שתי הנשים, במושב האחורי של המונית, הנוסעת לאיטה בכביש הרטוב,
התבוננו באיש הזקן, החבוש כובע-גרב-חאקי, שהלך בצדי הכביש,
עיניו משוטטות סביב ובולשות על הקרקע. על שכמו נשא שק יוטה
שמשקלו, לפי הנראה, העיק מאוד.
"זה בושה, שנותנים לבן-אדם לחיות כך!", אמרה אחת מהן.
 זקנו של האיש, היה, מרביתו אפור, עם כמה כתמים כהים יותר.
לרגליו נעלי-עבודה כבדות, שראו כנראה עבר צבאי. שולי מכנסיו
השחורים היו כרוכים סביב קרסוליו בתוך הגרביים. נגד הרוח
הצולבת לבש מעיל ישן הנקרא בעגה הצבאית בשם: "שינל".
 הוא פסע נמרצות בתוך בוץ השוליים, מתעלם מהתזות מי-הגשם של
המכוניות. מדי פעם רכן ובדק חפצים שונים, שהושלכו, משומשים, על
ידי הנוסעים בכביש.
 הגשם אמנם פסק, אך הרחש הבלתי פוסק של הצמיגים בתוך
השלוליות, יצר מנגינת-גשם מלאכותית. לתוך פנסי העמודים,
המשתקפים בכביש הרטוב, נמשכו קווי האור של פנסי המכונית, נמשכו
וחלפו.
האיש המשיך בדרכו.
כשהגיע אל תחנת-הטרמפים הריקה, הוריד באנחה, את השק הרטוב אל
הספסל והתיישב מתנשף.
לאחר מנוחת מה, קם והפך את השק על הספסל והחל במיון שללו,
לאורן של המכוניות החולפות. חפצים בני-שימוש, מצאו את דרכם
חזרה אל השק, ואילו, השאר, הושלכו אל שולי התחנה בליווי
ציקצוקי-שפתיים. בקופסת-פח מרשרשת מצא האיש שתי סוכריות-מנטה.
הוא הכניסן, שתיהן, אל פיו ואת הקופסא סגר והניחה בשק. אחר כך
הוסיף אל השק צעיף ספוג מים ובוץ וכן, חולצת טריקו מזוהמת
בשמן-מנועים.
 הפריט האחרון היה שקית-ניילון, גדושה ניירות וקליפות. זכריה
חיטט בשקית בזהירות. ריח רע עלה מתוכה. אצבעותיו חשו בשרידי
כריך. ריח נקניק, מעורב בריח עובש עלה מהכריך. הוא השליך בגועל
את הכריך המעופש, אל תוך החשיכה. נחרה ונהמת-זעם נשמעו מפינת
התחנה. האיש המבוהל קרא בקול: "אללה היסתור!".
 שתי עיניים נצצו, הבליחו, בחשיכה לאור המכוניות. זכריה שלח
ידיו לפניו, בתנועה ילדותית-אינסטיקטיבית, להגנה. כלב שחור,
מגודל, הגיח לעומתו מתוך האפילה. האיש עמד, קפוא מפחד, ושפתיו
ממלמלות מלים ללא קשר. הכלב התקרב אל השק המונח על הספסל,
ריחרח בו. אחר כך פנה אל האיש המשותק מפחד והתיישב לרגליו. פיו
פתוח ולשונו משתלשלת והוא נושף אדים.
האיש החל להירגע.
"אתה כלב טוב! אתה כלב טוב!", אמר בלחישה. אחר כך המשיך: "אתה,
איך קוראים לך? אני זכריה ואתה כלב".
 הכלב העיף בו מבט אדיש, פנה וריתק מבטיו אל אורות המכוניות
החולפות בכביש הרטוב, ממשיך בנשימתו הקולנית, מעל ללשונו
התלויה בין הניבים הלבנים.
 זכריה, שרגליו הרטובות ממי-הגשם, החלו לחוש קיפאון, החליט
להמשיך בדרכו. הוא גישש על הספסל, בתחנה החשוכה ואיתר את השק,
נטל אותו והשליכו בתנופה על כתפו השמאלית.
