אדון תמם קנה את הצריף הפיני, לפני יותר משלושים שנה. למעשה,
לא שילם בכסף אלא קנה לבעל הצריף דירה בעיר, תמורת השטח.
וכשהתפנה המקום בנה שם בית מלאכה למצבות.
עתה, בעקבות עבודות הפיתוח, ייהרס המקום. לא שאנחנו מודאגים
בקשר לפרנסתו של אדון תמם, חלילה. זו תהיה מצויה תמיד. מדאיג
אותנו מה שנקרא בעברית יפה: "תהום הנשייה". שכן, בשכונת
הצריפים הפיניים התגורר חלק מתושבי העיר, לפני המעבר אל בתי
קבע. והאנשים האלה הרי חיו שם. עם שמחות ועצב ועם חיים בצמצום
בארץ חדשה ועם מאבק יומיומי על הקיום בכבוד. אבל, משום מה, אף
אחד לא מודה בחיים בשכונת הפינים. בכל שיטוטי בשכונות, ולמרות
כל שיחות הנוסטלגיה, לא פגשתי מישהו מאותם תושבים. והנה, כמו
שאומרים, "בפוקס", הצליח לי. גברת אחת תפסה אותי בעיר, והיא
אומרת: "ראיתי אותך, אתמול אחרי הצהריים, עומד ומצלם את הצריף
של תמם. בדיוק חזרתי מאזכרה בבית-העלמין. בשביל מה צילמת?"
בונים שם שכונה, עניתי, והולכים להרוס את המקום.
"חבל", היא ממשיכה, "אנחנו, כשהיינו ילדים גרנו פה!"
יש לך, אני שואל, איזה מזכרות מהתקופה ההיא?
"תבוא אצלי בבית. מה שנשאר לי זה רק סיפורים!".
שמעתי גדולות ונצורות על התה עם בוטנים וזנגביל, שהטריפוליטאים
עושים, ושיש לזה ריח וטעם גן-עדן. וכזה שתיתי אצל הגברת כמיסה.
באמת משהו!
ישבנו בכורסאות פרחוניות, מצועצעות מעט, אבל כמו שהיא    
אומרת: "התקדמנו הרבה, מאז!".
איך זה היה לגור שם? אני שואל.
"האמת, אני יגיד לך, הייתי ילדה, אולי בת שבע-עשרה. עברו כבר
איזה -40- שנה, אם לא יותר. לא היה חשמל, וגז, גם כן לא. היינו
מבשלים על פתילייה של נפט. וכביסה היינו עושים על מדורה בחצר.
והאור היה ממנורה של נפט. ורהיטים, בכלל לא היה..."
וכאן היא קמה, הלכה אל הארון, הוציאה מתחתיתו קופסה קשורה,
והראתה לי תמונות של הוריה. אבל התמונות המועטות היו עוד משם,
מחוץ לארץ. כמו שהיו מצלמים פעם: זוג מאושר, בחתונה, בתצלום
שחור לבן, מסביב הילה של מלאכים. ותמונה אחרת של אבא, במדי
צבא.
איזה צבא זה? אני שואל.
"אני לא יודעת! אולי הצבא האיטלקי, אני חושבת".
ומה עם תמונות מן השכונה של הצריפים הפיניים?
"אה? שם לא היה לאף אחד כסף בשביל להצטלם".
היא נטלה את ספל התה שהתרוקן ושאלה בקול אימהי אם לא קר לי עם
שרוולים כאלה קצרים. אחר כך שלפה תמונה מטושטשת של קהל צפוף,
מול במה, משהו בנוסח הבחירות.
"זה", היא אומרת, "חילק לנו טהראני הפרסי, שהיום קוראים לו
טירן. הוא היה מהמפלגה".
אני שואל על עבודה, ואוכל, ובגדים."עבודה, בקושי היה. היו
קוראים לזה עבודת-דחק. בגדים זה שטויות. לא היה אז אופנה
ומודה! מה שלבש הילד הגדול, היו נותנים אחר כך לקטן יותר.
וכולם הלכו יחפים, בלי נעליים. חוץ משבת. ואוכל... מי שהיה
חרוץ, כמו אימא שלי, זיכרונה לברכה, היה לו מספיק. למשל, אני
יביא  לך דוגמא: אבא שלי היה מבקש בשוק, שזה אני חושבת היה
איפה שהיום הקניון, הוא היה מבקש קצת גרעינים של קלאבאסה,
(דלעת). זה ירק מיוחד לעניים. אתה שם באדמה גרעין כזה קטן,
ואחרי כמה זמן יוצאת לך כזאת קלאבאסה, אולי עשרים קילו. ותעשה
מזה מרק, וקציצות ופשטידה, שאז עוד לא ידעו להגיד את המילה
בכלל. ואימא שלי, והשכנות גם, היו זורעות בצל וצנונית ותפוחי
אדמה. ואבטיח, לא היו זורקים את הגרעינים שלו. חראם! זה טוב
לזרוע לשנה הבאה. וככה היינו אוכלים הרבה דברים שגדלו בגינה.
