מקצה הרחוב יכולתי להבחין בו.
צעיר, רזה, מביט ארוכות בשעונו, חיוור...
עיניו בוזזות את הזמן הזורם, עוקבות אחר שניות קטנות החומקות
מחייו שוב ושוב. מתעקש ובוהה במחוגי שעונו כמפלט אחרון, כאוויר
לנשימה.
לבסוף הוא נחנק- מכחכח בגרונו ומיישר את כובעו.
זה האיש שאני אוהבת, כזה הוא: לבוש חליפה ירוקה כהה, אשר תפורה
בדיוק בשבילו, נעליו בלויות קמעה מפאת המרחק שהוא צועד, עיניו
כחולות וחייכניות - ועם זאת עמוקות וחולמניות.
הוא שלי כעת, כי אבהה בו עד שייחרט בזכרוני כל תו קטן וכל קמט
בחליפתו.
אנצור אותו לעד בליבי כדי שיהיה שלי,ואני תמיד משיגה את מה
שאני רוצה.
השיער שלו צהוב והשמש מלטפת אותו ומבהירה יותר, ויותר...
צעדיו קלילים ומתוקים.
הוא פונה לאיטו אל הכיכר הגדולה,
(אצטרך להחליף מקומי כדי להמשיך ולהביט)
הוא נכנס אל בית קפה ריק באמצע הכיכר, מתיישב אל אחד
השולחנות.
ואני, אחריו, מתיישבת אל שולחן לידו ובוהה בראשו הזהוב.
פניו יפות, מושלמות כמעט, אפו צר וישר ושפתיו מלאות וורודות.
עיניי מטיילות על שפתיים אלה כמו גל מלטף.
המבט שלו ממתין, והכובע שהוריד מראשו מונח מולו - מולי...
זה האיש שאני אוהבת, כזה הוא ותמיד שלי הוא.
אני בטוחה שכשהוא צוחק מבדיחת חבריו הוא יפה עוד יותר, החיוך
שלו חייב להיות מושלם ורחב (אך לא יותר מדיי)- שיניו הצחורות
יבהקו ויצמדו זו לזו כשיחייך, ואם יצחק פניו לא יאדימו כמו של
כל האנשים..הן יישארו חיוורות, יפות וישרות.
כשיזקין, לא יראו זאת. רק התאריך שעל שעונו יתחלף, הוא עצמו
יישאר צעיר כמו שאזכור אותו תמיד.
כך אזכור את האיש שאני אוהבת, אלמד אותו בעל פה כמו חומר
למבחן.
וכשישאלו את מי אני אוהבת, אומר בדיוק את מי.
אישה צעירה ששיערה השחור מתנופף ברוח באה ומתיישבת אל מול
אהובי, מנשקת את פיו כמו משהו מכאני.
הנה זאת שזכתה בו - באיש שאני אוהבת ולא יודעת את שמו.
והוא, מחייך אליי, יודע שתמיד אהיה שלו.