הכלב, שנבהל מהתנועה הפתאומית, קם בבהילות וניתר לאחור, אל
הכביש הרטוב, מבטו נעוץ בחשדנות בזכריה.
מכונית הגיחה במפתיע. הכלב היפנה מבטו המבועת אל האור המסנוור,
משחיר בקיפאון חסר-אונים.
הפגיעה הבלתי-נמנעת, גרמה לזכריה לעצום את עיניו. המכונית
המשיכה בדרכה והותירה אחריה עלטה. זכריה נתקל בשק שנפל מידיו,
התעלם ממנו ועיניו חיפשו בחשיכה את המקום ממנו עלו יבבות
חלושות. כשמצא את הכלב, ניסה למשש אותו. הכלב היה רטוב מבוץ
ודם. נשימתו היתה מלווה בחירחורים. זכריה נחפז ליטול את השק.
הוא הפך אותו ורוקן את תכנו. אחר כך שב אל הכלב, כרך את השק
סביבו, ופיו ממלמל קללות בתימנית עסיסית.
 בבית חלץ זכריה את נעליו הלחות, תלה את גרבי הצמר על מסעד
הכיסא, לוחש בקול את מה שחשב על הנהג הדורסני. הכלב שכב, עטוף
בשק היוטה, על הריצפה, גופו נרעד בעוויתות חוזרות.
 זכריה חימם מים במטבחון, יצק אותם על סמרטוט והחל לנגב את
גופו המרוטש של הכלב. הכלב, מתנשם בקול, פקח את עיניו
בהכרת-תודה, פלט יבבה וצנח שוב אל חוסר-הכרה.  ימים רבים
התמשכה החלמתו של הכלב. זכריה, שלא התמצא ברפואה,  עשה ככל
יכולתו, אך הטיפול, שלא היה מקצועי, הותיר את אותותיו בכלב:
רגלו הימנית נותרה משותקת ויבשה.
משעה שהכלב התאושש והיה מסוגל להלך, היה מדדה על שלושת רגליו,
צולע וגורר את רגלו הימנית-אחורית.
 מעתה, הפכו השניים לאטרקציה בשכונה, כשני תאומים. זכריה,
הגורר את רגליו, והכלב צולע לידו, מעוררים בהופעתם את ילדי
הרחוב, שלא חסכו ביטויי-גנאי, מה גם שהמבוגרים נתנו לכך הסכמה
שבשתיקה.
 כיוון שלא התעורר אצל זכריה הצורך במתן שם לכלב, נותר זה ללא
שם. יותר נכון, הוא נתכנה על ידי זכריה בשם: "כלף", מפני שהוא
התקשה לבטא את האות ב', שכן, חסרו בפיו השיניים הקדמיות. הדבר
לא הפריע לשניהם. ההבנה שנוצרה ביניהם לא הייתה מילולית. היה
ביניהם מה שמכונה: 'תקשורת לא מילולית. הדבר התבטא בעיקר
בשיתופו של הכלב בהלכי-הרוח של זכריה. הכלב הבין את זכריה בעת
דיכדוך כמו גם בשעת שמחה. והדיכדוך אצל זכריה, רב על השמחה.
שעות רבות היו שניהם עצובים.
זכריה, שהיה שתקן מטבעו וגם לא היה לו עם מי לשוחח, מצא עתה
מאזין מעולה. הכלב היה יושב, שרוע על הריצפה, מתבונן אל זכריה
בדברו, מעפעף בעיניו, כשטון הדיבור הראה כי הדברים אינם שמחים,
ומוציא לשונו ומגחך, במעין חיוך, כשתוכן הדברים היה עליז.
 כיוון שהחורף היה עדיין בעיצומו, היה זכריה מקדים לעלות על
משכבו. הכלב מצא את מקומו הטבעי במיטתו של זכריה, מחמם את כפות
רגליו, ושני הרעים היו מרוצים.
 את הסיבוב היומי, לאורך הכביש-הראשי, היו מתחילים בשעות
הבוקר המוקדמות. הסיבוב התמשך על פני קילומטרים רבים. הכלב
סייע לזכריה באיתור חפצים בין השיחים, חפצים שזכריה התקשה
לגלות בכוחות עצמו. מעתה, היה שללו של זכריה רב יותר. הסוחר,
בשוק-הפשפשים, לו היה זכריה מוכר את מציאותיו,
הופתע מחריצותו של זכריה ומהשפע והמיגוון של הסחורה.
 זכריה חש כי נוסף תוכן לחייו. קיימת נפש-חיה, עירנית ופעילה,
בתוך ארבעת קירות הבית השקט. היו כמובן, בזמנו, קולות בבית זה
היה בתקופה בה היה לזכריה רדיו-טרנזיסטור קטן, ישן, שהושלך
לצידי הכביש, כיוון שאיבד את חינו בעיני בעליו. אך הוא סיים את
ימיו לאחר מספר חדשים. מאז אין צלילים בבית. שקט מוחלט. במשך
ימים היה הצליל היחיד שהפר את הדממה, קול לעיסת עלי ה"קאת",
אותם עלים, ירוקים, רעננים, המצויים רק אצל בני העדה התימנית
ורק הם יודעים להפיק מהם את טעם-החיים.
 עתה נוספה גם נשימתו הקולנית של "כלף", וכדי לגוון מעט
ולהצדיק את שמו, היה מדי פעם גם נובח מעט, אך הדבר נעשה, כך
נראה, רק כדי לצאת ידי חובה.
 לא בקולות מצא זכריה עניין. דבר שונה לחלוטין התרחש בינו
לבין "כלף". מין זרימה של חמימות הייתה בינו לבין "כלף". מעולם
לא חש זכריה רגשות דומים. לעתים היו עולות בזיכרונו תמונות
עמומות מתקופת ינקותו, ויותר מהתמונות עלו התחושות, תחושות של
חום, הזורם מאם אל תינוקה ומזרועותיו החסונות של אבא, המטיל
תינוקו אל האוויר וקולטו אל חזהו, שם, פעימות הדופק המרגיעות,
מסלקות את החרדה וחוסר היישע. והיו גם תחושות נוספות, נעלמות,
של כיסופים שלא באו אל סיפוקם, אל ילד, שמעולם לא היה לו, אל
זרועות של אהבה, שמעולם לא הייתה לו. ואפילו רגשות של קינאה,
באלה שיש להם.
 והתחושות האלה, מאליהן, גרמו לו, ללא כוונה ובצורה לא מודעת,
לעשות תנועה אותה לא עשה מעולם:  
ה ו א   ל י ט ף   א ת   ה כ ל ב, וכיוון שזו הייתה הפעם
הראשונה בחייו שעשה תנועה זו, היה הדבר מגושם וגולמני, והוא
ליטף את "כלף" נגד כיוון השיער. אך מהר מאוד הפכה התנועה
לשגורה ו"כלף" נהנה, ויותר ממנו, זכריה עצמו. "גדול הנותן
מהמקבל!", מילמל זכריה לעצמו, לעתים קרובות, שעה שישבו שניהם,
מכורבלים על השטיח, למרגלות המיטה.  כיסופים התעוררו בזכריה
ולא ידע אל מה. ליבו היה מלא, לא מלים, אלא תחושות לא מוגדרות.
הוא נתאווה להתחלק בהן עם מישהו, אך עם מי? ורק אז נוכח זכריה
לדעת, כי בעצם אין לו אדם בעולם. עד בואו של "כלף", היה כולא
את רגשותיו ומתעלם מהם, וכאשר, לעתים הייתה הבדידות משרה עליו
דיכאון, היה שוקע בשינה ארוכה, משך ימים רבים. עתה, "כלף" היה
משכים ראשון ודוחק בו לפתוח את הדלת. אז, היה צולע ומדדה מהר
אל עמוד הגדר, מתאמץ להרים את רגלו הבריאה, מתנדנד מתוך ניסיון
לשמור על שיווי-המשקל, ורק לאחר שמילא את חובתו והותיר אחריו
שלולית, חש רענן ועירני אל זכריה, מפציר בו לסיים את
תפילת-הבוקר ולצאת אל הדרך.  ולא היה גבול לאהבה ביניהם.
