כבר מספר ימים יושב אהרון תמם בקפה-של-מוני, שותק, שלא כדרכו,
שקוע בהרהורים. למוני היה חסר צליל  קולו בתוך סימפוניית
הקולות המוכרת, אך כדרכו, נמנע משאלות ישירות.
עאדל, המלצר, שאף הוא שם ליבו, שאל את מוני, האם אהרון שקוע
בחובות, אך מוני לא ידע להשיב. גם אהרון תמם, אחיו,  לא יכול
היה לסייע. בסופו של דבר, כרגיל, היה פרג'ון האיש שפתר את
התעלומה: מסתבר שאהרון תמם ביצע עבודה בביתה של גברת כלשהי.
אותה גברת השמיעה משך כל שעות היום יצירה מוסיקאלית, שתחילה
נשמעה לאהרון כבליל צלילים, מאותם שהיה רגיל לכנות בבוז בשם:
"קונצרט". אולם, מאחר והנעימה התנגנה משך כל שעות היום, התחיל
אהרון, בבלי דעת, לזמזם קטעים שנקלטו בזיכרונו. לאט לאט נכבש
לצלילים והיה עוקב אחריהם, עד שידע לזמזם כמעט את היצירה כולה.
עתה התעוררה בו תשוקה עזה לשוב ולהאזין ליצירה, אך אין הוא
יודע את שמה.
"אז מה הבעיה?", שאל פרג'ון בתמיהה, "גש אליה ותשאל אותה!".
"אי אפשר!", אמר אהרון בעצב, "ניסיתי! היא נסעה לחוץ לארץ!".
"וזה כל כך חשוב לך?", שאל מוני.
"אני ממש מתגעגע לזה", ענה אהרון תמם, "אף פעם לא שמעתי מנגינה
כל כך יפה. אין שם מילים, אבל זה משהו מיוחד. אני לא יכול
להסביר את זה!".
"ואתה לא זוכר את השם?", שאל פרג'ון.
"האמת, אני שאלתי את הגברת את השם, אבל לא רשמתי את זה...זה
היה משהו שדומה למילה 'אלבי'!".
"'אלבי' זה משהו מזרחי, לא?", אמר ברדה.
"לא!", ענה אהרון תמם, "זה בפירוש לא היה משהו כזה. זה היה מין
קונצרט".
"קונצרט!?", אמר פרג'ון בבוז.
"לא בדיוק..", התפתל אהרון תמם, "אני לא יודע איך להגיד את
זה!".
כיוון שלא נמצא פתרון לבעייתו של אהרון תמם, גלשו השיחות
לנושאים אחרים. עאדל, שראה את מצוקתו של תמם, קרא לו הצידה:
"תשמע! יש ברחוב הרצל חנות של מוזיקה. תלך לשם ותגיד שאתה מחפש
קסטה עם קונצרט כמו שאמרת. ותזמזם להם. מה איכפת לך לנסות?"
"שמע! זה רעיון! תודה, עאדל!".
אהרון תמם מצא את מבוקשו. ה'אלבי', הסתבר, היה שמו של המלחין:
אלבינוני. והיצירה נקראה בשם: אדג'יו.
עתה התעוררה הבעיה היכן להאזין לנעימה, ללא נוכחות מי מן
המכרים.
בבוקר, למחרת, נטל את הטייפ הזעיר של בנו, נכנס אל מכוניתו,
ובמקום לנסוע בשעה זו של בוקר אל מוני, חיפש מקום רחוק מהמולת
העיר, מקום מתאים להאזנה ליצירה. יצירה שנראתה בעיניו כעין
תפילה, ועל כן היא ראויה להאזנה במקום מיוחד, "אולי בחוץ!
בטבע!", חשב.