וגם נשארו קצת מהעצים של הערבים..."
על זה בדיוק רציתי לשאול.
"היה כאן, לפני שעשו את הצריפים, כפר ערבי. אולי כמה בתים, אבל
מה, סיפרו לנו שסתמו להם את המים שלהם, אז הם הסתלקו מכאן. מה
שנשאר, זה העצים. עץ זית ורימונים, והיה עץ תות גדול. מה זה
גדול? כל הילדים היו מטפסים עליו..."
איך הייתה הדירה?
"זה דירה, זה? אמרתי לך, זה היה צריף! היה מטבח קטן, וחדר,
שכולם ישנו שם, והבית-שימוש, תסלח לי, זה היה בחוץ. כמו
פרימיטיבים. כן..", היא מתחילה להצטחק, "לא היה שם קירמיקה
וחרסינות, בכלל".
אם היית צריכה, אני שואל, לצייר את השכונה, איך היא היתה
נראית?
גברת כמיסה מתפקעת בציחקוק דקיק. ואחר כך היא נרגעת, מנגבת את
העיניים, הולכת למטבח ומביאה עוגיות נוטפות דבש.
אני לא אוכל כאלה, זה נדבק לי בשיניים, אני מתרה בה.
"תאכל! תאכל!", היא פוקדת, "זה עושה שמחה בבטן".
אחר כך היא ממשיכה:
"אם אני הייתי יודעת לצייר... אני בטח הייתי הולכת להיות מורה.
אבל באמת, אני יגיד לך. הציור היה כאלה הרבה צריפים, עם צבע
צהוב, אני חושבת. עם דרכים של חול, שבחורף זה בוץ. ולא היה
רדיו בכלל. רק היינו שומעים את גואטה החזן שהיה שר כל היום, גם
אם לא היה שבת".
וכאן היא משתתקת, שוקעת בכורסא, מציירת בדמיונה את הציור
שביקשתי: "מצריף אחד אל השני היה חבלים של כביסה. ומתחת לגג של
המרפסת, היה קשור חבילה של שום, גם נגד עיין-הרע וגם בשביל
שיתייבש. וגם חוט עם פילפל, בשביל פילפיל-שומה. ולכל אחד, על
הגג, כמו שאמרתי לך, הייתה מתייבשת הקלאבאסה. ועל הקיר היה
מסמרים בשביל הפאיילה, שהייתה מפח, כי עוד לא היו מודרנים ולא
היה פלסטיק. וגם היה תלוי על יד זה הקרש-כביסה, שאולי אתה בכלל
לא יודע מה זה".
למה על הקיר? אני שואל.
"כי לא היו ארונות ולא מחסן וגם לא בוידעם, כמו שהיום! ואם
היית מכניס הביתה, לא היה מקום לישון. והיה אחד שהיה לו חמור,
שבקיץ היה מעיר את כולם. ובכל חצר היו תרנגולות, בשביל הביצים.
ומי שהיה לו כסף, היה מגדל ברווזים, כאלה שחורים, שהם אוכלים
את כל הזבל, ולא עולה להחזיק אותם".
היה טוב שם?
"כל אחד יגיד לך שהיה טוב פעם. אבל האמת? בהתחלה כולם היו אותו
דבר. אחר כך היה כמו התחרות, מי ייצא משם לבית נורמלי. ומי
הצליח? זה שהיו לו ילדים גדולים, שיש להם הרבה כוח לעבוד
ולעשות כסף. וגם מי שהיה במפלגה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה".

ולאחר שתיקה, היא מוסיפה: "ועוד לא הייתה המילה הז'ותי:
צ'חצ'חים!", ובמשפט הזה היה הרבה עצב ועלבון.
לפני שיצאתי, שאלתי אם היא רוצה תצלום של הצריף.
"אני, אם אתה שואל, הייתי רוצה ללכת לראות את הצריף הזה, לפני
שיהרסו אותו!", אמרה בספק תשוקה ספק תחינה.
נסענו לצריף של תמם. המבנה והחצר מלאים מצבות. חלקן יוצב אולי
לזכר אנשים שהתגוררו בצריפים הפיניים.  גברת כמיסה לא ראתה
מצבות. היא שוטטה בין לוחות השייש, בעיניים מצועפות, רואה עולם
אחר.
לא דיברתי.
בסוף היא הוציאה מתחת לשעון-היד מטפחת קטנה וניגבה היטב את
המשקפיים עבי-העדשות.
שאלתי אותה אם היא רוצה להצטלם על רקע הצריף.
"בשום אופן לא!", התקוממה, " זה הכל מת עכשיו כאן. אני יש לי
בראש תמונה אחרת! זה יקלקל לי את הזיכרון!".
נסענו חזרה העירה. גברת כמיסה לא הוציאה הגה, כיוון שהאזינה
לקולות הברווזים, (של אלה שהיה להם כסף), ותרנגולות ונעירת
חמור. ובין הצריפים מתגלגל קולו של גואטה החזן, אפילו שלא שבת
היום.