חווה הגיעה בשבע וחצי. את האנשים הזמינו לשמונה ומיקי כבר
חיכתה עם המפתחות בכניסה למתנ"ס. הן הלכו לאוטו ונשאו יחד את
ארגזי הקרטון עם הכיבוד והשתייה. חווה הדליקה את האורות במבואה
לאולם החוגים הקטן, גררה שולחן לפינה, הוציאה מהארגז מפת בד
שחורה. מיקי הלכה שוב לאוטו להביא את הפרחים. חווה יישרה את
המפה, שתיפול באצילות מכובדת לרצפה, הוציאה מהארגז את התמונה
היפה של אודי - זאת במסגרת המוכספת שהביא סבא שמואל, את
התעודות, את הקלסר עם המאמרים מהעיתונים, נתונים בשקיות ניילון
שקופות, ונר גדול. חווה חיפשה גפרורים ולא מצאה. מיקי חזרה עם
הפרחים. היא הניחה את הזר ההדור במרכז השולחן והשעינה את
התמונה לצידו. אחר כך הוציאה מהתיק שלה שלט קרטון לבן עליו
נכתב באותיות שחורות ומעוצבות, בכתב יד גרפי - "אהוד שמיר
ז"ל".  מיקי הניחה את השלט  לצד סדור הפרחים. היו לה גפרורים
והיא הדליקה את הנר. הן סידרו יחד שלושה שולחנות מכסות אותם
במפות נייר אדומות. את העוגיות הניחו במגשים לבנים, חילקו
שקדים ופיצוחים בקעריות פלסטיק חד-פעמיות כחולות והעמידו את
הבקבוקים השקופים של המשקאות הקלים במסדר כבוד בין שתי ערמות
של כוסות לבנות. הן עבדו בדממה וכשסיימו להכין את המבואה, פנו
לסדר את הכיסאות באולם הקטן. מיקי ניקתה את הלוח, וחווה גלגלה
את העגלה עם הטלוויזיה והווידאו למרכז החדר, בדקה שכל החוטים
מחוברים הכניסה את הקלטת למכשיר והריצה אותה להתחלה.
"אויש, המייחם" נזכרה מיקי, מיהרה למטבחון שמאחורי המזכירות,
ונשאה את המכשיר למבואה, מילאה במים, הדליקה וסידרה ספלי
פלסטיק חומים, כפיות, סוכר, סוכרזית, קפה שחור, קפה נמס, תה,
קנקן עם חלב.
בחמישה לשמונה החלו להגיע המוזמנים. לחצו ידיים, דיברו בלחש
זהיר, סוחרים בסיפורים קטנים, כדי למלא את הזמן, מכינים קפה,
להרחיק את המבוכה. ראש המועצה הגיע בשמונה ורבע. וישר אחריו
החבר'ה של אודי - ערן ואלון ושלומיק ונעמה ועוד שתי בחורות
שחווה לא הכירה. הם היו קולניים וחווה שמחה בקולניות הזאת
שהזכירה לה את אודי שתמיד היה מדבר בקול רם מדי. בהתחלה, כשרק
הכירו, זה היה מביך אבל כשהתרגלה במשך הזמן זה הפך מדבק
ומלהיב. בערך בשמונה וחצי היא ביקשה מהאנשים להיכנס פנימה, אבל
בלי הקפה כדי לא להכתים את השטיח מקיר לקיר. ראש המועצה דיבר
בהתחלה, על הדוגמא והמופת ואיך צריך ללמוד ממה שקרה. חווה
הקשיבה. אודי צחק בקרבה "מה זה השטויות האלה". הרי אף פעם לא
לומדים. יהיו עוד חוקים ותקנות והפקת לקחים ותאונות קורות
וייקרו ואנשים ימותו. היא חייכה וגם הוא. אחר כך ערן ונעמה
הקריאו שיר. כשסיימו, חווה קמה ועמדה מול הקהל הקטן.  היא
הביטה באנשים. חלק החזירו לה מבט וחלק השפילו עיניים. היא דברה
על הגעגוע, על המחסור על מה שרק החל וכבר תם, על הכאב. קולה
היה יציב. היא ידעה  שרק מיקי יכולה אולי להבחין ברעד שהסתתר
מאחוריו. בסוף, כשהודתה לכולם על התמיכה נסדקה יציבותה אבל רק
לרגע קל, חולף.
מיקי קמה לדבר אחריה. היא דילגה מעל הדריכות שהשתררה בחדר.
עברו חמש שנים ואפשר היה לחשוב שהכל כבר התגלה ונידון אבל
עדיין היו רבים  שלא הבינו איך נשארו חברות טובות כל כך אחרי
כל מה שקרה. היא רק אמרה: "שלום לכולם, אנחנו מאוד שמחים
שבאתם, ועכשיו נראה את הסרט ".
הן כיבו את האורות והתמונות ריצדו על המסך. אודי ישב בעגלה
ונפנף בידו במרץ. אחר כך בפורים מחופש לקאובוי חייך למצלמה
במבוכה, הדליק נרות בחנוכה, עם הכיתה בטיול לנחל פרצים, במסיבת
יום הולדת שש-עשרה, בטקס הסיום. ערן ונעמה דיברו למצלמה וסבא
שמואל גם. האנשים בקהל בכו. על האודי הזה, שלא הכירו, על האודי
שלהם, על הפחד מסיוט האובדן שהולך בעקבותיהם, בוחן את השגרה,
מציץ מן העתיד. בוכים למפרע ובדיעבד על ההחמצות שהיו ועל
ההחמצות שיהיו. הם הבטיחו לעצמם מבעד לדמעות להשתדל יותר.
הסרט נגמר, האורות נדלקו ומיקי שוב הודתה לכל מי שבא. האנשים
נפרדו ונשמטו מהאולם אל האפלה הבטוחה שבחוץ. מיקי וחווה החזירו
את הכלים החד-פעמיים הלא משומשים לארגז הקרטון, אספו את בקבוקי
השתייה שלא נפתחו והחזירו את העוגיות והפיצוחים חזרה לשקיות
ניילון מרשרשות.
חווה קיפלה את מפת הבד, החזירה את הקלסר לארגז והחליטה להשאיר
את הפרחים. היא ניגבה את זכוכית התמונה ואחר כך עטפה אותה
בתכריך נייר. חווה חייכה. אודי, שכמו תמיד ידע למלא את תפקידו,
חייך חזרה. חיוכו השתקף לרגע במיחם שמיקי נשאה חזרה לחדר
שמאחורי המזכירות. אבל מיקי לא ראתה אותו והמשיכה להתגעגע.

פברואר 01