ושניהם לא ידעו איך להביע אותה, מלבד הליטוף האינסופי של זכריה
את "כלף", וכישכוש הזנב של "כלף", שלעתים הרשה לעצמו גם
ללקק את פניו של זכריה.
 אבל, כמו בכל פרשיית-אהבה, גם כאן, בין השניים, היה ארוע
שהעיב על היחסים ביניהם. הדבר התרחש במפתיע, וזכריה נפגע ממנו
עמוקות. היה זה, כאשר באחד הבקרים, בדרכם ל"עבודה", גילה
"כלף", באחת החצרות, כלבה חדשה בשכונה. הייתה זו כלבה אלגנטית,
מפונקת. לא מהסוג שישים ליבו אל כלבי רחוב מסוגו של "כלף". אך
"כלף" לא ידע זאת, ועל כן התאמץ מאוד להרשים אותה. הוא וויתר
באותו יום על חברתו של זכריה, ונשאר בשכונה. זכריה קרא לו,
התחנן בפניו, אך "כלף" התעלם ממנו. לבסוף, כשכעסו של זכריה
העביר אותו על דעתו, הוא אף הרים אבן והשליכה ב"כלף". הלה נמלט
ביבבה אל החצר של אותה כלבה גאוותנית. זכריה, חש כאילו האבן
פגעה בליבו הוא.
 כאשר שב בערב, עם שלל מועט מהרגיל, בגדיו ספוגי מים, השליך
את השק בכניסה, ליד המדרגה, וחיפש את "כלף". הוא עבר בכל
השכונה וצעק: "כלף!.. כלף!", אולם לשווא. בחשיכה שב הביתה
מיואש. הוא מצא את "כלף" מוכה ופצוע.
"אני יודע מי עשה לך את זה", אמר בדמעות, "זה הטייח, מהווילה.
הבעל-בית של הכלבה ההיא!".
 הם ישבו על המיטה, הכלב, ראשו על ירכו של זכריה, ושניהם
חדורים תחושת עלבון כבדה. הכלב, על יחסה של אותה גאוותנית,
וזכריה, על יחסו של "כלף", על שהוא מעדיף את הכלבה עליו.
 השעה הייתה מאוחרת וזכריה חש עייפות. הוא נכנס אל מיטתו לבוש
בבגדיו ונרדם מיד. בלילה התעורר, קודח מחום. "אני חולה!", אמר
לעצמו בחולשה, "אני נורא צמא!". הוא גרר את רגליו אל המטבחון,
כשמבטו של "כלף" מלווה אותו בדאגה. את כוס המים שתה בגירגור,
ואז, צנח אל הרצפה והתעלף. "כלף" זינק אליו, הסתובב סביבו
חסר-אונים, ליקק את פניו וניסה לשכנעו לקום. זכריה,
מחוסר-הכרה, לא הגיב. הכלב המשיך לכרכר סביבו. משנואש, פנה אל
הדלת וניסה לצאת. הדלת הייתה סגורה. הוא צלע מחלון אל חלון,
מצא אחד מהם סגור למחצה, זינק בעדו החוצה ונחת על רגלו
המשותקת, בחצר. כאן קרע את החשיכה ביבבות ונביחות שהעירו את
השכנים.
 זכריה התעורר בבית-החולים, מבולבל לחלוטין. "יש לך
דלקת-ריאות קשה", הסביר לו הרופא, "יש גם חשד שנדבקת באיזה
מקום בכלבת!".
"כלף!.. איפה כלף", שאל זכריה בקול חלוש.
 לאחר שלושה שבועות, החלים זכריה. כשגרר את רגליו, בדרכו
הביתה, הלך אל חנות-המכולת, לקנות לחם וחלב. במכולת, שמע אישה
אחת אומרת לחברתה: "תראי אותו! איך נותנים לבן-אדם לחיות כך?
זה לא בושה?".
 זכריה שב הביתה. ל"כלף" לא היה זכר. לא היה מי שיספר לזכריה
מה קרה ל"כלף".
 מאז, מסתובב זכריה בשכונה, שק יוטה על כתפו, משוחח עם כל
כלבי השכונה, ומדי פעם צועק: "כלף!. .כלף!".