גבעות החול, בשולי העיר, נראו לו מתאימות. הוא החנה את מכוניתו
וצעד בתוך העמק המוריק, כשהאזניות צמודות לראשו, מתהלך בעיניים
עצומות בחציין, מאזין לאדג'יו של אלבינוני. בשעת בוקר מוקדמת
זו, עם הטל המתנוצץ טרם זריחה, הייתה בליבו תחושה שהיצירה
נכתבה מול עמק כזה.
הוא טיפס, מבוסס בחול הצהבהב, אל ראש הגבעה. בחול, בין השיחים,
פינה לו מקום לשבת. כשידיו מקיפות את ברכיו הצמודות לבטנו, ישב
והאזין למנגינה.
תחילה ענן קטן הסתיר את השמש, ובאוזניות התנגנו הכינורות.
ואחר כך התמשכה המנגינה ונמתחה, ובקרע שבענן הגיחה קרן שמש,
כעין זרקור-במה, והאירה בעמק כתם ירוק מנוקד בפרחים כהים.
ועתה, ירדה עוצמת הצלילים והנמיכה, כמעט לקרקע, משוטטת בין
הענפים הנמוכים, מגיחה מהסבך ומחליקה משיח אל שיח, מעוררת
בדרכה עלים יבשים וזורמת ביניהם במעלה הגבעה, מנסה לנסוק כלפי
מעלה. והניסיון לא עלה יפה: הגיחה המקוטעת בינות העלים
הכמושים, המרשרשים, צרמה את חלקת המנגינה.
וכינור אחד, חלוץ, משך עמו את התווים מעלה, מתווה את מסלול
נסיקת המנגינה.
וחבריו הכינורות, המתינו קמעא, בהיסוס. ואחד מהם אזר עוז
והצטרף. ואחריו עוד ועוד. והאורגן, (או שמא היה זה עוגב),  חסר
סבלנות, דילג מעל לקולות ופרץ קדימה. והכינורות בעקבותיו,
מחליקים, מהססים. וכשהתעצמו הכינורות ומילאו את האוזניות
בתעוזה, הוסט הענן דרומה, ובתרועת הללויה נגלתה השמש במלוא
הדרה. ומשנעורה, עקבה אחר המנגינה והחלה מסעה במעלה השמיים.
וכשדעכו צלילי האדג'יו, החליט אהרון תמם, כי בביקור הבא בעמק
זה, ישמיע את המנגינה לא רק באוזניות, לעצמו, אלא לכל העולם.
ודווקא בשבת, כי ביום זה כל החברים מבלים בבית-הכנסת.
בשבת בבוקר החנה את מכוניתו על הכביש ופסע אל הגבעה. הפעם
הגיע מצוייד בשמיכה, בתרמוס וכן בטייפ ענק, כפול רמקולים.
בנחת, ללא חיפזון, התקין את הקסטה במקומה, התיישב, פניו מזרחה,
אל האופק הוורוד.
השמש, חבויה מעבר לענן אפור, החלה לבצבץ, נמשכת בעקבות קשתות
הכינורות. הוא סובב את הכפתור למלוא העוצמה, עוקב בעיניים
עצומות אחר אשד הצלילים הנשפך אל העמק. ורוח קלה זרזה את
הפרחים לפרוש לראווה את עלי הכותרת לקראת הביקור היומי של
החרקים. ואף הציפורים ניעורו לפעילות: העפרונים והבולבולים היו
ערים זה כבר.
והפשוש הגיח מתוך הסבך בציוץ מתגרה. והבז, עם עיניו הבוערות,
המתין בנחת על ענף. וכשהמנגינה התמתנה, הפיל עצמו לאוויר ודאה
מעל לעמק בתנועות כנפיים עצלות. וכשלטאה, שנונית, חלפה על החול
הצהוב בזחילה מקרטעת, מפירה את קצב המנגינה, התעורר תאבונו של
הבז, והוא נסק כלפי מעלה, על גב עמוד אוויר חם, ושם, בשחק
הגבוה, צף על עמדו, באוויר, מניע קלות את ראשו מצד אל צד, קפוא
בחלום, דואה אנה ואנה, כמתאים עצמו לקצב המנגינה.
