[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דלית ספיר
/
האגדה של דניאל

נקודה חשובה לפני קריאת הטקסט. במקור קראו לזה "הסיפור של
דניאל" וסגנון הכתיבה של הסיפור המרכזי שבעלי (ארוסי דאז)
מספר, היה הרבה יותר בנאלי ובעיקר מפוספס. התאום שלי הצליח
להציל את זה וליצור משהו שהרבה פחות נוח לי איתו וזה בערך מה
שציפיתי שהוא יעשה. אז הקרדיט מגיע לו. (ולמי שקרא את ההערה
המקדימה ל"בימי שני" יש הדגמה על יבש לגבי מה שדובר שם שזה
המקסימום שאפשר להוציא ממנו כרגע)

שלכם בהוקרה
דלית ספיר





אני עומדת על החומה. עומדת בשמש וכל העיר המזרחית מונחת לי בכף
ידי . אני מביטה בה בחמלה. אבל עלי להאזין אם אין מנוע מתקרב.
כן. כן. מי חלם אז בכיתה, כשדקלמתי בעברית עילגת "על חומותייך,
ירושלים,  הפקדתי שומרים" ופרחי הקיר שמחו לגלות חולשה בילדה
היפה שבאה מחוץ לארץ והמורה מתלהבת ממנה יותר מדי, אבל
הר'יישים שלה לא מסתדרים, שיום יגיע ואני אוכל לשיר על חומות
העיר העתיקה, גם אם אלה חומות הפרדה בין נתיבים ולא יהיו
שרידים למבטא הזה שבורח לי רק כשאני לא שמה לב. "דלית" קורא
אלי דניאל. "זוזי קצת ימינה. ככה את מסתירה את כיפת הזהב
בתמונה". "אתה מפריע לי לשיר, דניאל". "כן. אבל המצלמה הזה לא
מצלמת שירים ואנחנו באמצע הכביש". שמנו פתקים בכותל. אקט
שימושי. הרחבה הייתה ריקה ומאובטחת למדי.

כיוון שבמילא האור דעך ולא תכננו להישאר בירושלים וזאת רק היתה
הספונטניות הרגעית הזאת של ארבע בצהרים שנחתה עלי כשדניאל הגיע
הביתה מוקדם, ציפיתי להעלם מעיר האבן הזאת אוטוטו. "ירושלים,
חנויות ספרים משומשים רבות לה" ציין תאומי את מטרת גיחותיו
לעיר הקודש. "זה וקובה". "אם כבר אנחנו כאן" אמר דניאל "ואין
לנו את מי לבקר כאן, אפשר לפחות לאכול קובה". "זה לא אמור
להיות חומוס באבו גוש ?". "לא. חומוס באבו גוש זה פאסה. קובה
זה למביני עניין". והנה אנחנו, יושבים לנו בקובה-טאון, הרובע
הלא ברור הזה מערבית לשוק מחנה יהודה שידוע בקובה שלו מן הסתם,
ואני מנסה להיאבק ללא הצלחה במה שחשבתי שהולך להיות בשר טחון
עטוף בבצק והסתבר לי שהוא ריטואל מורכב הכולל מרק צבעוני ודלוח
ובתוכו, תאמינו או לא, בשר טחון עטוף בבצק. רק שאין לו את
האלמנט הקראנצ'י ובמקום זה אני מקבלת את מה שתאומי הוירטואלי
מגדיר "קנידעלך עם כבוד". קיבתי האמריקאית סבלה בשקט את דרכה
תחת עיניהם הפוקחות של בעל הבית ודניאל, אליהם חייכתי בהנאה
מזויפת בעוד אני חוזרת במוחי על המנטרה "זה לא קניידעלך. זה לא
חריף. זה לא נורא". התירוץ של "אני אמריקאית, אני חייבת לשתות
דיאט קולה תוך כדי הארוחה" הציל אותי מכישלון שסופו היה כנראה
מתנקש כורדי שהיה תופס אותנו בצאתנו מהעיר.

