זרקתי את פיסת הבצק מצד לצד, והיא, מצידה, הגדילה את קוטרה
והקטינה את עובייה.
כאשר מערכת הכריזה הרעידה לפתע את משטח העבודה עשוי האלומיניום
,ומלא הקמח שעבדתי עליו.

היא דרשה בקול לא מגובש של ילד שזה עתה התחלף קולו (ואכן
המכריז היה ילד מתבגר, שזה עתה התחלף קולו), פיצה ברזיל ספישל.

זאת היתה פיצה ניסיונית שהורכבה מהדברים הרגילים שפיצות
ניסיוניות מורכבות מהם: אננס, שוקולד, תירס, זיתים וברנדי.

זאת היתה הפעם השנייה שהכנו אותה, לא יכולנו מה יקרה.

מרחתי עליה בנדיבות רסק העגבניות (%0 טבעי כמובן), פיזרתי
גבינה ופניתי לתוספות שהיו מסודרות  בתוך משקעים קטנים בתוך
משטח העבודה שלי.

פיזרתי קודם אננס, אחר כך שוקולד(פיצפוצים כמובן), זיתים
ולבסוף תירס, למען האמת שמתי לב שהפיצה זהרה באור יקרות, כזה
כמו בכל הסדרות האלה עם המלאכים שמתגלים לבני האדם הפשוטים,
האור התפשט לאיטו ברחבי המטבח.
הייתי בטוח שדמיינתי את זה, בסך הכל היה מאחורי פס יצור של
פיצות שכלל תנורים די מאסיביים שיכל, בקלות, לגרום להתייבשות
מהירה של גמל ממוצע.

בינתיים הכריזה המערכת, הפעם בקול מיואש של אישה בגיל העמידה
(ואכן הדוברת היתה אישה מיואשת בגיל העמידה), על פיצת ז'אק
קוסטו שכללה סוגים שונים של דגים שבדרך כלל היו מוחזרים לנחל
ממנו נמשו.
הכנסתי את הספישל הברזילאי לפס היצור עם  סוג של שפכטל מגודל
ממתכת, תמיד חשבתי שהוא היה עדיף כנשק מאשר ככלי להכנת מאכלים
איטלקיים.

בינתיים נכנסה אחראית המשמרת, מיכל, הכרתי אותה עוד מהגן, היו
לה עיניים כחולות יפהפיות, שיער שחור גולש ועור חיוור כמעט לבן
לחלוטין, פניה היו כמו ירח מלא בליל סתיו צלול .
דמיינתי אותי ואותה רצים, אחוזי ידיים, בים הסוער כאשר היא
נזפה בי.
משהו על אננס פפרוני וההבדל הדק בינם.

למזלי ולצערי כאחד צלצל הפעמון, הוא בישר בדרכו המינימליסטית
על מוכנותה של הפיצה השנייה בעולם מסוג ברזיל ספישל.
היא אכן היתה פיצה מיוחדת, בעיקר כי היא רעדה כשהיא הבינה
שהמסור הידני הקטן שאני מחזיק ישמש לחתיכתה למשולשים קטנים.

היא היתה קצת יותר מיוחדת כשהיא זינקה (בעזרת קימוט של עצמה),
מהתבנית והחלה לרוץ (טוב, לקפץ) לכיוון הכללי של הדלפק, לא
איבדתי את עשתונותיי, רצתי אחריה עם המסור הקטן.
היא היתה די מהירה יחסית לפיצה.
אז מה אם יחסית לפיצה ממוצעת, חילזון עם תשעים וחמישה אחוזי
נכות הוא דבר מהיר?

בכל מקרה היא היתה די מהירה, אבל, לאחר מרדף ממושך, הצלחתי
לדחוק אותה לפינה, היא היתה מכווצת בפינה שבין משטח העבודה שלי
לבין זוג תנורי פיצה שהיו פעילים באותו הזמן.

היא רעדה, התנוחה של הכיווץ שלה,הזכירה לי יותר מכול כלב קטן
שמבין שעומדים להטביע אותו בסיד ואין לו יותר מדי מה לעשות
בנידון.
לבי רצה להיכמר אליה, אבל הוא לא ממש הצליח מהסיבה הפשוטה
שמשהו בי אמר לי שפיצות לא רועדות, לא חיות ובטח לא מפחדות...

התקרבתי אליה לאט לאט בצעדים שקטים כאלה, היא היתה קפואה
במקומה, מפחד, פיסות קטנות של שמן כזה של גבינה החלו נוטפים
ממנה, הרמתי את המסור שלי ואז נשמע קול חזק של מתכות מתנגשות.
הבטתי לכיוון התנורים הפועלים ,מהם בא הרעש, הבנתי מספר
דברים:
1)פיצה עפה בכוחות עצמה לכיוון פניי.
2)הפיצה הלוהטת מגינה על חברתה, שעמדה להיחתך בברוטליות.

הפיצה פגעה בי, זה כאב, כמו חומם של אלפי להביורים שמכוונים
לפניי, הרגשתי את האדים מתחילים לעלות מפני, כשפגעו  בשאר חלקי
גופי החשופים פיצות טריות ששרפו את בשרי(כפי שגיליתי אחר כך)
עד לשד עצמותיי.
פלטתי זעקה, שמעתי את מיכל נכנסת, ואז את קולן של עשרות פיצות
המתנגשות באויב נוסף של המין הפיצאי.

התעוררתי לאחר חודשיים, באיכילוב, הם אמרו לי שכשנכנסתי, אפילו
אימא שלי לא זיהתה אותי, אבל עכשיו הכל בסדר הם עשו סדרה של
ניתוחים פלסטיים ואני כמו חדש(טוב מלבד פחד מוסבר מפונדו).

קול שדרן הרדיו נישא ברחבי חדר המיון,  "שיחות השלום עם "ברזיל
המיוחדת" התפוצצו היום כאשר הנציגים הישראלים סרבו להעניק
לנציגי ברזיל המיוחדת כסאות, והתעקשו על משולשי קרטון עם סמלה
המסחרי של "פיצה גאט""
בהמשך משדר החירום ראיינו פיצות שהתנחלו בפיצה "מונופולו'ס",
כנס פעילי מולדת שרצו לעשות לפיצות טרנספר לאיטליה, אישה שבעלה
מת בפיגוע התאבדות של פיצה ופעיל מרץ שטען שגם פיצות צריכות
לקבל שיוויון זכויות.

השדר הודיע שהגיע הזמן לדבר המפרסם, חזרתי לישון.