פנו אלי מהטלוויזיה בכבלים וביקשו לצלם תכנית על אתר-טיולים
כלשהו. אני הרי לא יודע לסרב.
הסכמתי. קבענו להיפגש ברחוב הרצל ומשם ניסע אל האתר. המתנתי
בסבלנות לאוטו ספארי עם אנטנות לוויינים, כזה כמו של הסי. אן.
אן.
הגיע איזה סיטרואן מיני-פיצקי, עם שתי דלתות מיניאטוריות,
בתוכו לחוצים ודחוקים, במאי, צלם, וטכנאי-קול, שהיה מרותק
לאוזניות-ווקמן.
נסענו.
הגענו לאיזור התעשייה. ירדנו אל דרך עפר, התפתלנו בין הפרדסים,
כמעט שקענו בשלוליות שבדרך, ובסוף הגענו אל החורבה, היא "יעד
הצילום".
 המצלמה, כך הסתבר, אינה עומדת מעצמה. עזרתי להוציא את
החצובה. משהו של מאתיים קילו בערך. גם למצלמה משקל דומה. לך
תדע מה עומד מאחורי הזוהר של עבודה בטלוויזיה. שמעתי שרק מי
שהיה מגי"סט בצבא, מתקבל לעבודה הזו. בקיצור, טיפסנו בחירוף
נפש על גג החורבה, והתחלנו במלאכה.
"תעמוד שם!", ציוו עלי.
עמדתי שם.
הסתכלתי בעדשה, אבל אף אחד לא שם לב אלי. מדדו את האור, הוציאו
טייפ ובדקו איזה דציבלים ועוד כאלה. אזרתי אומץ ופלטתי, ככה
בשקט, ש"אני עדיין בממתינה". זה לא עורר תגובה. הם המשיכו
להשתעשע במכשירים.
 בסוף, כשהם היו מרוצים מעצמם, נזכרו כנראה שגם אני בשטח.
הטכנאי-קול, זה עם הווקמן באוזניים, חיבר צינור אל צינור עד
שהתקבל מוט ארוך. בקצה המוט הרכיב מין מטאטא, שזה בעצם
מיקרופון, ועכשיו
הכל מוכן לקרב.
"תעמוד שם!", אמרו לי.
אני כבר חצי שעה עומד שם, קיטרתי.
הטכנאי-קול כרע ברך בצד, הניף את המטאטא מעל לראש שלי ושאל:
"זה בסדר?"
אמרתי שמצידי הכל בסדר.
"לא שאלתי אותך!", נזף בי.
שני האחרים הציצו במה שהציצו, אמרו שהמוניטור בסדר ושאפשר
להתחיל.
"תעמוד שם!", אמרו לי.
עמדתי שם.
"תוציא ת'ידיים מהכיסים!"
הוצאתי.
"תתחיל!".
התחלתי לומר את הטקסט. למזלי לא הייתי צריך פתק, כי הכל אצלי
בראש.
פתאום הם הפסיקו: "זה מבריק!"
מה מבריק? שאלתי התחינה, אני אין לי שיני זהב!
"המשקפיים שלך!"
הורדתי את המשקפיים.
"תתחיל!"
התחלתי לדקלם.
שוב הם מפסיקים.
מה עכשיו? אני שואל בחשש.
"עברה רכבת וזה נקלט בטייפ".
חיכינו. הרכבת הזאת היו לה איזה שמונים קרונות. עד שהיא נגמרה
הרגשתי שאני מוכרח לשירותים.
רק רגע! אמרתי, אני צריך לשירותים.
"אחר כך!"
קיבלתי את הדין והתאפקתי.
"תתחיל!"
דיקלמתי שוב והרגשתי כמו איזה טיפש בכיתה ב' שהמורה מענישה
אותו לדקלם שיר של ביאליק המון פעמים.
שוב הפסקה. הפעם בגלל שענן הסתיר את השמש ואין להם תאורה, מפני
שבאוטו הפיצקי אין מקום לפרוז'קטורים.
ניצלתי את ההזדמנות ללכת לעשות פיפי.
"היי! לאן אתה חושב שאתה הולך?"
אמרתי לאן.
"ואם השמש תצא, מה נעשה? נחכה להוד מלכותך?"
הבטחתי שאני גומר בצ'יק. עמדתי בהבטחה.
"תתחיל!"
התחלתי.
פתאום הביפר של הבמאי מתחיל צפצף. מסתבר שמזכיר ההסתדרות, או
משהו כזה מבקר בעיר וצריך למהר ולצלם גם אותו.
התחלנו מחדש וגמרנו בזריזות. תבוא ברכה על מזכיר ההסתדרות.
כשסיימתי בלי תקלה, (הזהירו אותי שאם אני טועה, הם שולחים את
זה לתכנית "פיספוסים"), אף אחד לא התייחס אלי יותר.
הם צילמו את הנוף ואת הארכיטקטורה ואיזו באר עתיקה וכל מיני.
אני בכלל הרגשתי מיותר וגם לא הבנתי את השפה המקצועית שלהם.
בסוף גמרנו ונסענו חזרה לעיר.
נחלצתי איכשהו מהאוטו-צעצוע והלכתי לשתות קפה, כמו גדול.
למחרת בערב הטלפון מצלצל: "מדברים מהכבלים. בוא תראה את
הכתבה".
ירד לי הלב למכנסיים. עוד פעם האלה?