אי-שם בין לגימות מסוגים שונים וחיוכים שקריים, תת המודע שלי
פועל. המוח עסוק כאמור במנטרות חשובות, אבל תת-המודע פועל.
והוא רואה את דניאל מסתכל מעבר לכתפי כשהוא חושב שאני לא רואה.
ויש בו את התחושה הזאת, בתת המודע, תחושה כזאת של דז'ה וו.
סממנים שמוכרים לי אבל לא ממנו. פאראנויה אצל דניאל ? האם
דניאל מפחד ממשהו שהולך להופיע מעבר לכתפי, פוחד אבל מצד שני
מקווה שהוא יופיע מתוך מזוכיזם בריא, כזה שלא אופייני לו.
"דניאל" אני שואלת בתום פחית הקולה השלישית "זה אני או שיש לנו
עוד תחנה מתוכננת בעיר הזאת ?". "נראה לי שיש לנו" הוא אומר.

"אף פעם לא סיפרת לי שהייתה לך חברה ירושלמית". "סיפרתי לך
שהייתה לי" הוא אומר כשאנחנו פוסעים מהמסעדה לעבר בית גדול
עתיק. "אולי לא ציינתי שהיא הייתה ירושלמית. היא גרה בתל אביב
כשהיינו ביחד". "זאת האמנית ?". "כן" הוא אומר. "אז אני מניחה
שהחלטת להשקיט את השדים שלך לפני החתונה ? אוקיי. לגיטימי.
חיוני אפילו". אקסים מיתולוגיים הם שד שלא מרפה, תמיד צצים
ברגעים הלא נכונים. בתור אחת שכזאת אני מוכנה להכיר בעובדה
הזאת. ואני מרוצה שקל לי עם זה. אני מבחינתי הייתי בתולה ברגש
הזה הקרוי אהבה לפני דניאל. אבל אני יודעת שקיבלתי אותו
מקולקל.

סטודיו חשוך ואינסופי נפרש לפני ויש לי את הזמן לשוטט בו. הם
יושבים בחדר השני ומשוחחים. בהיתי בהם קצת בהתחלה ולא ראיתי
אותות מיוחדים. "לפעמים זה כמו לבהות בגופה. כל זמן שהיא שוכבת
שלווה ולא רואים את הבפנוכו או העיניים היא נראית כמו בובה
בחלון ראווה. פשוט חסר שם ניצוץ" העיר תאומי לגבי זוגות שמשהו
מת ביניהם. השארתי אותם ופניתי לשפע האמנות בכל שלבי העשייה
שלה שקרא לי מכל פינה. "בסוף הלכת על קישוט לסלון ?" שמעתי
אותה לוחשת לו כשהתרחקתי. חייכתי. אני כבר אעיר לו משהו באוטו
שיכלול את המילים 'תנשמת' ו-'מוזנחת'.

יש באוויר טעם של סיגריות. לא לייט. חזקות יותר. אני מושיטה את
ידי לעפרון איפור חצי אכול שמוקם מבעוד מועד ליד הסלולרי
ובוחנת בעניין את הפסל הראשון. "היא שברה את כל מה שעשתה
בתקופה שהיינו ביחד" אמר לי דניאל כשסיפר עליה לראשונה. גם אם
לא, ספק אם הייתי מזהה בהלחמה הרנדומלית של ברזל ועץ משהו
מוכר. החלטתי שזאת ציפור אחרי בדיקת אסוציאציות זריזה. לפסל
השני קראתי 'טלה' כי הוא שילב חתיכות של שיפודים ששוב פעם
הולחמו לדעתי לפי הגיון שנקבע בהטלת קוביה. אחריהם מצאתי  "מטף
לכיבוי אש שרצה להיות סנפיר" ו"אווזה דו ראשית". על הקירות היו
תמונות של מה שניתן לכנות בהגדרה כוללת "לא משהו ברור ולא יגיע
לסלון שלי". חוסר המשיכה שלי לאמנות מודרנית הרגיש מסופק.
והצעותיו של הסטודיו לתעסוקה אזלו. הגיע הזמן להפריע את
המשוחחים, חשבתי. העפתי מבט אל פינותיו של החדר ומתוך החושך של
פינה אחת קרא אלי פריט שבניגוד לשאר החדר היה מלבני ואפילו
ידעתי את שמו בלי להתאמץ. הוא ישב שם, הרהיט האמיתי הזה, הקשר
היחיד בין חדר היצירות המעוותות למציאות, מתחבא בפינה, נמצא שם
רק כי הבעלים שלו לא מצאה בעצמה לזרוק אותו, או אולי כי כל
הדיסהרמוניה הזאת נולדה בו. ודניאל חשב שאת כל מה שהיא עשתה
בתקופה שהם היו ביחד, היא שברה.

