דני קולמן, סמל המחלקה שלנו, היה חלאה. כל המפקדים שלנו היו
חארות, אבל קולמן, מושבניק מוצק ובלונדיני מאיזה מושב בשרון,
היה ממש חלאה. התחביב שלו בנעוריו, כך סיפרו לנו, היה להרוג
חתולים, בתליה או בהטבעה, לפי חומרת העבירה. גם עם כלבים היו
לו עניינים, אבל חתולים היו ההתמחות העיקרית שלו. גולת הכותרת
שלו בתחום רצח החתולים היתה כשתפס חתולה עם שבעה גורים קטנים.
את האמא הוא תלה על עמוד-תליה שבנה בעצמו ואת שבעת הגורים
הטביע בתוך שבעה דליים, שסודרו בחצי גורן יפה וסימטרית מול
עמוד התליה. "מיצי ושבעת בניה", הוא כינה את האירוע.

כשמסתכלים על זה אחורה, בכלל לא ברור איך דווקא אחד כמו כפיר
טויטו הסתבך עם קולמן. טויטו היה מהירושלמים השקטים האלה, אחד
שלא חיפש אתונות ולא מצא מלוכה, לא התחצף, לא התחכם, עשה מה
שאמרו לו לעשות והשתדל להעביר כל יום בשלום. קולמן הכי שנא
טירונים עם חוש הומור. ככה, למשל, קבסה, גם כן ירושלמי, שתמיד
היתה לו איזו הברקה, היה חוטף מקולמן על בסיס יומי, אבל דווקא
טויטו, שלא היתה לו אף פעם שום הברקה, ואם היתה לו שמר אותה
טוב-טוב בבטן, דווקא הוא הפך לפרוייקט המיוחד של דני קולמן.
אני דווקא זוכר בדיוק איך זה התחיל. לפעמים משהו נתקע לך
בזיכרון - ולך תדע למה, שהרי אירועים כאלה ומסעירים מאלה היו
לנו לאלפים. סיימנו איזה תרגיל בשטח ונתנו לנו עשר דקות לשתות
מים ולנוח עד התרגיל הבא. כל אחד תפס לו פינה להניח את הראש
ולעצום את העיניים. כשנגמרה ההפסקה, איחרו חמישה טירונים בכמה
שניות להגיע לקריאת ה"הקשב" של החניך-תורן. ביניהם היו טויטו
וגם קבסה. קולמן אמר לכל החמישה להקיף אותנו בריצה,  בעוד
אנחנו מתקדמים בהליכה מהירה לנקודת ההתחלה של התרגיל הבא, עד
שהוא יגיד להם להפסיק.
אני זוכר את החמישה רצים סביבנו. קבסה רץ בראש, בפרצוף רציני,
כמה צעדים לפני כולם. בדרך כלל לא היית תופס אותו רץ בראש
לאיזשהו מקום - אבל קבסה, חפץ חיים ואוהב ימים, היו לו חושים
של חיית בר והוא זיהה את הזיק העצבני בעיניים של קולמן והגיב
בהתאם. טויטו רץ שלישי או רביעי. כהרגלו, לא ראשון ולא אחרון,
עד שנתקל באיזו אבן ונפל. הוא קם מייד ותוך כדי ריצה ניסה לסדר
את הקסדה שנשמטה מראשו. מכיוון שהיה עסוק בקסדה, נתקל שוב
במשהו ונפל שנית, והקסדה עפה ממנו, מחזה שגרם לכולנו לפרוץ
בצחוק. קולמן, שצעד בראש, הסתובב לעברנו בחדות וראה את כולם
צוחקים ואת טויטו מפגר הרבה מאחור, רץ בצליעה קלה ומשעשעת עם
הקסדה ביד. קולמן, שהיתה לו בעצמו איזו צליעה קטנה מקורס
צניחה, חשב, כנראה, שטויטו לועג לו מאחורי גבו. מאותו רגע הפך
כפיר טויטו לפרוייקט המיוחד של דני קולמן.
בכל לילה, כששוחררנו לישון, היה טויטו מתייצב, עם כל ציודו
בתוך הקיטבג שעל גבו, מול מגורי הסגל ושם היה קולמן מוציא לו
את הנשמה בכל ארסנל הטירטורים וההשפלות שהכיר, כך במשך שעתיים
או שלוש, עד שהיה משחרר אותו לישון, עם פקודה לשוב ולהתייצב
למחרת באותה שעה.
בנוסף לפעילות הלילית, עשה קולמן כמיטב יכולתו למרר את חייו של
טויטו גם בשעות היום, אלא שאז היה מוגבל מעט, בגלל סדר היום של
האימונים ושיעורי הנשק והמסדרים. בשל המגבלות האלה, הוא הסתפק,
בדרך כלל,  ב"להצמיד" לטויטו איזה חפץ - אלונקה, או ג'ריקן, או
קיטבג, כך שבכל עת יכולת לראות את טויטו עם משהו גדול על הגב.
אבל כל אלה לא נחשבו בעיניו של קולמן לעונשים של ממש, ורק
בלילות יכול היה  להביא את היצירתיות שלו לידי ביטוי מלא.
יצא לי כמה פעמים, כששמרתי בלילה, לראות את הצמד בפעולה - ואני
זוכר שטויטו היה שקט מאד ועשה כל שביכולתו לבצע את המשימות
הבלתי אפשריות שהוטלו עליו, תוך התנשפויות וגניחות חנוקות, אלא
שהיה נכשל שוב ושוב - למשל, בניסיון להחזיק חבית ששימשה
כפח-אשפה  עם ידיים ישרות מעל הראש במשך עשר דקות, או להקיף את
השירותים תוך 45 שניות, עם ג'ריקן עשרים ליטר בכל יד. בין
משימה כושלת אחת לשניה היה קולמן נושא נאום קצר ובו היה מסביר
לטויטו, בקול שקט ורגוע, שהוא אפס, פשוט אפס. וגם טיפש
ומכוער.
כך חלפו הימים, מי האמין שהם ככה חולפים. הטירטורים של טויטו
הפכו לחלק מן ההווי במחלקה ואף אחד לא התעסק בזה יותר מדי.
כולם היו עסוקים בלהעביר את הימים שלהם בשלום, מבלי להסתבך
במשהו, מבלי להיענש, מבלי שאיזה רגע של חולשה, או חוסר
תשומת-לב, יסכן את שעות השינה או את היציאה הביתה פעם
בשבועיים.

בשבת שלפני האחרונה לחייו של טויטו נשארנו בבסיס - וכמו שהיה
בדרך כלל, ניתנה למשפחות רשות לבוא לבקר אותנו. אני כבר לא
זוכר למה, אבל ההורים שלי לא הגיעו באותה שבת, כך שרבצתי בודד,
נשען על גזע עץ, בזמן שהמשפחות התקבצו לאט לאט בחורשת האורנים
הדלילה והמאובקת שהוקצתה לפגישות. חלק ישבו על ספסלים סביב
שולחנות עץ מתפוררים וחלק פרשו שמיכות, שהביאו מהבית, על מחטי
האורן הדוקרים, וכולם הוציאו קופסאות ושקיות עם אוכל ואפילו
סירים קטנים וגדולים עם חמין ופלפלים ממולאים וביצים קשות
וקציצות בשר וכל הדברים הטובים, שהורים מסורים מביאים לילדים
שלהם, שמי חלם שכך יהיה, הפכו מנערים והיו לבחורים המסתערים
קדימה.
