פעם היה לניר כוכב.

הוא לא היה הכוכב הכי בהיר בשמיים, גם לא הכי גדול. אבל ניר
ידע שהוא שהכוכב שלו, מאז הפעם הראשונה שהוא ראה אותו, באחד
הטיולים שלו בשדה מאחורי הבית. הוא היה הולך לטייל מדי כמה
ימים בשדה הזה, בלילה, והיה יושב ומתבונן בכוכבים. באותו יום,
כשראה את הכוכב שלו, הוא ידע. הוא ידע שהכוכב הזה הוא שלו
בלבד, ולא שייך לאף אחד אחר. הוא ידע שהכוכב הזה בשמיים,
איכשהו, קשור אליו וכזה מגיח עליו ושומר עליו מלמעלה. המחשבה
שהכוכב בשמיים שלו חושב ודואג לו, עשתה לניר מין חמימות נעימה
בגוף שהתפשטה בו.

יום אחד הוא סיפר לחן על הכוכב שלו. היא נורא התלהבה, ורצתה
לראות את הכוכב הזה. אז בלילה אחד הם הלכו ביחד לשדה וישבו
במקום הקבוע של ניר. הוא הצביע לה על הכוכב, אבל היא לא הבינה
לאיזה כוכב הוא התכוון. הוא ניסה להסביר לה ולא הצליח, והיא גם
התחילה להתעצבן. מה סחבת  אותי עד לפה? היא שאלה, למרות שהוא
בכלל לא סחב אותה. היא אפילו די נדחפה בעצמה, וניר דווקא העדיף
להיות לבד עם הכוכב שלו. אבל לפני שהוא הספיק לומר משהו היה
קמה והלכה. וניר לא הרגיש מאוכזב או משהו, להיפך, הוא היה שמח
שיכל להיות לבד עם הכוכב שלו.

הכוכב שלו היה מרגיע ומבין. ניר תמיד סיפר לו את הבעיות שהיו
לו, והכוכב הקשיב, הבין, חשב על זה, ולבסוף ענה לניר תמיד את
התשובה, שהייתה כל כך הגיונית ומתבקשת, שניר התפלא שהוא לא חשב
על זה בעצמו. ואפילו את הבעיות והסוגיות שניר לא הצליח לשים
במילים, הכוכב הבין בעצמו, ואיכשהו תמיד גם ניר הבין אותם יותר
טוב.

ניר לא היה בטוח איך בדיוק הוא תמיד מוצא את הכוכב שלו. ניר לא
היה מאלה שהתמצאו בכוכבים, הוא לא ידע איפה הקסיופיאה ואיפה
כוכב הצפון ואיפה הדובה הגדולה. אבל תמיד, כשהרים את עיניו
לשמיים בחיפוש אחר הכוכב המיוחד שלו, הוא מצא אותו מיד. למרות
שהכוכב לא היה שונה בכלום משאר הכוכבים, ולמתבונן מהצד היה קשה
לדעת את ההבדל. אבל לניר לא.

פעם אחת הוא סיפר על זה לאבא שלו, ואבא שלו הציע לבוא איתו
לראות את הכוכב הזה, שאולי הוא גם יוכל להראות לו איך למצוא את
הכוכב הזה, איפה שלא יהיה. ניר לא כך התלהב מהרעיון, אבל לא
היה לו נעים להגיד לאבא שלו שהוא כבר במילא מוצא את הכוכב שלו
בלי בעיות. אבל אבא שלו, בניגוד אליו, היה מאלה שנדמה שהכירו
כל כוכב וכוכב בשמיים, וניר הסכים בשקט. כשהם הגיעו לחורשה,
ניר ניסה להסביר לאבא שלו איפה הכוכב שלו, ושוב לא הצליח. אבא
שלו לא ראה שם שום כוכב. אז במקום, בשביל לא לאכזב, אבא שלו
דפק נאום ארוך על הקסיופיאה, כוכב הצפון, והדובה הגדולה. ניר
לא הבין הרבה מהנאום אבל לא היה לו אכפת, הוא היה שקוע
בהרהורים עם הכוכב שלו.

לאורך השנים, ניר היה בא לבקר את הכוכב שלו, לשתף אותו בבעיות
שלו, ולשמוע את העצות שלו. לכוכב הייתה מין חוכמת חיים כזאת,
שעזרה לניר להתמודד עם כל מכשול שנקרה בדרכו. כשהוא רב עם
ההורים, עם החברים, לכוכב תמיד הייתה מילה משככת, עצה מרגיעה.
הכוכב ידע איך לעזור בבעיות בפיזיקה, בתסכולים רומנטיים, אפילו
בסתם דיכים מזדמנים. והוא תמיד היה שם, תמיד באותו מקום, תמיד
נכון לעזור. לילות רבים בילה ניר על האבן הקבועה שלו בשדה,
מתבונן בכוכב שלו בשמיים.

כמה ימים אחרי שניר גמר את הלימודים, הוא הרגיש על גג העולם.
הציונים שלו היו בשמיים, הוא התקבל למסלול היוקרתי שחלם להתקבל
אליו בצבא, והחיים חייכו אליו. הוא לא יכל לבקש יותר מזה.
באותו בלילה, הוא הלך שוב לשדה, לבקר את הכוכב שלו. כבר חודשים
שהוא לא ביקר את הכוכב, ודווקא לא הייתה לו שום בעייה על הראש,
שום דבר שהוא רצה לדון בו עם הכוכב. הוא רק רצה לבקר חבר ותיק,
ואולי גם להגיד איזו תודה על העזרה לאורך כל אותן שנים.

שניר הגיע לשדה, הוא בא והתיישב על האבן הקבועה שלו, והסתכל
לשמיים, בתנוחה שכבר הייתה קבועה יותר מעשור. מיד הוא הרגיש
משהו שונה, משהו מוזר, ולא הצליח למצוא את הכוכב שלו. זו הייתה
הפעם הראשונה שזה קרה לו. הוא מצמץ במבוכה, וחיפש שוב. הוא
חיפש במשך רבע שעה, סרק את השמיים, במיוחד את האיזור שהכוכב
שלו היה בו פעם. אבל הכוכב שלו פשוט לא היה שם יותר. ובזמן
שהוא חיפש, לאט לאט התפשט חיוך על פניו. כי ניר ידע שעכשיו הוא
כבר לא זקוק לכוכב שלו יותר, ושהכוכב שלו עכשיו שייך לילד אחר,
שיושב לו אי שם בשדה כלשהו, מביט לשמיים ומקבל את התמיכה שהוא
כל כך זקוק לה, מהכוכב שלו.