'פעם הייתה עלמה' סיפר לי דניאל בנסיעה הביתה כשאני מכורבלת
בתוך מעיל העור שלו במושב שלידו והרדיו שותק. 'פעם הייתה עלמה
מיוחדת. היא לא הייתה יפה במיוחד. היא לא הייתה חכמה במיוחד.
אבל היא הייתה מיוחדת. וכבר בגיל צעיר ראו ההורים כיצד היא
מציירת, מפסלת, מגלפת בעץ. ואמרו - היא תהיה אמנית גדולה יום
אחד. והעלמה הזאת הייתה קנאת רבים. לא כי הייתה חכמה במיוחד או
כי הייתה יפה במיוחד. וכמו שהסתבר להרבה, אפילו שמחה במיוחד
היא לא הייתה. אבל הם קינאו בה כי פתאום, ללא אזהרה, הייתה
נכנסת לחדרה ויוצאת משם כעבור שעות עם ילד. זאת יכלה להיות
תמונה, זה יכל היה להיות פיל עץ ואפילו עציץ מתנה לסבא שהיה
יותר מעציץ מצוי. והילדים שלה, היצורים הקטנים שהיא יצרה, הלכו
וגדלו מדור לדור. בבית הספר המורים נתנו לה להמשיך ללמוד כי
היא הייתה מיוחדת למרות שהייתה פרועה וחסרת רסן. או אולי להפך
- היא הייתה פרועה וחסרת רסן כי היא ידעה שהמורים יתנו לה
להמשיך ללמוד.  אבל עם השנים הם היו קשים איתה יותר ויותר,
והילדים שלה לא יכלו לעזור יותר. והיא לא רצתה פתאום להמשיך
ללמוד כי בשביל מה לה ספרים, מספרים או אותיות שילמדו אותה את
שפת העולם כשהיא יוצרת את העולם שסביבה. כעבור עשור שנים של
בית ספר היא נטשה את הלימודים אבל היא צדקה ולא הייתה צריכה
אותם. כי הילדים שלה, שגדלו והפכו להיות פראים כמוה, היו
מבוקשים מאוד והיא בעבור אחד הייתה יכולה להעביר חודש של
הרפתקאות וחוויות ללא הגבלה.

היא ניסתה גברים מדי פעם כדי שייצרו בה משהו רגעי, אור קטן
שהיה מעין של השראה. לא עלמים צעירים בני גילה אלא גברים
אמיתיים. כאלה שאמרו לה שהם מעריכים אותה ואת ילדיה ויכלו
להבינם כפי שרצתה שיבינו אותם. והיא קיוותה שהם ישמרו עליהם
ועליה ויבעירו את האור הזה שהם יצרו בה. והגברים היו מדברים
איתה והיא הרגישה שהילדים שהיא תיצור בזכותם יהיו מתקדמים
יותר. אבל הגברים האלה היו ריקים מתוכן כפי שגילתה כשהם היו
עוזבים אותה לאחר מספר לילות זעום. והיא הייתה יושבת ויוצרת
ילדים פגומים שהייתה שוברת עם תום העבודה. ויום אחד היא מצאה
את עצמה בעיר גדולה, בלילה חשוך, עוזבת מיטה חמה לכאורה לעבר
מונית שחיכתה לה. והחליטה שאין לה אדם שיבין אותה וידליק בה אש
חדשה וכל מה שיהיה לה הם ילדיה בלבד. זאת הייתה שנתה העשרים
והיא החליטה לחגוג אותה ביציאה מהבית ומעבר לאולם גדול שם תוכל
ליצור ילדים חדשים במקום שיהיה רק שלה.

