צינת הליל חדרה אל מתחת לשמיכה, שלחה אצבעות דקיקות והעירה את
פארוויס שחור התלתלים משנתו. הוא ניסה להתכרבל, נצמד אל גבו
החסון של מתי, אך זה דחפו בתרעומת. פארוויס הסתובב לצדו השני,
נצמד לנג'י הקטן, קובר ראשו בתלתליו הבלונדינים. כך שכבו
צפופים חמשת הבנים, כערמת סרדינים בשוק העירוני, מנסים להתחמם
איש מגופו של אחיו: מוסא בן השש עשרה, בכור המשפחה, סוחר ממולח
ומהיר חימה, מתי בן הארבע עשרה, שותפו לעסקי המסחר, פארוויס
הצנום בן השש, נג'י כחול העיניים בן הארבע והושאנג בן התשע,
שמלבד צלקת גדולה בפניו, לא ניכר בו שום ייחוד. במרכז החדר עמד
שולחן פח, שניצב מעל ערימת גחלים לוחשות. השולחן כוסה שמיכת
כותנה עבה, שיצרה מעין אוהל תחתיו נדחקו רגליהם וגופם של
האחים. בחדר הסמוך שכבו ההורים, מונצ'ר בן השלוש, התינוקות
מסעוד בן השנתיים ומדינה בת חצי השנה, ומוניר היפה בת החמש
עשרה. לחדר הבנים היו שני פתחים נטולי דלתות- האחד חיבר את
חדרם עם החדר הסמוך, והשני היווה יציאה אל החצר. ממול לפתח,
שפנה אל החצר, ניצבה חומת טיט.
עתה משנתעורר, לא הצליח פארוויס להירדם, חש כי עליו למהר
ולהטיל מימיו. הוא התלבט אם יוכל להתאפק, ובכך להימנע מיציאה
אל השירותים, שעמדו בחצר. חורף שרר באיראן והחצר כוסתה שלג
מקפיא. הלחץ בשלפוחית גבר, והוא החליט לשים פעמיו החוצה. הוא
הזדחל מחוץ לשמיכה, מלווה בקולות מחאה של אחיו. בזריזות נעל את
סנדלי הקש הבהירים, שנחו בערימת הנעלים ליד הפתח הצדדי, ודידה
אל החצר. השירותים היו חדרון עשוי טיט וקש (כמו כל המבנים
האחרים), שוילון בד כיסה את פתחו במקום דלת. החצר הייתה חצר
משותפת למספר בתים, שנתחמה ע"י חומת הטיט ובמרכזה עמדה בריכת
מים עגולה. בחצר זו שיחקו הילדים, והנשים בישלו ותלו כביסתן
לייבוש. רוח קרה הכתה בפניו והוא נצטמרר קמעה. הוא מיהר אל
השירותים ובהתאם לקוד המוסכם כחכח בגרונו "אהם" פעם אחת, כדי
לוודא שאין איש בפנים. "אהם" השיב קול מבפנים וסימן כי המקום
כבר תפוס. הקור הקפיא רגליו החשופות ופארוויס מיהר פנימה אוחז
בחלציו. הוא השתחל תחת השמיכה, נצמד אל נג'י בשנית. זה השמיע
קולות רכים מתוך שנתו, אך לא התעורר. פארוויס ניסה לחזור
לישון, אך הלחץ בשלפוחית הוסיף להציק. הוא המתין מס' דקות,
נותן לחום הגחלים להפשיר את רגליו הקפואות ואז הזדחל בשנית אל
מחוץ לשמיכה, נעל את סנדלי הקש ויצא אל החצר. "אהם!" אמר, ביתר
תקיפות אל הדמות מאחורי הוילון. "דרדה מנחם!" (שיכאב לך כמו
למנחם) השיב הקול הזועף מבפנים. פארוויס הביט לצדדים, מתלבט אם
להטיל מימיו על השלג הקפוא, אך המחשבה על איברו הקט מידלדל
בצינת הליל, הניסה אותו בחזרה אל מתחת לשמיכה החמה.
שקט שרר בחדרים. הוא שמע את קול נשימותיהם של אחיו והוריו מן
החדר הסמוך. מידי פעם שמע את מדינה התינוקת פועה חלושות משנתה
ואת אימו טופחת על גבה ולוחשת ברכות: "שני ג'וני (נשמה) קטנה
שלי, שני". הוא ליטף את לחיו, עדיין חש עקצוצים, זכר למכה
שהנחית על לחיו מוסא באותו הערב. מוסא, יד ימינו של אביו, נהנה
להרעיף מנחת זרועו על אחיו הקטנים במעיין אקט חינוכי. סיבה לא
נדרשה תמיד. באותו ערב, כבכל ערב, ישבו בחדר ההורים והמתינו
לאביהם, שיסיים את התפילה. אביהם היה מנעים את שעותיהם בסיפורי
אלף לילה ולילה או בסיפורים תנ"כים, שריתקו אותם עד לשינה
המתוקה. הפעם המתינו לשמוע את שעלה בגורלה של שאחרזדה, הנסיכה
היפה, שנחטפה ע"י צורר אכזר. בעודם ממתינים, דיקלם פארוויס
בלחש שיר באוזניו של נג'י הקטן. היה זה שיר רחוב, ששמע מושר
ע"י אחד הרוכלים בשוק:
" סקי, נקי, נקינה
דו חל דרה טוסינה
יחלשה גורבה בורדה
סקינה
אז געוסה מורדה".