אבל הרי אני לא יודע לסרב, אז נסעתי אליהם. אמרתי לעצמי: מה
יש? נראה פעם איך זה אולפן טלוויזיה.
הגעתי.
כיוונו אותי לאיזה קראוון, משהו בגודל ארון בגדים ממוצע.
נכנסתי.
כל ה"אולפן" זה מסך יותר קטן מהמחשב שלי, פלוס איזה ווידיאו.
שאלתי אם זה הכל, אמרו לי: "למה ציפית?".
לפחות הרשו לי להכין כוס קפה.
ראיתי את עצמי על המסך.
ככה אני נראה? השתוממתי.
אחר כך, כשהריצו את זה שוב, ושמעתי את עצמי, אמרתי: ככה אני
נשמע?
אני מקווה שהתבטאתי נכון, כי עובדה שאף אחד לא ענה לי. זה
כנראה מה שצריך להגיד.
"כל העניין לוקח בערך שתי דקות וחמישים ושש שניות", הודיעו
לי.
זה הכל? שאלתי. ובלב אמרתי: בשביל זה שרפנו חצי יום?
חזרתי הבייתה.
"איפה היית?", שאלה אותי אשתי.
באולפן טלוויזיה, עניתי בגאווה.
ביום שישי צילצלנו בפאניקה לחבר שהוא מכאניקר, שיציל אותנו
ויבוא לכוון את הווידיאו להקלטה במועד, (כיוון שאני חובש כיפה,
וההנהלה לא מרשה לי לראות טלוויזיה בשבת).
עם צאת השבת הגיע טלפון: "למה לא היה כתוב שזה צולם ביום
חול?", שאל יענקל'ה, בקול נזעם.
טמבל, אני אומר לו, מרוגז, הרי באותה שעה היינו שנינו
בבית-הכנסת.
"זה לא חשוב", הוא אומר, "אנשים יכולים לחשוב!".
אין לי כוח לכאלה.
ביום ראשון בבוקר, אני יוצא מ"סטימצקי" עם הידיעות-אחרונות
ביד. בחוץ עוצר לידי טנדר טויוטה בחריקה. כמעט הרג אותי.
מה יש לך? אני שואל בכעס.
"היי!", הוא אומר, "ראיתי אותך בטלוויזיה!".
יופי לך, אני אומר.
"בחיים", הוא מוסיף, "השפם שלך גדול יותר!".
בסדר, אני עונה, אני הולך לקצר אותו, שיתאים.
עליתי למשרד.
לא הספקתי לעשות קפה, ונכנסת אישה עם ילדה קטנה, עם דובי ביד.
כן, אני אומר לה, מה אני יכול עזור לך?
"אני כלום! אני רק רוצה שתשמע את הילדה!"
והיא פונה אל הילדה, מנגבת לה את השפתיים ומצווה: "תתחילי,
לי-מור!".
והילדה האומללה, על סף בכי, מתחילה לשיר.
מה זה? אני שואל.
"אתה מהטלוויזיה,  נכון? אז שמעת איזה קול יש לה, נכון?"
עלה לי בדם לצאת מהעניין.
לקראת הצהריים הייתה לי הרצאה באיזה בית-ספר. איך שיצאתי
מהאוטו התנפלו עלי כמה ילדות וביקשו ממני חתימה. השומר בשער
עשה לי כבוד, ובחדר המורים כולם פינו לי מקום. המנהלת דיברה
אלי כמו
שהיא לא מדברת עם המפקח אפילו.
אחרי העבודה הלכנו לעשות שוק, (אשתי אמרה שבטח יבואו כל מיני
חברים, אז צריך להכין פיצוחים וזה).
יוד'ה, מהגרעינים, צעק, ככה, מעל לראשים: "לזוז! לזוז!
מהטלוויזיה באו אלינו!".
יחזקאל מהתפוחים, שתמיד נותן לי סוג ד' ומרמה אותי, קרא לי
ושאל אם אני לא חושב שהגיע הזמן לעשות כתבת טלוויזיה על השוק.
הסכמתי איתו שבאמת הגיע הזמן.
כל השבוע הסתגרתי בבית ולא עניתי למזכירה האלקטרונית, סליחה,
למשיבון. ביום שישי לא יכולתי להתאפק ויצאתי למדרחוב. ישבתי עם
החבר'ה אצל קפולסקי.
אחרי דקה בא איזה אחד, עם פרצוף של מחבל, ושאל אם לא נאה לי
לשבת אצל "מאמי". ומישהו שאל אם לא מתאים לי לשבת אצל "טאטי".
אחר כך בא אחד עם חליפה ועניבה, שם לי ביד כרטיס ביקור של הפאב

של פוצי, והוסיף שאם אני בא, אני על תקן של אורח-כבוד. "משקאות
על חשבון הבית!".
אחר כך חנה אמרה שהתסרוקת שלי בהופעה "זה לא היה משהו!".
שולה העירה שהיא לא רוצה להגיד שום דבר, אבל אם כבר מדברים על
זה, אז לא הייתי צריך ללבוש את הז'אקט-צלמים שלי. "יש היום
חליפות סאפארי, משו, משו".
ורק אורי אמר: "שימותו כל הקנאים!".
מה אני רוצה להגיד לכם? קשים חייו של כוכב תקשורת. או אולי
צריך להגיד: סלבריטי.
ביי! להתראות בכבלים.