אחרי כמה זמן שישבתי כך לבד והסתכלתי על המשפחתיות הנעימה
הזאת, בא אלי כפיר טויטו, שההורים שלו הגיעו עם אחותו, שהיתה
קטנה ממנו בשנתיים, ותפסו שולחן טוב בקצה החורשה מתחת לעץ עתיר
צל, והזמין אותי להצטרף אל המשפחה שלו. הודיתי לו על ההזמנה
וסירבתי. בסך הכל, היה לי די נעים לשבת לבד, בשקט, ולא התחשק
לי להצטרף אל שולחן עם אנשים זרים ולקחת חלק בשיחת-נימוסין
ולענות לשאלות האלה, שהורים שואלים תמיד חברים של הילדים שלהם:
מאיפה אתה ומה עושים הוריך ואיפה למדת ואיך אתה מסתגל לטירונות
וכל הדברים האלה. טויטו ניסה לשכנע אותי בשפה רפה ואמר שיש
בורקס טובים. אמרתי לו שאשמח אם יביא לי בורקס או שניים, אבל
אני מעדיף להישאר במקומי.
טויטו הלך ואחרי דקה חזר, בלי בורקס, ואמר שאבא שלו מתעקש
שאצטרף אליהם, שהוא - האבא - לא יכול לבלוע את הבורקס בזמן
שהוא רואה אותי יושב גלמוד. אמרתי לו שלא יבלבל לי את המוח,
הוא והאבא שלו. "תשמע רפופורט", הוא אמר לי, "אני צריך אותך שם
כמו קוץ בתחת, אבל אתה לא מכיר את אבא שלי. אם אתה לא בא, הוא
לוקח את כולנו עם הסלים של האוכל ובא לשבת פה על הרצפה לידך".
מה יכולתי לעשות. הלכתי אתו.
אבא של טויטו היה פקיד בכיר במס הכנסה בירושלים והיו לו עיניים
מודאגות ולא שקטות והוא לא הבין למה הבן שלו צריך לסחוב ביום
שבת אלונקה גדולה על הגב לכל מקום שהוא הולך -  קולמן נתן
פקודה מפורשת שההצמדה של טויטו לאלונקה תופסת "בשבתות, בחגים
ובשירותים" - ישר אחרי ששאל לשמי והציג בפני בחופזה את אשתו
ובתו, שאל אותי אם זה נורמאלי אצלנו העניין הזה של ללכת עם
דברים על הגב בשבת. חשבתי מה לענות לו, אבל טויטו התפרץ ואמר,
"בחייך, אבא, נו, עזוב את זה כבר. אמרתי לך שזה כלום. בסך הכל
איחרתי למסדר וקיבלתי עונש, אל תעשה עניין מכל דבר".
הבורקס שהכינה אמא של טויטו היו רכים ומלאי טעם והיא גם הפצירה
בי לקחת עוד ועוד. אני זוכר, שחוץ מהבורקס הרגילים עם גבינה
ועם תפוחי אדמה, היו שם גם כאלה עם גבינה בולגרית וזיתים וגם
כאלה עם חצילים, שהיו הכי טעימים. לאחות של טויטו קראו איילת.
היה לה שיער שחור ארוך ומין גמישות כזאת במותניים, שיש רק
לנערות בגיל שש עשרה עד שבע עשרה, במקרים נדירים זה נמשך עד
גיל שבע עשרה וחצי. היא היתה די קרירה כלפי, האחות של טויטו,
למרות שבטוח שניסיתי להפעיל עליה את קסמי, אבל שמתי לב שיש
קירבה גדולה בינה ובין אחיה. כשהוא הלך איתה כדי להראות לה
איפה השירותים, ראיתי שהיא עזרה לו במין תנועה קלילה כזאת,
לסדר את האלונקה על הגב ואחר כך נגעה לו בכתף ואמרה לו משהו
והוא חייך. לא הרבה ראיתי את טויטו מחייך.
בזמן שהם הלכו לשירותים, אבא של טויטו שאל אותי, בלי הרבה
הקדמות, מה לא בסדר עם הבן שלו. לא הייתי מוכן לשאלה הישירה
וגמגמתי משהו שהאלונקה זה באמת כלום. "אני לא מדבר על
האלונקה", הוא חתך אותי, "משהו לא בסדר אתו. אני מכיר את הבן
שלי. אני רואה לו בעיניים. משהו לא בסדר אתו". גמגמתי שוב,
שאולי זאת העייפות מה שהוא רואה בעיניים, שאנחנו לא ישנים הרבה
כמו שהיינו רגילים. "זה לא עייפות", הוא ענה לי. "משהו לא בסדר
עם הבן שלי - ואני רוצה לדעת מה זה, אני רוצה לדעת אם אני יכול
לעזור במשהו, אם אני צריך לעשות משהו". הוא היה איש נמוך ורזה,
אבא של טויטו, והיתה לו דאגה גדולה בעיניים. גם העיניים של אמא
של טויטו היו מודאגות, אבל אני לא בטוח, אם היא היתה מודאגת
מאותן סיבות כמוהו, או דווקא מאיך שהוא מדבר באינטימיות על
הפחדים שלו עם מישהו זר. מה יכולתי להגיד לו. יכולתי להגיד לו:
אדון טויטו, תפעיל מהר את כל הקשרים שלך ותוציא את הבן שלך
מכאן. בעצם אל תחכה לקשרים. תיקח עכשיו את הילד שלך בידיים,
תכניס אותו למכונית ותבריח אותו מהמקום הזה. הם הורגים לך את
הילד, תיקח אותו מכאן עכשיו.
אבל מה ידעתי. לקחתי עוד בורקס.
אחר-כך הגיע תורי לשמור בש"ג. היו מסדרים ככה, שאלה שההורים
שלהם לא באו, יתחלפו בש"ג, כדי שהפגישות המשפחתיות לא ייפגעו.
מגרש החניה היה מחוץ לגדר הבסיס, כך שמשפחת טויטו עברה לידי
בדרכה למכונית ונופפה לי לשלום. טויטו ליווה אותם עד האוטו
וראיתי שאחותו נישקה אותו על הלחי וליטפה אותו בפנים. אחר-כך
אבא שלו החזיק אותו בכתפיים ואמר לו משהו.
נשענתי על הקיר הצונן של הש"ג ועקבתי, בעיניים מצומצמות מהשמש,
איך כפיר טויטו חוזר ממגרש החניה לבסיס. הוא הלך לאט, חייל
עגום קלסתר עם אלונקה גדולה על הגב. זכרתי את העיניים המודאגות
של אבא שלו ורציתי להגיד לו משהו נחמד, אבל כשהוא עבר לידי, מה
שיצא לי היה, "תשמע טויטו, יש לך אחות פצצה". הוא הסתכל עלי
ולא ענה.

בשבת הבאה יצאנו הביתה ל"שבת קצרה", זאת אומרת, שחוזרים לבסיס
במוצאי-שבת. טויטו היה מרותק לבסיס, כמו שהיה בכל השבתות מאז
שהתחיל העניין שלו עם קולמן. כשחזרנו לבסיס במוצאי-שבת, טירטרו
אותנו כמה שעות טובות כדי שנדע ש"לכל שבת יש מוצאי-שבת" וכל
השטויות האלה. מבחינת טויטו אני מתאר לעצמי שזה לא היה בגדר
חדשות רעות, כי הטירטור הקבוצתי היה, בסך הכל, פחות קשה
מהטירטור האישי, שהוא היה מקבל בכל מקרה.
הטירטור של מוצאי-שבת נמשך עמוק אל תוך הלילה, כך שלמחרת, יום
ראשון, בחמש וחצי בבוקר, עמדנו, בעיניים חצי עצומות, למסדר
השכמה מול המ"כ סלומון, שהיה חרא מדרג בינוני. ניסינו להסתדר
בשלשות, בעוד הוא נובח עלינו שלא כדאי לנו להתחיל אתו את השבוע
ברגל שמאל, אחרת אנחנו לא נדע מאיפה זה בא לנו ונצטער על הרגע
שפגשנו אותו ועוד דברי-כיבושין מן הסוג הזה. טויטו לא היה שם,
אבל אף אחד לא שם לב. עד ששמענו יריה ברורה אחת מכיוון בונקר
התחמושת. סלומון אמר לנו לא לזוז מהמקום ורץ לבדוק מה קרה.
ראינו עוד שני מ"כים ממהרים לבונקר התחמושת.
עשר דקות אחר כך חזר אלינו סלומון. החניך התורן צעק "הקשב"
וסלומון נעמד מולנו, ידיים על המותניים, ואמר בקול רגוע: "שימו
לב, חבר שלכם טויטו החליט לעלות לשמיים, ועכשיו כולם בריצה קלה
אחרי".
רצנו אחריו במעלה הכביש המכוער, שמוליך אל גבעת הטרשים שאליה
היינו רצים בדרך כלל  בריצות הבוקר. באוויר היתה הצינה הנעימה
הזאת של נובמבר ואנחנו רצנו בשקט, עד שהגענו אל מעלה הגבעה, שם
היה שטח מישורי קטן ועליו עשינו כפיפות-בטן ושכיבות-סמיכה
וניתרנו קצת במקום וחזרנו למגורים שלנו.
למחרת יצאה קבוצה גדולה של חיילים מהמחלקה, כדי להשתתף בהלוויה
ולירות את מטחי הכבוד ויום אחר כך יצאה קבוצה קטנה יותר לבית
ההורים, ל"שבעה". באופן טבעי, הייתי צריך לצאת לפחות לאחד משני
האירועים, כי נחשבתי לחבר של טויטו, מאז שכולם ראו אותי יושב
עם המשפחה שלו בשבת ההיא, אבל הייתי מרותק לבסיס, בגלל שנרדמתי
בשמירה.
דווקא חשבתי שבהזדמנות הראשונה שנצא הביתה, אסע לבית הוריו של
טויטו, כי בטח גם בעיניהם אני נחשב לחבר שלו. אפילו דמיינתי את
הביקור וחשבתי שבטח ייצא לי לדבר קצת עם אחותו ואולי יהיו שם
גם הבורקס הטובים האלה. אבל בשבת הראשונה שקיבלנו חופש, בדיוק
ההורים של רויטל נסעו סוף-סוף לחו"ל והשאירו לרשותנו את הבית
שלהם ואת המיטה הזוגית הגדולה שלהם. כך שלא נסעתי להורים של
טויטו, אבל השדיים הקטנים והחמים של רויטל הזכירו לי קצת את
הבורקס של אמא שלו.
כמה ימים אחרי מותו של טויטו, הגיע אלינו לבסיס מפקד החטיבה,
עם איזה פסיכולוג צבאי, כדי לדבר אתנו על "המקרה המצער". כינסו
אותנו בחדר האוכל ואמרו לנו לדבר חופשי, אבל לא לדבר שטויות.
הפסיכולוג אמר, שלפעמים שרשרת נראית כאילו היא עשויה כולה
מפלדה, אבל באחת החוליות יש פגם - וכשמושכים חזק היא נשברת וכל
מה שצריך לעשות זה לחבר מחדש את השרשרת ולקוות שאין עוד חוליות
פגומות, אבל לאף אחד אין ערבות בנקאית בעניין הזה ואם מישהו
כאן מרגיש שגם הוא חוליה פגומה, שיקום ויגיד ואף אחד לא יכעס
עליו. בסך הכל, כולנו בני אדם ועושים שגיאות והדבר הכי
חשוב...וכאן הוא עצר קצת והסתבך וישר עבר לנושא אחר, כי כנראה
הוא שכח מה הדבר הכי חשוב. המח"ט אמר שבזמן משבר צריך להיות
מאוחדים וצריך לזכור מה המשימות העומדות בפנינו ולהסתכל קדימה
בנחישות - והוא, באופן אישי, ראה את טובי חבריו שוכבים על
האדמה עם מעיים בחוץ ונקברים בהלוויות צבאיות, ועם כל הכאב
והצער הוא גילה שדווקא מאירועים כאלה יוצאים מחוזקים יותר
ונחושים יותר ומוכנים יותר למשימות החשובות, שכולנו יודעים
שעוד מצפות לנו.  
בזמן שנאמרו כל הדברים המצוינים האלה, הסתכלתי מסביב וראיתי
שהרבה חיילים מנצלים את הזמן להשלמת שעות שינה והמפקדים שלנו,
שעמדו לאורך הקירות של האולם, נזעקים מדי פעם להעיר מישהו
בחבטה חזקה בגבו. כשהבטתי בתקרה, ראיתי קורי עכביש אפורים
וכשאימצתי את עיני יכולתי לראות את העכבישים עצמם, שהיו
מכוערים נורא, כך שמיהרתי להחזיר את עיני אל המח"ט והפסיכולוג
שהיו להם, דווקא, פרצופים מאד יפים. בסוף, המח"ט שאל אם יש
למישהו משהו להגיד וביקש שנדבר חופשי. אף אחד לא רצה להגיד
כלום והמח"ט אמר, "או קיי, אז אנחנו יכולים לראות את העניין של
טויטו כסגור".
אחר כך עוד היו דיבורים במחלקה, על זה שאבא של טויטו יש לו
הרבה קשרים והוא בטח לא יישב בשקט, אבל כלום לא קרה והדיבורים
האלה התמעטו עד שנמוגו.

זה כל הסיפור על כפיר טויטו, בחור לא בולט, שלא השאיר רושם
גדול על הסביבה, אבל היה חמדת לב הוריו והאח הגדול והאהוב של
אחותו. ואף אחד מאתנו לא קפץ ולא צעק והשמים לא נפלו והאדמה לא
פערה את פיה והרמטכ"ל לא הוציא פקודת-יום, כשעשינו
שכיבות-סמיכה, שם על הגבעה, בין שמיר ושית, רבע שעה אחרי שהוא
ירה לעצמו כדור בראש, בבונקר תחמושת מסריח.

את דני קולמן דווקא פגשתי לא מזמן ברחוב. הוא סוכן-ביטוח
עכשיו. למרות שכבר חלפו הרבה  שנים, זיהינו זה את זה בלי בעיות
ולחצנו ידיים בחיוך מאופק של חיילים ותיקים. הוא שאל אם אני
בקשר עם מישהו מהחבר'ה. אמרתי את האמת, שלא. אחר כך הוא סיפר
לי שיש לו שלושה בנים ובית במושב ליד ההורים שלו. בקרוב, הוא
אמר, הם מצפים לילד נוסף ומקווים מאוד שהפעם זו בת. הוא גם נתן
לי את כרטיס הביקור שלו ואמר שכדאי שניפגש, כי יש לו הצעות מאד
מעניינות בשבילי בתחום ביטוח החיים. לקחתי את הכרטיס ביקור
ואמרתי שבטח, ניפגש לקפה בהזדמנות ונדבר על זה. אף אחד מאתנו
לא הזכיר את כפיר טויטו.

כשחזרתי למשרד ישר חייגתי 144 ואחרי שחיכיתי קצת, ענתה לי
בחורה שאמרה, "בזק שלום, מדברת סיגל". ביקשתי שתמצא לי את
המספר של משפחת טויטו בירושלים. היא חיפשה ואמרה לי שיש עשרות
טויטו בירושלים ושאני אצטרך לתת לה שם פרטי או כתובת. הבעיה
היתה, שאחותו איילת בטח התחתנה והתחלף לה שם המשפחה, ואת השמות
הפרטיים של ההורים שלו לא זכרתי.
ביקשתי ממנה שתקריא לי את כל הטויטו שיש לה ואולי אני אצליח
לזהות. היא אמרה שיש לה המון טויטו וזה ייקח הרבה זמן. אמרתי
שלא חשוב ושיש לי זמן. היא התחילה להקריא, אבל כבר אחרי כמה
שמות הבנתי שאין לי סיכוי לזהות אותם. בכל זאת נתתי לה להמשיך
עד הסוף, הרחקתי מעט את השפופרת מהאוזן ושמעתי אותה ממשיכה
וממשיכה וממשיכה.
כשנגמרו לה הטויטו, היא שאלה: "נו? הצלחת לזהות מישהו?"
"לא", אמרתי לה, "לא הצלחתי. אבל תודה רבה לך, בכל אופן".
"אני מצטערת", היא אמרה.
"גם אני מצטער", אמרתי.