סקי, נקי, נקינה
שתי נקודות חן לה בחזה
אחת גנב לה החתול
סקינה
מתה מצער ובלבול.
נג'י פרץ בצחוק מתגלגל, עיניו הכחולות ברקו בשובבות. הוא החל
מקפץ בחדר, מדקלם את השיר בקולי קולות. פארוויס זינק בעקבותיו,
מנסה לחסום את פיו בכפות ידיו, למנוע מן המילים הגסות,
השובבות, לצאת. היה זה מאוחר מידי, הן נפלו על אוזניו של מוסא.
"מה זה?!" הרעים מוסא בקולו. "שום דבר" ענה פארוויס מבוהל,
ידיו עדיין סוכרות את פיו של נג'י המצחקק. "מה אמרת?!" חזר
מוסא בתרעומת. "כלום, באמת שום דבר" אמר פארוויס, קולו רועד
קמעה. מוסא ניגש אל נג'י בחיוך מעושה וביקש ממנו לדקלם שוב את
השיר. נג'י, שלא הבין על מה המהומה הגדולה, דיקלם בקול מצחקק
את השיר. בו ברגע הונפה ידו של מוסא ושתי סטירות מצלצלות
הונחתו, אחת על לחיו של התלמיד ושניה על לחיו של המורה. עיניו
הכחולות של נג'י נמלאו דמעות, והוא פרץ בבכי. לשמע בכיו נעורו
התינוקות מסעוד ומדינה, ופרצו אף הם בבכי תמרורים. החדר נמלא
רעש, המולה ובכי פעוטות. מוניר זינקה אל התינוקות להרגיעם
ורשפה לעברו של מוסא: "תפסיק מוסא, הם בסך הכל ילדים". אמם
נכנסה בבהלה מן החצר ודרשה לפשר המהומה. "שום דבר" ענה לה מוסא
ביבושת, "סתם משתעשעים עם הקטנים".
פארוויס שב וליטף את פניו. כעת הם בערו מתחושת העלבון. עיניו
נעצמו קמעה, כשנשמע קול חבטה קלה על רצפת החדר. עיניו נפקחו
באחת. הכאב בבטנו התחדד. היה זה רגב טיט, שהושלך מבחוץ אל
החדר. תחילה סבר כי דמיין את ששמע. הוא הקשיב דרוך לשקט ששרר,
לקול נשימותיהם של אחיו ואז נשמע קול חבטה נוסף. עיניו נפערו
בבהלה. הוא ידע את פשרו של הקול. דוז, גנבים.
בכל לילה היו מגיעים גנבים, מטפסים על החומה וסוחבים מן החצר
והחדרים, מכל הבא ליד: נעליים, בגדים, שאריות מזון. בטרם
התגנבו, היו זורקים חתיכות טיט מעבר לחומה אל החדרים, לוודא כי
יושביהם שרויים בשינה עמוקה. פארוויס כבר ניתקל בם בעבר.
"מוסא, מתי" הוא לחש לאחיו. אין תשובה. "מוסא, מתי" ניסה
להגביר קולו. אין מענה. הוא צבט בישבנו של מוסא, אך זה המשיך
לישון. צבט בישבנו של מתי וזה פלט צעקה חנוקה וחבט בראשו.
"ששש..." לחש מתי "ששש...". "דוז!" אמר פארוויס נרגש "דוז!".
"אני יודע" ענה מתי, "חכה שיכנסו, ואז נתפוס אותם". קולו רעד
קמעה במילותיו האחרונות. פארוויס התכרבל בשקט, נצמד לנג'י
הישן, ממתין לאחיו הגדולים שיעשו דבר מה, שיגרשו הגנבים. כלום.
גוש טיט נוסף נחת לידו. האימה אחזה בו והגבירה את הלחץ על
שלפוחיתו שכבר חשבה להתפוצץ. רקותיו הלמו כתופים בראשו. הנה
הם קרבים! הנה הם באים! למה אף אחד לא עושה משהו?! למה אף אחד
לא קם?!! "דוז!!!" שמע לפתע את קולו שלו מצווח, "דוז, דוז,
דוז!" הוא דחף את ראשו מתחת לשמיכה וצעק פעם נוספת
"דוווווווווז!!!!!".
המולה פרצה בשני החדרים. מוסא זינק ויצא אל החצר. מן החדר השני
פרץ אביו אוחז במוט, כשאמו ומוניר בעקבותיו. בחוץ נשמעו קולות
של חבטות וזעקות. פארוויס לא שעה כלל להמולה שבחוץ. הוא לא יכל
לחכות עוד. הוא זינק מן המיטה, שעט דרך החדר השני, נזהר לא
למעוד על התינוקות הישנים, ופרץ אל החצר. אדי חום עלו מן השלג
הלבן, עת טיפות השתן הצהבהבות ניתזו עליהן ברכות. הבעה של עונג
ורוגע נפרשו על פניו הקטנות. הוא הביט השמיימה, מילא ריאותיו
אויר קר וחייך. קרני שמש ראשונות החלו להפציע, הבוקר בא.
(סיפור זה זכה מקום ראשון בתחרות "כתוב" של מפעל הפיס לשנת
2002).
|