרפקציוניסטים ומצפים
מאחרים להשקעה דומה.

ואיך אתה אוכל את המילקי שלך?