הפשוש השתתק. החגבים חדלו מצרצורם. הבולבול, עם עיניו המוקפות
עיגול צהוב, זקף צווארו. הדבורים, רגליהן עמוסות בצוף, קפאו אף
הן. גם הבז, בשמיים, חדל מתנועה. הפרחים, העסוקים בקדחתנות
בפיתוי החרקים, עצרו והשקיפו אל סנוורי השמש.
העולם כולו עצר את הילוכו, שכן, בתוך מנגינת האדג'יו, הייתה
פאוזה. והפאוזה, שהייתה קצרה, נראתה כמתמשכת לאין קץ. והרוח,
מאחור, במערב, חדלה אף היא ממשחקה בקצף הגלים, ואלה נותרו על
עמדם כזכוכית מוצקה, והלובן מבהיק בראשיהם.
ואז, פרצו בעוז הכינורות, והעולם, שעצר נשימתו, שב לעסקנותו:
הבז כינס את כנפיו אל גופו וצנח כאבן ללכוד את הלטאה. וצוף
הפרחים שב לנצנץ כטיפות טל מפתות. והדבורים זמזמו עתה בקצב
סטקטו, מעמיסות את אוצרות הפרחים. והפשוש זייף את המגינה בקצב
מואץ, שכן חסר סבלנות, הפשוש. והבולבולים המתינו לצלילי
הפסנתר, המתאימים בדיוק לקולותיהם. והרוח החליקה ברכות מענף
לענף, נזהרת לעמוד בקצב, מקפידה לקפץ מעלה לעלה, מטון לטון,
בלא לפגר.
ועורב אחד, שחור-כנפיים, הלך, מדדה לו בין קליפות התפוזים,
מתעלם כביכול מהמנגינה, אולם בליבו מקנא בכל אלה השותפים
ליצירה, לפי כוחם וכשרונם. ובעודו מנקר, פזל לצדדים, בוחן
באיסטניסיות מדומה את כל הסובבים הנסחפים למערבולת האדג'יו.
ובהחלטה נחושה לתת אף הוא את חלקו, מתח את צווארו, עצם את
עיניו ופער את מקורו, מאזין למנגינה וממתין לרגע המתאים, בו
תשתלב קריאתו בתוך הסימפוניה הכללית.
והכינורות, שצליליהם נמשכו עדיין, הלכו ודעכו, עד לדממה
מוחלטת. והעורב המשיך להמתין. ומשנתמשכה ההמתנה, ורק מתק
הצלילים נותר באוויר, לא יכול היה לשאת את עוצמת ריגושיו, ופרץ
בקריאה מלאת כמיהה: "קרע! קרע!".
ואז, כל העולם שעמד משותק, פרץ בצחוק לעג: הבולבולים והפשוש,
הדבורים והחגבים, הבז השתקן ואפילו הפרחים התנועעו מצד אל צד.
והתורמוס, תרמילו פקע והפיץ ברעש את זרעיו, נחנק בצחוקו.
והעורב, הלום לעג, פרש את כנפיו השחורות, התרומם וצפה מגבהים,
במין ביטול מדומה, על העולם הלועג לו. ובמכות כנפיים חזקות
נמלט מן העמק.
ולמטה, בעמק, עמד איש קשיש, בידו האחת נשען על מקל, ובידו
השניה מנופף במגבעת שחורה, והוא צועק כלפי הגבעה: "משוגע!
פושטק! אין לך מה לעשות בשבת בבוקר? אתה צריך להעיר את כל
העולם עם המוזיקה שלך?!"
אהרון תמם, נכלם מצעקותיו של הקשיש, מיהר ליטול את  חפציו,
ובדילוגים ירד במדרון הגבעה, נחפז אל מכוניתו, חש מבוזה ונלעג.
וכשעבר ליד הקשיש, התבונן בו הלה בתמיהה ופלט: "צ'חצ'ח!".