וכך חיה לה שנים בתוך העולם הקטן שלה, יוצאת מדי פעם לסיפוק
צרכים שונים כי האור שבתוכה היה נדלק מדי פעם והיה צריך
להשביעו כדי שיכבה. אבל היא הייתה חוזרת כעבור מספר שעות
ושוכחת את העולם שבחוץ. ויום אחד, כמו באגדות שהקריא לה אביה
לפני השינה, יום אחד הופיע בחייה עלם. הוא לא היה נסיך על סוס
לבן. אבל כמה שעות אחרי שהכירו במועדון ריקודים ארעי,  בשעה
שקמה ממיטתו, אחרי פורקן יצרים שהיו שותפים לו, כשהאור בתוכה
כבה, הוא שאל למה היא הולכת. והיא לא ידעה מה לומר. והוא ביקש
שהיא תישאר. והיא נשארה. ואחר-כך הביאה אותו אל אולמה-עולמה
והוא חי איתה שם.

הוא לא היה צייר, גם לא פסל. למעשה לא היה בו ולו שמץ של אמנות
שיאפשר לו להביא ילדים לעולם. אבל היא הייתה האמנות שלו.
ובעזרתה הוא יכול היה להביא ילד. בימים הוא הלך ללימודיו והיא
הייתה נשארת עם ילדיה. והיא יצרה לו ילדים אחרים. היא בנתה
מיטה במקום המזרון שהספיק לה עד עתה. וארון. ושולחן כדי שיוכל
ללמוד עליו. כי הוא, בניגוד אליה, הצליח להתמודד עם האותיות
והמספרים של העולם. והתעמק בהם כאילו היו ילדיו ולא ילדי
מלומדים מתים. והיא בנתה עריסה, שרגליה רגלי אריות כדי שתהיה
חזקה ותוכל להכיל את עולמו הקטן של הילד שהוא יצר, הילד שנוצר
בתוך ביטנה. זאת הייתה תקופת אביב, עם ריח חרציות בגינה
ובשיערה. כל יום היה שוזר פרח צהוב ליד אזנה השמאלית והיא פרחה
איתן. והם היו מאושרים.

הגיע הקיץ והפרחים קמלו והיא איתם. והעובר, היצירה היחידה של
העלם שלה, אבד לו בין קירות לבנים ורופאים חמורי סבר, כי לא
הייתה חזקה לשאת אותו. הרופאים השתמשו במספרים מוזרים ומילים
גדולות והוא הנהן בראשו ואולי הוא אפילו הבין. היא ? היא תמיד
יכלה ליצור ילדים אחרים אבל הצטערה בשבילו על אבדן יצירתו.
והיא שלחה אותו ממנה שייצור ילדים בנשים אחרות כי איננה יכולה
להיות האמנות שלו. והוא לא רצה ללכת. אז לקחה גרזן והרסה את כל
הילדים שיצרה למענו - את השולחן, המיטה והארון. והוא הלך. ואת
העריסה עם רגלי האריה השאירה כי אותה לא יצרה בשבילו. היא לקחה
את עצמה ואת ילדיה הרחק ממנו, אל עיר קדושה ושקטה, שם תוכל
ליצור ילדים חדשים. היא מצאה לה שם אולם אחר שהפך להיות עולמה.
והילדים שיצרה היו בריאים וחזקים ושונים ובכל הארץ יצא שמה
למרחוק והיא חיה לה עם ילדיה בעושר ואושר עד עצם היום הזה'.

האורות של הבית מהבהבים מרחוק. אני מסיימת בדל של עפרון איפור.
יש דמעה על הלחי של דניאל, בה אף פעם לא חזיתי בשנתיים שלנו
יחד ואני מנשקת אותה לשלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בסוף אני אמות
ואף אחד לא
יזכור אותי, רק
חותם אחד ויחיד
יותר לו בבמה
חדשה

-פינקי בפרץ
של... משהו


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/1/03 16:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דלית ספיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה