[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רם חן
/
יומן מסע מכלא 4

טוב. קודם כל, למי שמפקפק באמיתות הסיפור הזה, אז רק שתדעו
שהוא אמיתי לגמרי.
לפני שלושה שבועות בשעה 6:00 בבוקר, נשמעו דפיקות על דלת ביתי.
לא היה לי ספק במי מדובר.
אף חבר נורמלי לא מגיע אלי בשעה כזו בבוקר, ודי ברור שמדובר
באורחים בלתי רצויים. כשניגשתי אל הדלת, הבטתי דרך העינית
וראיתי שלושה (או ארבעה, אני לא ממש זוכר) חבר'ה, לבושים בגדים
אזרחיים, מחזיקים בידיהם מכשירי קשר. הספק האחרון שעוד היה לי,
נמוג כלא היה. אלו היו השוטרים הצבאיים שבאו לקחת אותי למעצר
על עריקות. כן, אני עריק שנתיים ממילואים.
כמובן שלא פתחתי להם את הדלת באותו רגע. שמתי עלי נעלי התעמלות
ומעיל מחמם, פתחתי את החלון בחדר ו ... קפצתי. אני גר בקומה
ראשונה, וכבר קפצתי בעבר מחלון החדר שלי, כך שזו לא הייתה
משימה קשה מדי. הפחד שלי היה שהם ממתינים לי גם בחוץ, וכך באמת
היה.
בחוץ עמד לו עוד שוטר צבאי על אזרחי, שהמתין לי אם אנסה לברוח,
רק שהוא עמד בכניסה הראשית ואני קפצתי מחלון חדרי ישר לחצר
האחורית. בעודי מתחבא ליד בלוני הגז, ספרתי 30 שניות וזינקתי
אל הקיר שמולי. בעזרת מעט כוח ידיים עברתי את הקיר שהיה המכשול
האחרון בדרך אל החצר שברחוב במקביל לרחוב שלי. כשכבר הייתי
"בטוח", ניסיתי לנקות רגע את המחשבה וחשבתי מה אני עושה עכשיו.
מלבד ציוד מינימלי (נעלי התעמלות, טרינינג, מעיל,מפתחות של
הבית והאוטו, משקפיים ואיך לא, פלאפון), לא היה עלי דבר. את
הרשיון, הויזה והארנק שכחתי בדירה, שכרגע פתוחה מהצד האחורי
שלה. אחרי טיול קצר ברחוב (אחרי הכל השעה הייתה 6:00 בבוקר,
לאיפה יש לי ללכת ?), החלטתי לחזור לרחוב שלי מהצד השני ולהניע
את הרכב. בינתיים הילה (בת דודה שלי, שגרה בשכנות אלי) התקשרה
אלי וספרה שעוד רגע השוטרים הצבאיים עוקרים את הדלת מרוב
דפיקות חזקות. הוריתי לה להזמין משטרה, וכך היא עשתה. עשיתי
איגוף ובאתי מהצד השני של הרחוב. בעודי הולך לכיוון המכונית
שחנתה לא רחוק מהבית שלי, אבל מספיק רחוק בשביל שאני אעורר חשד
מינימלי, שמתי לב שאל הרחוב נכנסה ניידת משטרה כחולה. נכנסתי
לרכב שלי, הרגשתי הרבה יותר בטוח ושמתי פעמיי לכוון הבית של
סבתא, בסוף הרחוב. השעה הייתה כבר 6:30, אבל לא הערתי אותה
ממש. לאחר הסבר קצר על מה שקרה, הצלחתי למצוא איזה מכנס
וחולצה, התלבשתי ונרגעתי עם כוס תה חם ועוגה מדהימה שרק סבתות
יודעות לעשות. מפה לשם, לא רציתי לוותר על יום עבודה, והחלטתי
לנסוע בלי הרשיון לעבודה.
ידעתי שמשטרה צבאית עוד תחפש אותי, ולכן החלטתי להסגיר את
עצמי.
שבועיים וחצי אח"כ, בישרתי לסמנכ"לית שלי בעבודה, שהיא האחראית
הישירה עלי את המצב, והחלטתי להסגיר את עצמי ביום ראשון בלילה,
שלושה ימים לפני ערב פסח.
ארזתי תיק, מוכן לעונש של 14 יום לכל היותר (לא יכלתי להכניס
יותר בגדים מחוסר מקום), וגייסתי את שירלי, החברה, להסיע אותי
למעצר במשטרה צבאית. החלטנו לעשות את זה דווקא בלילה, כדי
"להרוויח" יום. אין הבדל בין הסגרה בבוקר או בלילה. מבחינת
הצבא הסגרתי את עצמי בתאריך 13.4.03 וזה אומר שנעדרתי 369 יום
ממילואים (ברישומים אצלם נעדרתי שנה, למרות שבפועל שנתיים לא
הגבתי לצווים שנשלחו אלי מהיחידה).
הגענו לשער הבקו'ם בשעה 22:00, ורכב משטרה צבאית הוזמן למקום.
רק בשעה 22:40 הגיע הרכב ונכנסתי לתוכו, עדיין לא מודאג, אבל
מאוד מסוקרן מה יהיה.
הגעתי למעצר והושיבו אותי ליד שולחן. הורו לי לפתוח את התיק.
פריטים כמו: ארנק, ויזה, כסף, טבעת, ממתקים, סכיני גילוח
ואפילו עט שהבאתי, הוחרמו לי באותו רגע. אפילו את כרטיס המנוי
ל"בלוקבאסטר" הם לקחו. לא שיש לי מה לעשות איתו בכלא, אבל אני
לא מבין מה הרעיון לקחת לי את הכרטיס הזה. הוא הרי לא יכול
לסייע לי בשום דרך. עם זאת, לא התווכחתי יותר מדי. עשיתי מה
שאמרו לי, גם כי הייתי עייף, וגם כי רציתי לגמור כבר עם כל
הרישומים והניירת המסורבלת שצריך למלא לכל על"מ (עציר לפני
משפט).
הוכנסתי לתא הראשון, עם עוד שני חבר'ה רוסים, ולא התעכבתי יותר
מדי כדי לדבר איתם. זחלתי לתוך השק שינה ונרדמתי עד למחרת
בבוקר.
בבוקר הגיע איזה קצין שראיין אותי ואמר שכל מה שאגיד יכול לשמש
נגדי במשפט וכו' וכו', אז פשוט אמרתי לו שאת כל מה שיש לי אני
אומר במשפט. הוחזרתי לתא ונחתי עד השעה 9:00, אז קראו לי החוצה
כדי לראות רופא. לפני שמכניסים עצורים לכלא, הם חייבים להעביר
אותם דרך רופא קודם. זה הנוהל. בפעם הראשונה בחיים שלי שמו לי
אזיקים על הידיים. ליד שמאל חיברו לי אזיק, ואת האזיק השני
חיברו לעציר אחר שהיה בתא אחר. ככה הם שולחים לרופא. שניים
שניים, ולא אחד אחד.
הובילו אותנו לרופא, הליכה של פחות מ-5 דקות, ושם ישבנו
וחיכינו להכנס אליו. זמן ההמתנה היה קצר ביותר, אבל כשעשרות
זוגות עיניים מסתכלות עליך ועל האזיקים, זה נראה אשכרה כמו
נצח.
הדלת של הרופא נפתחה והאזיקים הוסרו מהעציר שהיה לידי והועברו
לידיו של שוטר צבאי שנכנס איתי פנימה. בחדר של הרופא, הד"ר
ביקש להסיר ממני את האזיקים, כי אין בהם צורך. נכנסתי אל מעבר
לוילון לבן, והרופא בדק את הנשימה שלי, את העיניים וגם את
הגרון. כמה שאני שונא שמכניסים לי מקל לגרון ... אבל לא
התנגדתי והבדיקה נגמרה תוך שתי דקות. אחר כך יצאנו החוצה, שוב
עם אזיקים, והעציר השני נכנס פנימה בליווי שוטר צבאי. אחרי עוד
מספר דקות יצאנו החוצה והובלנו בחזרה לתאי המעצר. אחרי מנוחה
של שעתיים נוספות, הגיע רכב שנקרא לאסוף אותי ועוד עציר שהיה
איתי בתא לכלא 4. הנסיעה לכלא 4 לא ארכה יותר מ-20 דקות,
ולאזיקים כבר התרגלתי, כך שבסה"כ הרגשתי די בסדר. הגענו אל
שערי הכלא ונשלחנו לקבלה. הפקדונות שלנו הגיעו עם שוטר צבאי
שמסר גם אותם בקבלה. הובלנו אני והעציר הרוסי שהיה איתי בחדר
בלילה הקודם, לתוך חדר ארוך וצר (שני מטר על 9 מטר בערך),
שבתוכו כבר היו שבעה עריקים. מקום בחדר בקושי היה, והרצפה
נראתה ככזו שלא עברה נקיון או שטיפה בשנה האחרונה). בקיר הימני
היה חלון גדול שהוביל לחדר סמוך, משהו כמו אפסנאות. מדים של
חיל האוויר (אני קיבלתי למשל מכנס עם 2 כפתורים וחולצה ללא
כפתורים כלל) חולקו לעצירים שהיו בתוך התא האפל. לא לכולם היו
מדים וחלק היו עדיין בבגדים האזרחיים שלהם. לאחר שחלק קיבל
מדים, ואחרי שייבשו אותנו לפחות חצי שעה, דלת התא נפתחה וארבעה
מהעצירים נלקחו משם. נשארנו חמישה בחדר, שהפך פתאום למאוד
מרווח. הספסלים שעליהם ישבו העצירים התפנו, וכך עברנו מהרצפה
המטונפת לספסל היוקרתי ...
חיכינו שם עד שקיבלנו מדים, ומאוחר יותר גם אותנו פינו משם.
לאחר שעברנו בדיקה נוספת על הציוד שהבאנו (מי שהביא, כמובן),
שלחו אותנו להתאורר במקום פתוח אך מגודר, קצת גדול יותר מהתא
האפל והמסריח מסיגריות. לפחות אפשר היה לנשום במקום החדש. לאט
לאט הגיעו עוד עצירים, חלק חיילים בסדיר וחלק מילואימניקים.
אחרי המתנה ארוכה ארוכה (לפחות עד 16:00 ומשהו), ולאחר שרק
שלושה מהעצירים זכו לארוחת צהריים עלובה (אני לא ביניהם),
נזכרו להעלות אותנו לפלוגות, ובעצם, לכלא עצמו.
קיבלנו קיטבג, שכלל סוודר, מעיל, חולצה ומכנס נוסף, חגורה
(שיהיה במה להחזיק את המכנס בלי הכפתור שבקושי נתפס עלי), שתי
מגבות, כובע ושלוש (!!!) שמיכות צמר. לאיפה הם חושבים שאנחנו
הולכים, לחרמון ?
לקחנו את כל הציוד עלינו, והמשכנו לכלא 4, שם חילקו אותנו
לפלוגות. אני, כמו שאר המילואימניקים, שוייכתי לפלוגה ד', שם
המפקדים מתייחסים אחרת לעצירים, שלא כמו לחיילים העצירים
בסדיר.
את הערב בילינו בעיקר באוהלים (בכלא 4 ישנים באוהלים, למי
שמתעניין), ובין לבין יש פה ושם מסדר.
במסדר עומדים בשלשות, כמו בסדיר, רק שאין תיזוזים מיותרים. רק
סופרים אותך, או יותר נכון, קוראים בשמך וזהו. אתה "חופשי"
לחזור לשטח המגודר.
השטח המגודר שהיינו בו כלל ארבעה אוהלים, שני מתקני שירותים
(ארבעה תאים בכל אחד מהם) ושני מתקני מקלחות (גם ארבעה תאי
מקלחות בכל אחד מהם), ו-4 תאי טלפון ציבורי. די מרווח למען
האמת.
אפילו אוהל שעשה הסבה לבית-כנסת היה שם.  
בתוך השטח המגודר מותר לך לעשות כמעט הכל. בין מנוחה לשינה,
אפשר לשחק שש-בש, אפשר לקרוא, ואפשר לאכול או לשתות משהו מפינת
האוכל הקבועה שהייתה שם.
בשעה 19:00 היינו כבר אחרי האוכל בחדר האוכל, ואחרי מסדר
סגירות. מסדר סגירות נקרא ככה כי אחרי כל שם שמקריאים, העציר /
הכלוא נכנס לשטח המגודר. לאחר שהעציר האחרון נכנס פנימה,
סוגרים את השער למשך כל הלילה, עד למסדר הבא, ב-5:30 בבוקר
(איזו אכזריות ...)
לאחר שהעברנו את הלילה בכלא, הגיע היום השלישי והציפייה להשפט
"הרגה" את כל העל"מים (עצירים לפני משפט). לאחר אינספור שאלות
ששאלנו את הכלואים במקום, ניסינו "לנחש" כמה אנחנו עשויים לקבל
ומה העונש הצפוי לנו, כל אחד לפי העריקות שביצע. מההתחלה כבר
הבנתי שמצבי לא טוב, אבל בהחלט לא מהגרועים ביותר. לא היה ברור
אם אשפט בכלא, על ידי קש"ב (קצין שיפוט בכיר), או בבית דין
צבאי, שם העונש הרבה יותר חמור. קיוויתי שבגלל שזו הפעם
הראשונה שאני נעצר, אני אשפט בכלא, אך היה בי חשש מסויים כי
התקופה שבה נעדרתי מהשירות הייתה ארוכה יחסית.
המקרה שלי היה גבולי. רוב העצירים אמרו שאשפט במקום, והיו
שאמרו שהמקרה גבולי ואשפט דווקא בבית דין. נכנסנו לאכול ארוחת
צהריים מאוחר יחסית (אחרי השעה 14:00), כי הספקנו לעבור שיחה
עם קב"ן ורופא, וקצת לפני השעה 16:00 התחילו המשפטים. היינו
ששה עצירים לפני משפט. כל השאר כבר נשפטו יום קודם או לפני כן.
אחד אחד נכנסנו לשופט, איזה פישר אחד בדרגת סגן אלוף, וכולנו
יצאנו עם עונש, פרט לאחד שיצא על תנאי. אני קיבלתי 14 יום
מחבוש ועוד 14 יום על תנאי, ובלי לבזבז זמן מיותר מלאתי טופס
ערעור, וטופס בקשה לחופשה (בגלל החג). טופס מחילה לא היה טעם
לבקש, כי התהליך ארוך ועובר דרך מפקד הבסיס לאלוף הפיקוד, ועד
שהתשובה מגיעה ... אני יכול לסיים לרצות את העונש בכלא.
בקיצור, קיוויתי שאחת הבקשות שלי תתקבל בחיוב, אם לא הערעור,
לפחות יהיה נחמד לצאת לחג על חשבון הכלא. כן, זה עוד דבר לא
ממש ברור. סופרים את הימים שאני בבית כאילו הייתי בכלא, כך
שאין מה להפסיד. לבקש תמיד אפשר, אבל לקבל - זה כבר סיפור
אחר.
אז ביקשתי.
באותו לילה, הלכתי לישון מוקדם. מוקדם זה אומר 19:00, לאחר
שכבר התקלחתי בשעה 17:00.
בשעה 21:00 ומשהו העירו אותי. אמרו לי שהסמלת קוראת לכל מי
שנשפט היום. ירדתי מהמיטה בחוסר חשק (אתם יודעים בדיוק איך
ההרגשה לצאת ממיטה חמה, ללבוש מדים ולצאת לקור שמחוץ לאוהל),
וניגשתי לקבוצה של עצירים שעמדו ליד הגדר. אחד העצירים אמר לי
שקיבלו את הערעור שלהם והם משתחררים מחר. "קראו את השם שלי ?",
שאלתי. אף אחד לא שמע. נשארתי עוד כמה דקות בחוץ, בקור מקפיא
שלא הורגש בכלל, וחיכיתי לאיזה מישהו מהסגל שיעבור וייתן לי
איזו תקווה לאחוז בה.
אחרי כמה דקות חזרתי לאוהל מבואס, אבל עוד לפני שעליתי למיטה,
החלטתי לבקר שוב ליד השער ולחכות לאיזה סימן מהסמלת או ממישהו,
כל אחד מהסגל, שרק יזרוק לי איזה רמז. גם הפעם חזרתי ללא חיוך
על הפנים, ועליתי למיטה בתקווה שמחר בבוקר יבשרו לי שאני
משוחרר. אחרי דקות לא רבות, שמעתי שקוראים לי. קפצתי מהמיטה,
לא הספקתי לכפתר את החולצה, רצתי החוצה לכיוון השער, ובחצי
הדרך אני שומע את הסמלת: "מי זה רם חן" ?
"כן הסמלת", אני קורא לה מרחוק.
היא מסתכלת לכיוון שלי ואומרת לי: "תארוז את הדברים שלך, אתה
יוצא מפה מחר".
בלי לחכות רגע, טסתי לכיוון הטלפונים הציבוריים. שרדתי תור של
רבע שעה לפחות, שנראה כמו נצח.
הטלפון הראשון היה לאבא, כדי שלא יהיה מאוחר מדי (אחרי הכל גם
הורים צריכים ללכת לישון).
הטלפון השני היה לשירלי, שכל כך שמחה לשמוע שאני משוחרר. היה
שווה להסגיר את עצמי לפני פסח. לא בטוח שהייתי מקבל שחרור
מוקדם את הייתי עושה את זה אחרי פסח.
הלכתי לישון, למרות שלא יכלתי להרדם, בניגוד ללילות האחרים
שביליתי במעצר ובכלא.
בסופו של דבר נרדמתי, למרות שאחד העצירים נחר כמו איזור
תעשייה. כל בוקר מתעוררת מחדש השאלה, מה הוא בנה הלילה (לפעמים
שולחן, לפעמים שידה ולפעמים סתם כוננית ...)
קמנו ב-4:30 בבוקר (זו פשוט התעללות, אבל אף אחד לא קיטר, כי
רצינו להיות בחוץ כבר).
לאחר מסדר לא ארוך, הובלנו בחזרה לקבלה. האפסנאי הוזעק למקום
כדי לגלות שלא פחות מ-60 עצירים צריכים להזדכות על ציוד בשעה
5:00 בבוקר ...
אל מחוץ לצריפין הובלנו בתוך זינזאנה, אבל לא היה אכפת לאף
אחד.
יומיים בכלא 4 הסתיימו להם. לסיכום, אני חייב לציין, שהתייחסו
אלינו ממש יפה. חוץ מהאוכל שקצת מזעזע בכלא (אוכלים רק עם כפות
משום מה), היה בהחלט חוויה לראות את כל הפרצופים של הכלואים.
כל אחד והסיפור שלו.
זה היה הסיפור שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קול המום כקול
שדי, רק בלי
החזייה...


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/4/03 10:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רם חן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה